רבי עקיבא איגר קסז

[ומדי עברי בההיא ענינא במ"ש הרמב"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה) הנושא גיורת ובתה וכו' יושב עם אחת מהן ומגרש השניה, והה"מ כ' ודינו ודאי אמת וכו' ובעניי קשה מאד, דבנושא אותן אחר שנתגיירו דתפסי בה קדושין בשתיהן מדאורייתא מה מהני לגרש השני' הא בישראל כה"ג הוי אם גרושתו או בת גרושתו, ובגר הו"ל לאסור מדרבנן, והרי במתה אשתו דמותר באמה הוא רק משום דקליש איסורא, אבל בלא"ה אף דעתה אינו יושב עם שתיהן ביחד אסורה, א"כ בגירש א' דלא אקליש איסורא, אמאי מותר בשניה ואף דלפ"מ דרצה רש"י לפרש כן דמיירי בנשא אשה ובתה גיורת, היינו מוכרחים לדחוק מאיזה טעם שיהי' אי כיון דמגרש לאחת מהן הוי היכר יותר ועדיף ממתה, אי מטעם אחר, מ"מ לפי האמת שכתב רש"י וכ"כ כל הראשונים דמיירי בנשא בגיותם אשה ובתה ונתגיירו, י"ל דוקא בכה"ג דעדיין לא נתפסו קדושין בהן וכשנתגיירו ובא לישא אותה אמרינן דיכנוס א' ומגרש ב' אבל בנשא אחר הגירות דתפסי בהם הקדושין, וכדדייק לישנא דהרמב"ם יושב עם אחת מהן, ושינה מלשון הש"ס כונס אחת מהן, דבא להסביר כיון דכבר נשא, א"צ ליכנוס מחדש, אלא מגרש אחת, ויושב עם אחת, בזה י"ל דלא מהני הגירושין, כיון דלא קליש איסורא: גם י"ל במה דעלה על דעת רש"י, דמיירי בנשא אותן בגירותן, הא דמהני מגרש אחת, היינו דס"ל דאיסור אשה ובתה הוא רק אחר ביאה אבל לא לאחר הנשואין כיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה, אף דהתוס' ריש יבמות כתבו דבנכנסה לחופה ולא נבעלה אסור בבתה, וכ"כ תוס' יבמות (דף צ"ז ד"ה ערות) מ"מ דלמא רש"י לא ס"ל כן, אף דגם תוס' בשמעתין ד"ה נשא אשה ובתה כתבו כדברי רש"י י"ל דלא היה פסיקא להו לעשות הוכחה מזה דאולי באמת איסור אשה ובתה הוא רק בבעל, דהרי מלישנא דתוס' ריש יבמות, ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב, משמע דלא פסיקא להו כן בהחלט: גם י"ל שכוונת רש"י ותוס' דהיה אפשר דמה דקתני כונס אחת, היינו ראשונה שנשאה תחילה, ומגרש א' היינו מה שנשא שניה ואף דהקדושין תופסין גם בשניה דהיא רק ערוה דרבנן, מכל מקום מותר לקיים הראשונה דכיון דכל עיקר האיסור משום דאתי לאחלופי בישראל וכהאי גוונא גם בישראל שנשא אשה ואחר כך בתה רשאי לקיים הראשונה ומוציא השניי' ולא החמירו בגר יותר: אבל כ"ז אינו מעלה ארוכה על הרמב"ם דכתב (פ"א מהל' א"ב) כיון שקידש אדם אשה וכו' ואלו הן אמה ובתה, הרי דס"ל להרמב"ם דגם בקידש לחוד אסור בבתה, גם כתב (פי"ד מהא"ב) יושב עם א' מהן, ולישנא דעם א' מהן, משמע דיכול לקיים איזה מהן שירצה, א"כ לא יספיקו כל התירוצים הנ"ל, ולומר דהנושא אשה ובתה שכתב הרמב"ם היינו שקדש שניהם כאחד דבישראל כה"ג לא תפסי קדושין, דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' אישות) זהו בודאי דחוק מאד וצע"ג והנה כ''ז אם היה ברור דהיא גיורת, אבל בנ"ד דליכא בירור גמור קשה מאד להתיר, אף שיש אנשים שזוכרים שהביאה אז כתב ראיה על גירותה מ"מ מי יודע אם היה ניכר מהחתימות ההן, ואף אילו ניכרים, מי יודע שהיה חתימות ב"ד של ג', ואולי היה רק כדרך חתימות שביד האורחי' שהרב בקהלה שלו חותם שמכיר ח"י הרב שחתם מלפניו, ושראוי לסמוך עליו, ואולי הראשון היה מעיד רק יחידי, או אף בב' הא זהו לא מקרי שטר, והוי מפיהם ולא מפי כתבם: ומה שרצה מעכ"ת לדון דתליא במחלוקת רמב"ן וריא"ז (פ"ח דב"ב), באומר זה בני דלהרמב"ן כי היכי דנאמן להתירה לעלמא במגו דיכול לפטרה בגט נאמן ג"כ אף להתירה לכהן, הכי נמי בנ"ד דמהמנינן לה דהיא גיורת במגו דישראלית מאמינים לה ג"כ בכולה: לענ"ד אין ראיה, ואינו דומה כלל וכלל, דהתם דעיקר העדות שזה בני דנינו עליו שנאמן ומחזיקים ליה לבנו לפטרה מיבום ועיקר העדות הוא לפטרה מיבום, ומה לו לשקר, דאיבעי פטר לה בגיטא, דמסתמא לא יחוש אם תנשא