רבי עקיבא איגר קנז

אע''כ דח''ח בזה ק''ש דל''ש בו והוא עד, כיון דאין שם עדות עליו אלא דחז"ל האמינוהו והפסיד ממון בכפירתו, אבל מכל מקום אין עליו שם עד, והתורה חייביה היכא דעליו שם עד, ורק בע"א כשר דקרינן בי' והוא עד אלא דהחסרון דע"א דעלמא דלא הפסיד בכפירתו מש"ה בעד מיתה כיון דחז"ל האמינוהו הפסיד בכפירתו, וגם עליו שם עד חייב ק"ש, וכן מצאתי בעז"ה במ"ל בפרשת דרכים דרך מצותיך (סי' ק"ל) וא"כ ע"כ ההיא דהכ"מ בעד מיתה מיירי בעד כשר, א"כ יקשה כנ"ל, איך היה ס"ד דהרמב"ן דטעם דא"ח ק"ש דלא הפסיד בכפירתו דהיא נאמנת, הא עד כשר נאמן להכחיש עדות עצמה אף אחר שהתירוה: אם לא שנאמר דין חדש דאם גזלן דרבנן מכחיש עדות האשה אחר שהתירוה להנשא, הוי בכלל עד פסול דא"נ להכחישה אף דמדאורייתא הוא עד כשר, והיא מדאורייתא פסולה, מ"מ י"ל כיון דמדרבנן פסול א"נ להכחישה, וא"כ היה אפשר לפרש הסוגיא דמיירי בהשביעה לגזלן דרבנן דקרינן בי' והוא עד, והיא נאמנת ולא הפסיד בכפירתו, מש"ה הוצרך הרמב"ן למיתי עלה מכח עמפ"ע מסוגיא דכתובות, ועדיין צ"ע לדינא: וביותר תמוה לי לשון הרמב"ם (פי"ב מה"ג) ולשון הש"ע (סי' י"ז סל"ז) ושנשאת עפ"י אשה ובאו ב' נשים או ב' עדים פסולין מדבריהם וכו', הא בב' עדים פסולין מדבריהם אף אם בא תחילה ע"א כשר הדין דתצא, כיון דמדאורייתא הם כשרים, והוי תרי לגבי חד והיא א"א גמורה וחייבים עלה מיתה וחטאת וצ"ע וביותר תמיהני על הב"י בשו"ת (סי' ז') שכ' בפשיטות בעד מפ"ע דהשני נאמן, והביא ראיה מההיא דעד מיתה דלא הפסיד בכפירתו דהיא נאמנת, וכ' עלה והא הכא דעד זה כשר והאשה מפס"ע ואפ"ה מהימנינן לה, ולא משגחינן בדברי העד וכו' מלבד התמיה על מרן שלא הביא דברי הרמב"ן שהוא בהיפוך, הן בדין הן בפשט הסוגיא, דהטעם משום דלא היתה צריכה לו, תמוה לי ג"כ איך כ' מזה דאפילו עד כשר א"נ להכחישה הא בזה דעת הרמב"ם דעד כשר נאמן נגד אשה אפילו לאחר שהתירוה, והרמב"ן ס"ל הכי עכ"פ נגד האשה עצמה הנוגעת בדבר, ואיך לא הביא מכל זה, וכ' בפשיטות נגד כל הנך רבוואתא וד' יאיר עיני: יהי' איך שיהיה אנן פסקינן כהרמב"ן דעד מפ"ע הראשון נאמן, וה"נ בנ"ד אף דלענין הכחשה דעלמא היינו דנין דהאשה העגונ' ור"ש הוי כתרי לגבי חד דבעדות אשה בפסולים הלך אחר רוב דעות, מ"מ כאן דהעידו מפי' נאמנת להכחישם דהא בהתירוה להנשא מקרי העד כשנים ואפ"ה כיון דאמר מפיו הראשון נאמן, ה"נ לגבי ב' עדים פסולים דכל דלא הוי עדות מעליא כיון דאמרו מפיו נאמן הוא: ומ"ש הח"מ דזהו פשוט באם ב' העידו מפיו א"נ להכחישם, נ"ל