רבי עקיבא איגר קנו

ממה דהשמיט הרמב"ם דבבע"ח הוא מעל''ע. ע"כ דסמיך מדכ' דמונה מיום ליום, מ"מ מלישנא דתוס' והרא"ש ר"פ קונם נוטה יותר דלא בעי מעל"ע. אלא דהב"י כתב דאפשר לפרש דס"ל ג"כ מעל"ע. עכ"פ אינו הכרח לודאי: וביותר אפשר לדייק בלשון התקנה דתוך שנתה לכאורה מיותר ודי בלשון עד עבור. אלא דבא לומר שיהיה קצת תוך שנתה שיש עוד לאחריה זמן מה ששייך לשנתה, וכעין דברי הר"ן מגלה הנ"ל, והיינו דאם תמות תחילה יום שנשאת דהוי תוך שנתה דגם לאחריה שייך קצת לשנה העברה לענין בע"ח וקדשים, וצ"ע לדינא. ואם נידון לספק אוקמי אדינא בבעל יורש כדאיתא בשו"ת עבה"ג (סי' ס"ח) ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב' סי' קכ"ה) אח"כ מצאתי בתשו' פנים מאירות (ח"ב סי' קע"ד) שהעלה דלא בעי מעל"ע עיי"ש שארו ידידו דו"ש: עקיבא גינז מא"ש סימן קיג לידידי הרב אב"ד דק"ק עקצין הגיעני דברי שאלתו בענין אשה עגונה שנתעסקו בה הבד"צ דק"ק לאבשין, ואני משיב בנחיצה לריבוי המכתבים אשר עלי כהיום. הנה עדות האשה עצמה י"ז אלול עט"ל ובסגנון זה העיד ג"כ ר"ש ר"ח אדר עט"ל וכן כפי שנזכר במכתב החזן מערגינטהיים בלי נזכר יום הכתיבה ובלי חתימה, הכל בסגנון אחד שהאשה אחת ובמכתב החזן הנ"ל פירש שמה מערלא הכירה במערגינטהיים את ר"ש הנ"ל, ואמרה לו איהר זייט דער פאללאק וועלכער היר וואר מיט דען פאללאק וואס איזט גישטארבען אין נייאקירכען ואחר שר"ש העיד בעדות הנ"ל שמיום צאתו עם בעל האשה הזאת בשמו ר' בער לא התחבר עצמו עוד עם אחר זהו עדות מספיק להתירה: אולם כל זה בדברות הראשונות הנ"ל [ואיני יודע טעמם דבד"צ בק' לאבשין שכתבו אחרי כל הנ"ל להבד"צ מערגינטהיים, טורח ועיכוב זו למה, אחרי שהיה די להתיר עפ"י הנ"ל, והרי בעד מפ"ע הסכמת כל האחרונים דעכ"פ אם אין העד הראשון בעיר ההוא א"צ לשלוח אחריו] אך ע"י דברות האחרונות נגרע הרבה כח ההיתר, כי בגב"ע דהבד"צ מערגינטהיים נזכר שהאשה מערלא העידה בזה"ל שהכירה את ר"ש ושאלה אותו למה הניח חבירו הזקן וכו' "דען פאלאק זעלבסט פאן וועלכען דיא רעדע איזט, האבע איך אונגפער פיהרצענטאג אדער דרייא וואכען קודם מותו, אין נייאקירכען גיזעהן, אלליין דאס צווייטע מאהל וויא ער קאם נאך נייאקירכען האבע איך איהן ניכט גיזעהן, געהערט האבט איך אבער מאנשים דאס דער פאללאק ערשט קערצליך היר וואר' עכ"ל ועדות זה אין בו ממש וגרע הרבה מאומר סתם שמעתי שמת דעכ"פ מעיד במפורש דשמע שבעל