רבי עקיבא איגר קנד

אמר בפני ב"ד שבנו ממזר, א"כ בנ"ד אלו האב טענו בב"ד וכיחש בה ואמר דלא ממנו הוא, יש לומר דהוי בכלל עדות אינו בני דהתורה האמינתו כדקיי"ל (באה"ע סי' ד' ס"ט) כשיטת הרמב"ם, דאף על בן אשתו הנשואה היושבת תחתיו נאמן לומר אינו בני להתירו בממזר עיין שם, ואינו חוזר ומגיד אף באמתלא. ולכאורה היה מקום לומר, דהתינח אם אין בפנינו מקום לתלות העובר זולת בפלוני זה או בממזר דמהני עדותו אינו בני להתירו בממזר, בזה הוי עליו שם עדות אבל כיון דיש מקום לתלות בכשרים אחרים דהדין דמחזיקינן להולד בחזקת כשרות בבדיקת האם, דאף דדבריה מוכתשי' ממנו במה שאמר אינו בני, מ"מ בזה עכ"פ תפסינן דבריה דמכשר הוא כמבואר בש"ע שם, וא"כ לא הועילה לנו עדותו כלום וגם שלא ליורשו ושלא לפטור אשתו מחליצה, גם בשתק היה הדין כן, י"ל דלא חלה עליו שם עדות, ואי דמקרי עדות להתיר להבן הזה בקרובים דידיה ולהתיר אשתו להתיבם בזמן דאיכא יבום, בזה אני מסתפק לדינא באומר על בן אשתו היושבת תחתיו אינו בני דקיימא לן דמתירו בממזרת, אם מתירו גם בקרובין דיליה ולא מצאתי מזה בפוסקים ולכאורה הי' נראה כמו דחזינן דמתירו בממזרת ובכהן דאומר על בנו שהוא בן גרושה מתירו בחללה, אף דלא מצינו מפורש כן בקרא ולא ילפינן רק מדהימניה התורה לומר על בנו קטן שהוא הבכור, וממילא נעשה הגדול ממזר כדאיתא בתוס' יבמות (דף מ"ו ע"א) הרי אף דלא מצינו דהתורה הימניה רק להפקיעו מממון מ"מ למדין מניה גם לאיסורא דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין א"כ ממילא נאמן לכל מילי להתירה בקרוביו וכדומה אולם העומד לנגדי, מ"ש הב"י חוה"מ (סי' רע"ח) בשם הר"ן אף באמר על מי שאינו מוחזק כלל לבנו בני הוא נאמן להורישו אף בנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס דג"ז בכלל יכיר דקרא והרי מבואר בסוגיא דפי' י"נ באומר זה בני א"נ לפטור אשתו מחליצה רק במגו דבידו לפטרה בגט, הרי דלא מהימנינן ליה לכל מילי א"כ מ"ש באומר אינו בני דמהימן להתירו בממזר, דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין, ומ"ש בזה בני א"נ לפטרה מיבום רק במגו הא שניהם מחד קרא דיכיר נפקא וביותר יפלא דבאמר בני זה ב"ג מהימן גם לאיסורא להתירו בחלל, ממילא לכאורה נאמן לפטור אשתו מחליצה, ובאומר זה בני סתם לא יהא נאמן לפטור אשתו רק במגו ולומר דהאמינו תורה רק על איכות הבן להתירו בממזרת ובחללה ובקרוביו, ולא ביתר ענינים שאינו נוגע להבן, רחוק ממני, דהיכן מצינו דהתורה האמינו על איכות הבן, דלא מצינו רק להפקיע ממון הירושה האמינתו וכיון דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין ממילא נלמוד דלכל מילי מהימנינן ליה. ואולי י"ל דבאמת לשיטת הר"ן הנ"ל מוכח דל"א הימניה התורה לכל מילי, רק במה דאשכחן בקרא, והא דנאמן לומר בני זה ממזר היינו באמת כשיטת הר"א מפרי"ש בתוספת יבמות דילפינן ליה מבן השנואה יכיר, דהיינו שיכיר שנולד משנואה בנשואין, ובפירוש הימניה רחמנא בכשרותו ופסלותו דהבן דהוא בכלל בן השנואה, ולא ילפינן מיני' לשאר דברים לפטור אשתו מחליצה וכדומה, ואפשר גם לא להתירו לקרוביו, דזה אינו בשורש איכותו דהבן, דהתורה לא האמינתו רק בכשרותו ופסלותו דהבן, אבל לשיטת תוס' הנ"ל דילפינן מהכרת בכורה של בן קטן, מכח דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין, והא דצריכים לטעמא דבידו לגרשה צריך לומר כשיטת הרשב"ם דיכיר דקרא רק באומר על בן בין הבנים, לא על מי שאינו מוחזק כלל לבנו באופן דלפ"ז הדין להתירו בקרוביו תליא באשלי רברבי, לשיטת הר"א מפרי"ש הנ"ל י"ל דא"נ ולשיטת תוס' הנ"ל י"ל דנאמן. אמנם עדיין לבי מהסס לתלות השיטות זו בזו, דלפי הנראה לא קיי"ל כשיטת הר"א מפרי"ש דנראה לכאורה