רבי עקיבא איגר קנג

רחוק מאוד שאפשרי להנצל להנטבע לצאת דרך החפירה, דשטף מים רבים לא יניחוהו לעלות במקום צר ההוא, והוי גם כן מיעוטא דמיעוטא, וככל מים שאין להם סוף דלא תצא, לזה אם יסכימו לזה עוד שני רבנים מומחים שיהיה ההיתר יוצא מבית דין ג', נראה לעניית דעתי להקל, ידידו. עקיבא סימן קט לידידי חביבי כבוד הגאון רבי יעקב נ"י אב"ד דק"ק ליסא מה שכתב כבודו הרמה דמה דבעינן שהה כדי שת"נ, דסגי בשוהה ורואה מד' רוחות שלא עלה ליבשה תוך זמן ההוא, ולא בעי שיראה שהמים כיסו אותו כל זמן ההוא זהו ודאי אמת וברור, וכמ"ש מעכ"ת נ"י להוכיח במישור, דאל"כ א"א לאשכוחי במשאל"ס שהה כדי שתצא נפשו, וכבר עמד בזה בס' אלי' רבה (סי' י"ב), ובזה נדחה מ"ש בשו"ת שטה מקובצת להוכיח מדברי הרמב"ם בפי' המשניות בגיטין דמשמע דבנטבע' הספינה ממש אין נותנין עליו חומרי חיים, דמוכח מזה במשאל"ס אף דלא שהה כדי שת"נ מ"מ לא תצא, דיש לומר דמיירי בנטבע באמצע המים רחוק מיבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ אי אפשר לו לעלות ליבשה, ובכהאי גוונא הוי ממילא כמו שהה עדשתצא נפשו. אולם מה דמעכ"ת הוסיף אומץ די"ל דוקא כה"ג הוא דהצריך הריב"ש שיעור ג' שעות, אבל אם נפל לבור ועומד ורואה תמיד מכוסה במים סגי בזמן מועט כיון שא"י לכלוא הרוח, בזה אף דהפני יהושע בשו"ת (סי' א') כ' בהיפוך דאפילו תחת מים נקשרים יכול לחיות ב' שעות, וגם ראיית מעכ"ת נ"י מכבש עליו במים דל"א דלמא קירב בעצמו מיתתו כמו דחיישי' בשחט בו רוב שנים, אינו מובן לי דלטעמך הא עכ"פ יכול לחיות זמן מועט, דהא מסתימת כל הפוסקים משמע דבמשאל"ס אף דראה שאינו שט ע"פ מים לא תנשא, דחיישינן שמא שט תחת המים וכמ"ש רש"י להדיא, יבמות (דף קט"ו ע"א) בסופו, הרי דיכול לחיות תחת המים עכ"פ כשיעור שאין עין שולטת עליו יותר דהוא עכ"פ ערך מיל ואם כן עדיין ניחוש שמא הוא קירב מיתתו, אע"כ דרק לענין גלות אמרינן כן ולא ברוצח, וכמ"ש תוס' וכ"כ הכ"מ (פ"ה מהל' רוצח), אך לאשר עכ"פ הסיר מעכ"ת ממני אימת הריב"ש, לזה כיון דבלא"ה המהרי"ט והרא"ם נקטו שעה קלה, ובודאי כיון דאין לו יסוד בש"ס לשיעור זה, ע"כ דנקטו רק מדרך האומד, וכיון די"ל דהריב"ש מודה היכי דידוע דכיסו אותו המים, יש לסמוך להקל עפ"י מבינים מומחים שיודעים לפי טבע האיש ההוא הנטבע אם יכול לחיות ערך חצי שעה כשהמים מכסים אותו, כנלענ"ד אוהבו עקיבא סימן קי לידידיי אהוביי הרבנים המפורסמים בד"צ דק"ק בערלין נ"י ע"ד הענין בפנויה שהרתה לזנונים, ואמרה לפלוני אנכי הרה, והוא כיחש בה, אח"ז הרבה אביה רעים עליו ופזר לו נדן ועמד וקדשה ולקחה לאשה, וילדה לו בן והכניסו לברית וקרא שמו על שם משפחתו, ומתנצל עצמו על כחשו בתחילה שעשה כן מחמת בושה, ושרצה לדחוק לאביה להפריז לו נדן, ועתה קצתם מערערים שצריכה פרישה דשויא אנפשי' חד"א בדבריו תחילה דלאו מיניה והוי מעוברת חבירו בפשטא דמלתא נראה כיון דאפילו באומרת א"א אני יכולה לחזור באמתלא, ק"ו