רבי עקיבא איגר קנה

ביבמות דאיירי באומרת טא"ל מיירי רק ביחוד כזה דוקא גם הא מבואר במהרא"י שם דמה דברגלים לדבר נאמנת לומר טא"ל לא דאסרינן לה משום לתא דידיה דמ"מ לא נתאמת דבריה לנו לבירור אלא דאתינן עלה משום שויא אנפשה חד"א עיי"ש א"כ י"ל דאמתלא מהני כמו בכל שויא אנפשיה חד"א כההיא דא"א הייתי וכדומה ועיין בהראב"ד (פי"ח מהא"ב) דס"ל במפורש דאמתלא מהני ואף להרמב"ם שם הא כתב המ"מ משום דלא הוי אמתלא דהא הבעל לא יצטרך להוציאה ממילא נשמע דאמתלא טובה מהני אמנם ממ"ש הב"ש (סי' קט"ו וכן בסי' ו') להוציא מהמרדכי ומהרא"י דביחוד ואומרת טא"ל מהימנא מניה נשמע תרתי, אחד דאף ביחוד דעלמא מהימנא, ב' דהטעם דאנן מחזיקין לדבריה לודאי ולא משום שויה אנפשה חד"א דהא במרדכי מיירי באשת ישראל ואומרת נאנסתי, דדן המרדכי דנאמנת במיגו דלא נבעלתי, ודעת רבינו שמחה דלא מהימנא, והא בזה ל"ש שויא אנפשה חד"א, דמעולם לא אמרה דאסורה לו דהא אמרה נאנסתי, ואם נימא דבזה ל"ש כלל עיניה נתנה באחר כיון דלדבריה מותרת לו, א"כ ממילא ליתא לראיית הב"ש, דדלמא באומרת טא"ל ברצון וכן באשת כהן ונאנס' אמרינן עיניה נתנה באחר אלא דבא"י ואומרת נאנסתי ל"ש כן, אע"כ דגם בזה כיון דאנן לא מהמנינן לה ואוסרין אותה על בעלה, שוב שייך לומר דמערמת ואומרת כן, דיודעת דיאסרו הב"ד אותה לבעלה ותיפוק ממנו, א"כ הדרא קושיא לדוכתא, דבזה ל"ש שויא אנפשי' חד"א, אע"כ דמדינא אסורה, דמכח הרגלים אנו מחזיקין דבריה לאמת דנבעלה, ומה דאומרת נאנסתי א"נ, א"כ י"ל דאפילו אמתלא לא מהני, כיון דנתקבלו דבריה לאמת ודרך ברור, [עיין בס' בית מאיר (סי' ו') מ"ש דברים נכונים בזה]. אמנם עכ"ז אחר דהוכחנו מדברי מהרא"י דיחוד דעלמא לא מקרי רגלים לדבר, גם היכי דאיכא רגלים לדבר האיסור רק משום שויא אנפשה חד"א, מה"ת לן להמציא פלוגתא בזה ולדייק מהמרדכי בהיפוך, טוב יותר לומר דהמרדכי לא מיירי מדין עיניה נתנה באחר אלא מעיקר הדין, ונפקא מינה במאמין לדבריה. ועל מה דהאמין לה הבעל קודם שנתנה אמתלא אף דמדברי הגהת ש"ע (סי' קע"ח ממ"ש וי"א דכופים אותו וכו' ואם נתנה אמתלה לדבריה, משמע דלדיעה א' לא מהני אמתלא, מ"מ בעניותינו לא מצינו כן בדיעה א' שהוא דעת תוס' שהם לא דברו רק שאמרה אנוסה אני, וי"ל דזהו מקרי חזרה ולא אמתלא, דבמה דאמרה תחילה טא"ל משמע דבאה לומר דאסורה לו דזינתה ברצון אבל באמתלא י"ל כיון דמאמין לדבריה וע"י אמתלא נעקרו דבריה בטלה הנאמנות, ואעפ"כ היה קשה להקל נגד דברי הרמ"א בכוונת תוס' ועיין מהרי"ט בשו"ת (סי' א'). אולם בנ"ד איני רואה ענין אמתלא, דמה שאמרה כן מחמת חרדה, איך שייך דמכת חרדה אמרה מעשה שלא נעשה, וגם אח"כ שאל אותה מעכ"ת אם בא עליה ממש ואמרה שהיה הכנסת אבר והיה זורה מבחוץ, גם כתב רומ"פ שהיה כמה רגלים לדבר לזה לדעתי צדדי ההיתר ננעלו בזה, כן נראה לעניית דעתי עקיבא בן רבי משה גינז זצללה"ה סימן קיב לכבוד ידידי ש"ב הגרב"ד דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י ע"ד אשה שנשאת יום כ"ח תתמוז תקע"ז, ונפטרה יום כ"ח תמוז תקע"ט אם הבעל יורשה, ואין צריך להחזיר החצי לכאורה נראה לדייק מלשון התקנה, הובא במהר"ם דפוס עראג (סי' תתקל"ד), כל נושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד קיימא עד עבור שנת נשואין שיחזיר הנדוניא וכו', דלישנא יתירא דעד עבור לטפויי קאתי שיעבור ג"כ היום ההוא או דבעי עכ"פ מלע"ע ולומר דבא לאפוקי דלא ניזול בתר שנת עולם, זה דוחק דמלישנא