דלשיטתו לא מהימן רק באומר בני זה וממזר הוא אבל לא לומר אינו בני וממזר, וכמ"ש באמת הש"ג פ"ג דקדושין א"כ ממה דקיי"ל אף באינו בני נאמן לשויה ממזר ע"כ דקיי"ל כשיטת תוס' דילפינן לה מהכרת בכורה א"כ ממילא יהיו נסתרים דברי הר"ן הנ"ל ומדברי האחרונים (בסי' רע"ח) לא משמע הכי למיפסק בבירור כהרשב"ם הנ"ל וצ"ע. ובאמת תמוה לי דדברי רשב"ם אלו דהתורה אמרה יכיר רק במי שהוא ידוע שהוא בנו סותרים לדבריו (בדף קכ"ו ע"ב ד"ה אינו נאמן) וצע"ג. ובנ"ד נראה דבין כך ובין כך מקרי שם עדות עליו שלא להורישו, אף דבלא"ה ג"כ לא היה מורישו מספק מ"מ הוי שם עדות עליו להחזיקו בודאי שאינו יורשו וכמו באומר עליו עבדי וחזר ואמר בני שאינו נאמן וקם הדין לכאורה בנ"ד דזה הבן אינו יורשו דהאמתלא לא מהני לחזור ולהגיד ואף בנכסים שיש לו אינו יורשו ולא מהני המגו דהוי כמו מגו במק"ע וכמ"ש הה"מ (רפ"ד מנחלות), וא"כ י"ל כיון דמקרי שם עדות עליו תו לא מהני חזרתו באמתלא ואסורה לו משום מינקת חבירו. וביותר י"ל אם נידון דלא מהני אמתלא ליורשו וכן לפטור אשתו מחליצה י"ל דממילא אסורה דיאמרו קמו רבנן במלתא דמיניה הוא ואתי לפטרה מחליצה וכמ"ש סברא זו במהרי"ו הובא בשו"ת עה"ג אף דבמודה לא קיי"ל כסברת מהרי"ו י"ל דהטעם דהתם אף אם יפטור מחליצה מדינא באמת נאמן לפטרה במגו דבידו לגרשה ומדאפקרה ל"ח לרוב הפוסקים [וספר מהרי"ו אין כעת בידי לעיין בו ואך מהעתקת עבה"ג נ"ל דתולה דבריו בשיטת הרמב"ם דזקוקה לחליצה משום דאפקרה, ויש לעיין הא בלא"ה לכאורה לכ"ע הדין דהבן הזה אינו פוטר לאשת אחיו מזה האב בחליצה במקום אחים אחרים דבזה מה"ת להימניה שהוא בנו דלענין זה ליכא מיגו דבידו לגרשה וא"כ לכולי עלמא איכא חשש תקלה דיפטור אשת אחיו בחליצה וצ"ע] אבל בנידון דידן לכאורה מדינא אינו פוטר את אשת אביו מחליצה כיון דכבר העיד שאינו בנו, אם כן יש לומר דקמה סברת הרי"ו דאסורה לו מחשש תקלה ומ"מ נ"ל לצדד להקל דמסתימת הפוסקים גבי א"א אני ודברי הגהת ש"ע בשם הרב מריזבורג לא משמע דמיירי דוקא חוץ לב"ד גם י"ל דבנ"ד אף בב"ד לא מיקרי כ"כ עדות דלא בא להעיד דאינו בנו רק להנצל עצמו מטענתה עליו וי"ל דבכי הא חוזר ומגיד באמתלא והוי בנו ליורשו ולפטור אשתו מחליצה וממילא מותרת לו וצ"ע לדינא לעת הפנאי יותר ידידכם דו"ש: עקיבא גינז מא"ש סימן סימן קיא לידידי הרב רבי נח אב"ד דק"ק לובראניץ ע"ד שאלתו באשה שאמרה לבעלה שזינתה והבעל האמין לה, אח"כ אמרה ששיקרה ונותנת אמתלא לדבריה נראה דאם היה האמתלא טובה ומקובלת לב"ד היה צד גדול להקל כי מ"ש בפסקי מהרא"י היכי דיש רגלים לדבר מהימנא באומרת טמאה אני לך ול"א בזה עיניה נתנה באחר הובא בהגהת ש"ע (סי' קט"ו) להוציא כן מתוס' כתובות (דף ס"ג) גם תוס' יבמות לא נחלקו בזה אלא דס"ל דכיון דאיכא סברא דאם איתא דעבדה איסורא ארכוסי הוי מרכס נסתלק הרגלים לדבר עיי"ש מ"מ י"ל דיחוד לא מקרי רגלים לדבר אלא היכי דהוי ע"ד זנות כההיא (דסי' י"א) דנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות או ביחוד עם נואף אבל יחוד דעלמא י"ל דלא מקרי רגלים לדבר ומוכח כן מדברי מהרא"י שם שכתב בכוונת תוס' כתובות (דף י"ג) דמצו אזלי בשיטתם דיבמות דההיא דנדרים מיירי באומרת טא"ל אלא דס"ל דההיא דאין אוסרין על היחוד מיירי בכל גווני אף באומרת טא"ל וע"ז תירצו דנואף שאני הרי דביחיד בעלמא לא מקרי רגלים לדבר וגם מוכח כן דהא למאי דתירצו בכתובות דההיא דנדרים לא מיירי באומרת טא"ל אלא דמיירי להתירה לבועל והרי גם לבועל לא אסרינן ביחוד דעלמא רק בכיעור וכעין יחוד הנ"ל דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות אע"כ ההיא דנדרים מיירי בענין זה או ביחוד עם נואף מקרי כיעור א"כ י"ל גם לפי תירוצם