האשה הזאת מת, אבל בעדות הנ"ל לא אמרה שבעלה של זו מת רק שזה שמת היה שם מקודם בזמן קרוב, ואולי איש אחר היה ג"כ שם בעת ההיא, וכפי הנראה בעליל שעדות העגונה ור"ש שאשה אחת הכירה, היא האשה מערלא אחרי שהעגונה אמרה שבהיותה עם ר"ש בבית החזן באה אשה אחת לשחוט עוף והכירה את ר"ש וכו' וגם ר"ש אף שהעיד סתם שאשה אחת הכירה מ"מ כוונתו על אותה האשה, כיון דכפי עדות העגונה האשה אמרה כן לר"ש, ואם האשה שהעיד ר"ש מפיה היתה אשה אחרת, היה לו לר"ש להעיד שב' נשים שהכירו אותו אמרו לו כן, א"ו דעל אשה אחת העידו ואחרי רואנו שהחזן מערגינטהיים שכתב הכתבים בלי מחותם (כפי דברי האשה ור"ש שהביאו הכתב ההוא] עושה השתדלות לטובתה להעריך מערכה בסדר כל הענין מביאת האשה ור"ש לשם לביתו, ושהאשה מערלא אמרה וכו' ולא הזכיר ג"כ מה שאמרה האשה שהביאה לפניו לשחוט, א"ו דהכל חד, והאשה שהביאה העוף היא האשה מערלא, ואף דאפשר דבאותו זמן שהביאה העוף לשחוט לא היה החזן בביתו במעמד ההוא ולא שמע ולא ידע מדברי האשה ההיא, מ"מ זהו רחוק מאד, ונראין הדברים יותר שהאשה מערלא היא האשה שהביאה העוף לשחוט, וכיון שכן שהאשה מערלא אין דבריה הראשונים מכוונים עם האחרוני', ויש לדונו בב' פנים, או דהוי כמכחשת ואומרת לא אמרתי כך אלא כך או דהוי כאומרת שקר דברתי ואיני יודע רק כך וכך ועל כל א' יש לדון טובא, דעל הפן הא' דהוי כמכחשת כיון דהב"ד לאבשין חזרו ושלחו וכתבו להב"צ מערגינטהיים, א"כ לא התירוה להנשא עפ"י דברות הראשונות, וקודם שהתירוה להנשא אם ע"א מכחיש ואמר לא מת אסורה: איברא בזה י"ל לא מבעי' לשיטת הרמב"ם דאשה אומרת מת, ואחר שהתירוה בא עד כשר אמר לא מת דתצא, דעד כשר לגבי אשה כתרי, ה"נ אם בב"א העידו, ואיש אומר מת ואשה אומרת לא מת תנשא דהוי כב' לגבי חד, וכ"כ המהרח"ש בק"ע א"כ הכא בנ"ד אין האשה מערלא נאמנת להכחיש את ר"ש שהוא עד כשר, אלא אפילו לאינך פוסקים. הכא דהעגונה ג"כ העידה היא עצמה מצטרפת לרוב דיעות לגבי המכחשת אותם כמ"ש להדיא הרי"ו הובא במהרח"ש בתק"ע (ד' ע"ט ע"ד): ואף דמהרח"ש רצה לדון דרש"י חולק על זה ממ"ש יבמות (דף פ"ח ע"ב ד"ה וכדר"נ וכו') שכל אדם נאמן ע"ע וכו' משמע דהיא עצמה אינה מצטרפת למנין הדעות אלא מטעם האדם נאמן ע"ע וכו', וזה שייך בנישאת לעד המתיר, דהוא והיא נאמנים ע"ע, אבל להנשא לאחר לא אבל לענ"ד אינו הכרח מדברי רש"י, דיש לומר דעדותה שאין זה בעלה אמרה היא אינו בעלי, ובזה ס"ל