לכהן, וכיון דהחזקנו דאינה זקוקה, דהאמת דזהו בנו, ממילא מותרת גם לכהן, משא"כ בנ"ד דהנאמנות היה מתחילה להתירה בקהל, ובזה היינו מאמינים משום דכל שבאה לפנינו מנהגת בדת ישראל היא בחזקת ישראלית ומאמינים אותה שהיא ישראלית, אלא דהיה מקום לחוש כיון דמודית שהיתה נכרית נאמין לה בזה ולא נאמין לה שנתגיירה כדינא, בזה אמרינן דנאמנת במגו ומדין הפה שאסור הוא הפה שהתיר, ונשארה מותרת בקהל, והחזקנו אותה למותרת בקהל, ולא בתורת גיורת דוקא רק בתורת שאינה נכרית ומעיקרא לא מהימנא שהיא גיורת לענין להקל יותר מישראלית כגון להנשא לממזר וכדומה: גם לדון על בתה דמהימנא שהיא גיורת במגו שאינה בתה, ג"ז ליכא מגו כמ"ש מעכ"ת לנכון, וגם דאינה בתה לא מהני להתיר בתה להנשא לבעלה, דאולי אף אם היתה אומרת שאינה בתה, בתה שהיתה בת ד' וה' וידעה שעד הנה היתה כרוכה אחריה, כשתגדל תודה על האמת שהיתה מלפנים כרוכה אחרי' בתורת בת לאם, והיתה שואלת הדין והיינו מורין לה לאיסור, ואין בידה לומר שבתה תשמע לה בטענתה בשקר, וגם לא היה דיבורה אז לענין זה שלא יהא לה שאר קורבא עם בתה ולא אסקה אדעתא על זה, ובאה רק להתיר עצמה ובתה לבא בקהל ישראל, ואולי באמת היו ישראלים וכינו עצמם בשם גרים כדי לחמול עליהם לקיים מצות ואהבתם את הגר אלא דהותרו לבא בקהל מדין הפה שאסר, אבל לא למידי אחרינא: גם הגב"ע מק"ק סערהייא אינו מספיק, כיון דלא נזכר שמה ושם עירה, אולי לאחרים כוונו, ובפרט שיש הכחשה שהם מעידים שנתגיירה גם בתה, והיא אומרת שלא נתגיירה בתה עמה: אמנם מה שיש לצדד להיתר כיון דמצינו סוקלין ושורפין על החזקות, וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' א"ב) איש ואשתו שבאו ממדה"י. הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי, אם הוחזק בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה, משמע דאפילו הוחזקו רק מחמת דיבורם ולא ראינו מהם מעשה התנהגות אישות מ"מ כיון דאתחזק בעיר שהיא אשתו הורגין עליה, דמחזיקין כן לודאי, ובמהרי"ק מחלק דלמלקות מהני חזקה כזו, אבל לענין נפשות בעי ע"י מעשה, והב"ש (רסי' י"ט) כתב דמדברי הרמב"ם והטור לא משמע כן ומשמע ודאי כיון דמחזיקין לודאי שהיא אשתו והוא בעלה אם קידש לקרוביה אין קדושין תופסין בה, ה"נ בנ"ד כיון דנתחזקו בעיר כמה שנים לגרים אף בבא מכח דיבורה. מ"מ כיון דאתחזק אתחזק, בפרט שכל עיקר ידיעתינו שהיא בתה זה רק מכח דיבורה שהיתה כרוכה אחריה זמן רב, ומיד בשעת מעשה דאתחזק שהיא בתה אתחזק ג"כ דאינה בתה ממש לענין שאר אלא דהיא בתה בלידה, וא"כ מעולם לא אתחזקה לבתה לשאר, והוי קול ושוברו עמו וא"כ עכ"פ בצירוף האומדנות שזוכרים שהיה לה כתב על גירותה וגם הגב"ע דמכוון על האשה כזאת שהיה לה בעל כומר ושבאה עם בעלה לעיר סערהייא, בצירוף כל אלה יש צד גדול להתיר לענ"ד: מ"ש רומעכ"ת ני' עוד לדון דהוי נטען משפחה והתרו בו שלא יכנוס ועבר וכנס דמוציאים אותה: הנה מלבד דכמה אחרונים פסקו כהריב"ש דאין מוציאין אותה ועל זה סמך המהר"מ מטראני בויכוחו עם הר"י בתשו' הב"י בדין משאל"ס , ומ"ש הב"י שם שלא נזכר כן בהריב"ש הוא תמוה דלהדיא מבואר כן בהריב"ש עיי"ש, גם יש לדון בנ"ד כיון דתחילה נתחזקו היא ובתה לגיורת, מה שאמרה אחר כך בעת חלי' דבתה לא נתגיירה אינה נאמנת לחוב אותה ולגרע כחה ומ"ש מעכ"ת ני' דהבעל עצמו אומר שלא נתגיירה לענ"ד מסתמא אינו אומר כן בבירור כמודה מפי עצמו, רק במה ששמע כזאת מאשתו בעת צוואתה אולם זה אינו מספיק, דאף אם נתגיירה בתה, מ"מ היתה אסורה לו בחיי אשתו מדרבנן, וא"כ הוא נטען מן בת אשתו, אמנם כ"ז לשיטת רש"י דהלזות שפתים היא שיאמרו שזינה עמה, אבל לפמ"ש הרשב"א שהביא הב"י (סי' י"א) דהלזות שפתים שיאמרו שנתגיירה רק בשביל כן, והכנה"ג (סי' י"א) כ' דהעיקר כהרשב"א, וא"כ זה לא שייך בנטען על אשה ובתה.