דהיינו בב' עדים כשרים, דאף דלענין שורש ההיתר אשה אינם עדות מעליא דהא העידו רק מפי א', ואף בהעידו מפי ב' הוי עד מפ"ע, מ"מ לענין זה שמעידים שאמר להם פלוני כך הם עדות מעליא שאמר להם כן, וא"נ להכחישם שלא אמר להם כך דלענין זה הוי חד נגד ב' עדים כשרים ואחרי שנתקיים עדותן שאמר להם כן הדרינן לדינא דתקנת חז"ל דע"י עד מפ"ע מותרת להנשא, אבל אם על עיקר יסוד הם פסולים, ולא הוי עדות מעליא שאמר להם כן נאמן להכחישם, כיון שאמרו רק מפיו כנלענ"ד: ועל הפן הב' דהוי כאומר שקר הגדתי, הא כ' הר"ן בשו"ת כיון דלא העיד בב"ד יכול לחזור ולהגיד, ובח"מ כתב דמסתמא אף בהתירוה להנשא דאין לחלק בזה, דהא סוף סוף לא העיד הראשון בב"ד, ובאמת לכאורה דברי הח"מ אינם ברורים, דהרי חזינן דהש"ג (פ' ט"ו דיבמות דף מ"ו ע"ב) כ' בשם הריא"ז ואמר לה ע"א, הולכת לב"ד ומתרת עצמה עפ"י אותו העד שמעיד לה, ואע"פ שהעד כופר אח"כ עדותו להב"ד ואומר שא"י לה עדות עכ"ל, מדלא נקט ואומר שלא אמר לה משמע דבכופר עדותו ואומר ששקר העיד לה, ואמר עתה שא"י לה עדות דסבירא ליה שאינו יכול לחזור ולהגיד: ואף דראינו למהרח"ש (בק"ע דף ע"ג) שהביא דברי ריא"ז בדרך פלוגתא על הרמב"ן במכחיש שלא אמר לו כן, מ"מ לענ''ד עיקר דהריא"ז מיירי היכא שמכחיש עדותו הראשון וחזר בו, וא"כ ראוי יותר שלא לעשות פלוגתא, דהר"ן מיירי רק בלא התירוה והריא"ז בהתירוה, ובפרט דלשון מהריא"ז משמע דוקא בכופר אח"כ דהיינו אחר שהתירוה, וכיון דמהריא"ז מחולק, יותר ראוי לומר דגם הר"ן ס"ל כן: ואם היה כן, היה מקום לצדד ולומר בנ"ד אף בלא התירוה מ"מ י"ל כיון דנתקבל עדות השני ונגמר העדות שוב א"י לחזור כמו כל עדים שנחקרו עדותן בב"ד אע"פ דלא נגמר הדין א"י לחזור ולהגיד אמנם אחר העיון נראה, דדברי הח"מ נכונים, דודאי אין ספק לחלק בין התירוה או לא לענין אם מקרי חוזר ומגיד, כיון דסוף סוף הראשון לא העיד בב"ד ודברי הריא"ז י"ל כך דס"ל דמיד שאמר כן חוץ לב"ד כיון דנאמן בעדותו הדין דא"ח ומגיד כדהיה ס"ל להר"ן בתחילה, אלא דקודם שהתירוה אף דבהגדה שניה אין שם עדות עלה וא"ח ומגיד, מ"מ נאמן לסתור דבריו הראשונים מדין מגו דהיה יכול לומר לא אמרתי לה כן דבזה בודאי היה נאמן כדין כל מכחיש קודם שהתירוה, ועי' תוס' כתובות בסוגיא דאנוסים היינו, דהתם לא מהני מגו דפרעתי דהוי מגו במק"ע, והיינו כיון דבהגדה שניה לאו שם עדות עלה ממילא המגו הוי במק"ע על מה שהעידו תחילה, אבל בהתירוה י"ל דס"ל להריא"ז דלא כהרמב"ן. דאף באמר משמו הוי רק כהכחשת עד דעלמא דלא מהני אחר