לרש"י דאין לדונה מכח עדותה לתרי פסולין אומרים מת וב' פסולין אומרים לא מת, דבהתירוה להנשא לא תצא כיון דמיד שבאו ב' העדים פסולים ואמרו זהו בעלה והיה כתרי לגבי חד נתבטל ההיתר הראשון, וכשאמרה אחר כך אין זה בעלי הוי כתרי ותרי שבאו בב"א, כיון דכבר נתבטל ההיתר הראשון: א"כ הכא בנ"ד יש לומר כדעת הרי"ו דצירוף עדות העגונה עם ר"ש הוי כתרי ואין האשה מערלא נאמנת להכחישם: אולם כ"ז בהכחשת אשה בעלמא. אבל בנ"ד שהעגונה ור"ש העידו בשמה והיא מכחשת אותם דלא אמרה להם כך, בזה הא ס"ל להרמב"ן (וכן פסקינן בש"ע סי' י"ז ס"ח) דבעד מפ"ע אם הראשון מכחיש להשני הוא נאמן כיון דהשני אמר רק מפיו ובח"מ הוכיח לנכון דמיירי אפילו בהתירוה להנשא דאל"כ אף ע"א דעלמא נאמן להכחיש: ולפ"ז צ"ל הא דמבואר בהר"ן שבועות דעלה בדעתו בפירוש הסוגיא התם דהא דאינו חייב קרבן שבועה דלא הפסידה בכפירתו דהיא נאמנת, אלא דמכח סוגיא דכתובות פלוני חכם טיהר לי הכתם מוכח דהיא א"נ, ומש"ה הוכרח לפרש דא"ח קרבן שבועה, הטעם משום דאינה צריכה לו כלל, ע"כ צ"ל דבאמת לפי הס"ד דהר"ן בלאו סוגיא דכתובות היינו מפרשין הסוגיא דשבועות דמיירי בהתירוה להנשא ואח"כ השביעה להעד אלא דמ"מ תמוה לי דברי רי"ו, שכתב ג"כ כהרמב"ן דעד מפ"ע הראשון נאמן, וכתב כך מוכח מההיא דהכ"מ בעד מיתה, וביאר לנכון פירושו המהרח"ש (בק"ע דף ב' ע"ד) דס"ל בפשטות הסוגיא מורה כמסקנת הר"ן הנ"ל, דבאמת הפסידה בכפירתו, אלא כיון דלא היתה צריכה לו א"ח ק"ש, דאל"כ דלא הפסידה דנאמנת פשיטא דא"ח ק"ש, מזה הוכיח דבאמת הראשון נאמן עיי"ש, ובזה יקשה מנ"ל דבהתירוה הראשון נאמן דלמא הסוגיא מיירי בלא התירוה משום הכי הראשון נאמן כמו בכל עד המכחיש, והפסידה בכפירתו, משום הכי אשמעינן דמ"מ א"ח ק"ש דלא היתה צריכה לו וצ"ע: גם קשה לי על יסוד דברי הרמב"ן, הא גם בע"א דעלמא נאמן להכחישה אף בהתירוה (כמ"ש בח"מ וב"ש סעיף ל"ח) דהרמב"ן מודה דעד כשר שמכחיש לאשה עצמה הוא נאמן אף אחר שהתירוה ואף דמ"מ נ"מ בסברה זו דבעדות מפיו הראשון נאמן יותר בעד פסול מפי עד אשה והוא מכחישו, מכל מקום איך יעלה על הדעת לפרש כן הסוגיא אלולי סוגיא דכתובות דהטעם דא"ח ק"ש דלא הפסידה בכפירתו דהיא נאמנת, הא בעד כשר הוא נאמן לגבי האשה עצמה: ולומר דהסוגיא מיירי דהשביעה לעד פסול ושייך בו ק"ש כיון דנאמן לעדות אשה, אינו נוח לי, דא"כ יקשה סתמא דמתני' ואינה נוהגת בנשים ובקרובים הא משכחת בהו בעדות מיתה