תוך משמע שנתה ולא שנת עולם, כדדרשינן ערכין (דף י"ח ע"ב) שנתו ולא שנת עולם. אולם י"ל עפ"י דעת המזרחי דבגט ראוי ליזהר שלא לומר אם לא באתי תוך יב"ח, דתוך אמצעי משמע כמו דפירש"י תוך הגן, אמצעיתא דגינתא ובלא"ה י"ל למ"ש הר"ן מגילה (דף ס"ה ע"ב) וטעמא דמלתא, תוך שבת משמע אמצעי שבת שיש יום חול לפניה ולאחריה לאפוקי יום א' ושני בשבת עכ"ל, א"כ כי היכי דלא נימא דתוך שנתה היינו קודם יום האחרון של השנה משום הכי הוסיפו עד עבור והנה בתוס' ערכין (דף ל"א ד"ה מיום ליום) כ' דרבינו יחיאל ס"ל דדוקא בבע"ח וקדשים בעי מעל"ע ולא בעלמא, והם כתבו דגם בעלמא הכי הוא, ובמ"ל (פ"ב מהל' אישות) הוכיח דלשיטה זו לא בלבד בעלמא היכי דכתיב בקרא שנה אלא דגם בלישנא דמתני' הכי הוא דאל"כ מאי פרכינן ערכין (דף י"ח) ורב דאמר לערכין אמאי ל"א לפ' יוצא דופן הא י"ל משום דדמי לאינך דבעי מעל"ע אלא על כרחך דגם בההיא דיוצא דופן בעי מעל"ע ואינו מוכרח כ"כ די"ל דזהו נכלל בתירוצא דהש"ס דומיא דכתיבא בהדיא היינו דמשום זה בעי מעל"ע ובמ"ל הוכיח בבירור להיפוך דלא בעי מעל"ע מסוגיא יבמות (דף נ"ד) וראיה זו כבר רמזה המג"א (ססי' ע"ג) אבל זהו רק לפירש"י שם אבל לא לפי' התוס' באופן דליכא הכרעה ואעפ"כ נראה דהכרעת האחרונים המג"א הנ"ל והש"ך (סי' ל"ה) דלא בעי מעל"ע א"כ ה"ה הכא לענין שנת חזרה אולם העומד לנגדינו פסקא דהרמב"ם (פ"י מהל' נדרים וטור ש"ע סי' ר"כ) דבאומ' שנה זו אסור מעל"ע, והרשב"א בתשו' (סי' תר"ן) הוכיח כן מלישנא דמתני' מיל"י דהיינו מעל"ע, כדאיתא ערכין (דף ל"א) ורבנן האי ימים מאי עבדי ליה מבעי ליה מיום ליום והיינו מעת לעת כדמסקינן שם ולענ"ד מלשון רש"י משמע להיפוך דמה דאמרינן מבעי ליה ר"ל דחזר מזה דבאמת לאפוקי שנ"ע וע"ז אמר ור' נפקא ליה מן עד תום שנת ממכרו ורבנן האי מבעי ליה ר"ל דחזר מזה דבאמת לאפוקי שנ"ע אתיא מן עד תום אלא דאתיא דהו"א מיום ליום אין מעל"ע לא א"כ משמע בהיפוך מלישנא דגמ' מיום ליום אין מעל"ע משמע ויותר הו"ל להרשב"א לדייק מברייתא ערכין (דף ל"א ע"ב) וחכ"א מונה מיום ליום והיינו מעת לעת דהא באמת בבעלי חיים בעי מעת לעת וג"ז אינו מוכרח כ"כ די"ל דלא מיירי ובא לאפוקי מדר' דלא בעי שס"ה ימים [ועיין נדרים (דף ע"ז ע"ב) משמע דלשון מיום אל יום משמע מעל"ע וברש"י פ' מטות כתב בהיפוך דמיום אל יום אתיא דלא בעי מעל"ע וצ"ע ולומר דבנדרים משום חומרא הוא אינו במשמע דלפי ראיית הרשב"א מלשון מיום ליום א"כ ה"נ בברייתא דר"ה (דף י"א ע"ב) המשכיר בית יום לשנה מונה יב"ח מיום ליום היינו ג"כ מעל"ע, הרי דבעלמא בדיני ממונות הכי הוא ועיין תשו' מהריב"ל (סי' ג' סעיף צ"ו) משמע דהוי ספיקא ע"ש דדן בלשון קבלת הפשר אשר יתפשרו תוך ג"ח אם בעי מעל"ע ובמהריב"ל (ח"ב סי' כ"א) כ' לתרץ אמה דלא פשיט הש"ס ר"פ קונם האיבעיא דשנה סתם מהו מברייתא דר"ה (דף י"א ע"ב) המודר הנאה מחבירו לשנה מונה יב"ח מיום ליום ולא קתני לשנה א' היינו דבא רק לאפוקי דלא בעי מעל"ע כמו בבע"ח, ונפלאתי הא אדרבא בנדרים באמת בעי מעל"ע לרמב"ם וש"ע והביאם המהריב"ל עצמו (ח"ג סי' צ"ו) וצריך עיון] והיינו ע"כ אף דפסקינן דבעלמא לא בעי מעת לעת מכל מקום בלשון ב"א היינו מעל"ע וא"כ ה"ה בלשון תקנה דדיינינן כלשון ב"א כמ"ש הרשב"א הובא במהריב"ל (ח"ב סי' כ'). אמנם אעפ"כ אף שהוכחנו מתשו' הרשב"א הנ"ל דלא מדרך ספק הוא, אלא דודאי בלשון בנ"א הוא מעל"ע, מדמוציאין מהמשכיר דהא קרקע בחזקת בעלים קיימא והכי מוכח לכאורה