שהתירוה וי"ל דס"ל אפילו עד כשר נגד האשה הבע"ד עצמה א"כ כדעת הנ"י (הובא בח"מ סי' קע"ה) וא"כ ליכא מגו אלא דבאת לדון מכח הגדה שניה דבזה אינו מוכחש מהראשון, דהא אמר שקר הגדתי, בזה אנו דנין דלא מקרי הגדה דא"ח ומגיד אם כן לשיטת הר"ן דבאומר מפיו הראשון נאמן גם בהתירוה אם כן גם בהתירוה הוי מגו, מש"ה כ' הח"מ שפיר דגם בהתירוה נאמן לומר ששקר הגדתי: ולפ"ז היה אפשר לכוון בכוונת המהרח"ש במה דמביא דברי הריא"ז בדרך חולק על הרמב"ן והיינו דממילא שמעת מיני' דחולק על הרמב"ן, דאל"כ אין חילוק בין התירוה או לא: וביותר נראה דהריא"ז יכול לסבור כהרמב"ן דאף לאחר שהתירוה נאמן לומר שלא אמר לה כן ואף אחר שהתירוה הוי מגו, אלא דהחילוק דבהתירוה כי היכי דלא מהני הכחשת העד, דהראשון הוי כתרי ה"נ לא מהני מגו להכחישו, דכי היכי דבב' עדים לא מהני להכחישם, הכי נמי לא מהני מגו לסתור העדות משום הכי נאמן לומר שקר העדתי, במגו דלא אמרתי לה כן, ומ"מ יפה כ' הח"מ דהר"ן ס"ל דגם בהתירוה נאמן, דהא מה דס"ל להר"ן דיכול לחזור ולהגיד. ע"כ לאו מדין מגו הוא, דהא הר"ן הביא ראיה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לאיסור כו' אם עד שלא נחקרה עדותן אומרים מבודאים היינו נאמנים, הרי שכללו כל מיני עדות, אף מה שא"צ שמעיד דוקא בב"ד עיי"ש, והרי מזה מוכח דאף אם אמרו בעצמם כן בפני הב"ד כל שלא נחקרה עדותו נאמנים לומר מבודאים היינו אף דבזה ליכא מגו, אע"כ דבעצמותו נאמן, וכמ"ש שם הר"ן הטעם דאין מדקדק בדבריו עד שרואה שנחקר עדותו בב"ד, וא"כ דבלא מגו יכול לחזור ולהגיד יפה כ' הח"מ דממילא אף בנתקבל עדותו דהשני והתירוה, הא מ"מ הראשון לא העיד בב"ד ולא דקדק בדבריו: ואדאתאן לזה בנ"ד אין כאן סניף ממהריא"ז, דלפ"ז למהריא"ז דוקא בהתירוה ממש דלא מהני מגו, דנעשה עדותו דהראשון כתרי, אבל בנ"ד דלא התירוה אף דנגמר עדות הראשונה העגונה ור"ש בב"ד, מ"מ כ"ז שלא התירוה דמהני הכחשת עד מהני ג"כ מגו, ונאמנת האשה לומר שקר הגדתי במגו דלא אמרה כן: א"כ בין להר"ן בין לריא"ז נאמנת, להר"ן מדין חוזר ומגיד, להריא"ז מדין מגו. ואולם בזה היה עדיין תקנה דאפשר שיתברר שמכתב החזן היה במושב ב"ד שאמרה האשה מערלא בפניהם, כיון דנכתב הכל בלשון רבים אף דרחוק הוא בעיני דאם היה עפ"י ב"ד היה להם להשיב אח"כ שמה שנשלח מהחזן היה על פי ב"ד, ולמאי הוצרכו לגב"ע מחדש, גם אפילו אם יתברר כן דאפשר דלריא"ז א"נ לומר שקר הגדתי, מ"מ בודאי אין לסמוך ע"ז נגד דברי הר"ן, וכפי פירושו של הח"מ וכל האחרונים, גם הא לא אמרה במפורש