בנ"ד במלתא דרבנן דמהני אמתלא, בפרט דמסתייע לזה דעת הרא''ה בבד''ה דף קט''ו) שכ' בחד תירוצא דבדרבנן לא אמרינן שויא אנפשיה חד"א, וכתבתי במקום אחר להסתייע לזה דעת הנ"י פי"ג דיבמות. אאב"ה שמעתי מאחי הגאון מוהר"ש שרצה ליחס סברא זו גם לרש"י דבריש כתובות במתני' דבתולה נשאת, כתב רש"י ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיוצא הקול שמא יבאו עדים שזינתה, ובתוס' שם ד"ה שאם העתיקו פירש"י והגיהו והוסיפו שזינתה ברצון, משום דקשיא להו דמה בכך שיאמרו העדים שזינתה אם לא ידעו שהי' ברצון הא אכתי הוי ס"ס, וע"כ צריך להוסיף או תיבת ברצון או תיבת תחתיו, ואמר אחי נ"י שי"ל שרש"י סובר כהרא"ה, דמה דמקשה בסוגיא דפ"פ ואמאי ס"ס הוא היינו דמכח ס"ס נעשה ממנו איסור דרבנן, ובדרבנן לא אמרינן שוי' אנפשי' וא"כ עד כאן לא צריכין לשנויא דש"ס, אלא כשאנו חיין על פיו לאסור מטעם שוי' אנפשי' אבל כשיהיו עדים שזינתה אף דעמדו ממרחק ואינם יודעים אם באונס או ברצון וגם אינם יודעים אם הי' תחתיו או לא מ"מ תהי' אסורה, ואמר, דבזה מתיישב מ"ש רש"י בריש סוגיא דפ"פ, אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן (דנהי די"ל דרש"י דייק כן מדלא קאמר ר"א סתם נאמן מ"מ מאי בעי הכא בזה לפירוש הסוגיא] והיינו דק"ל מה מקשה בגמרא והא ס"ס הוא, דזהו קשה רק אם באנו עליו מטעם שוי' אנפשיה, ודלמא סובר ר"א חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכיון דאסורה מטעם חזקה לא יועיל הס"ס, לזה הקדים דמקאמר ר"א נאמן לאוסרה ולא קאמר סתם נאמן, ע"כ דסובר דלהפסיד כתובה א"נ, וע"כ לית לי' סברא דא"א טורח, ומה דנאמן לאוסרה ע"כ הוא מטעם שוי' אנפשי' ושפיר מקשה הא ס"ס הוא, והאריך בזה לייש קושיית התוס' על רש"י בריש פרקין ואין כאן מקומו לכתוב באורך אף דיש לחלק, דדוקא בא"א אני דנוגע רק לעצמה לאסרה עצמה לעלמא, זה מקרי דאמרה כן משום איזה אמתלא, אבל בנ"ד לומר על העובר שאינו ממנו דמסתעף מניה כמה דינים לענין חליצה וכדומה, כולי האי לא עביד לשקר משום אמתלא, כיון דיכול לבא מזה כמה קלקולים לדינא. מ"מ נ"ל דיש ללמוד כן מסוגיא דב"ב (דף קכ"ז) היה עובר על בית המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי וכו', והרי דבר זה דאמר כן לפטור ממכס, הוי רק ענין אמתלא ואמרינן דאומר על עבדו בנו משום אמתלא דהברחת מכס, ה"נ בהיפוך משום אמתלא מקרי דאמר על בנו אינו בני, והרי מפורש בהגהת ש"ע (אה"ע סי' ד' ס"ט) אמר על בנו שהוא ממזר, ואח"כ אמר אמתלא נאמן. ובתשובת צמח צדק (סי' ק"ד) דן בנידון זה ממש דלא מהני אמתלא, דאולי שחדיה בממון להודות לה עיי"ש, ולענ"ד אין אנו אחראין להחמיר כ"כ בדרבנן, אף די"ל דעיניו נתן בממון לומר צדקה ממני, מ"מ הלא גם בהודה תחילה לאו ברור דמניה הוא אלא בספיקא לא גזרו חז"ל מעיקרא, דתחילת תקנתם דמעוברת חבירו לא היתה אלא בודאי מעוברת חבירו וכמ"ש בשו"ת עבה"ג (סי' א'), א"כ ה"נ כיון דעכ"פ האמתלא טובה ורחבה דעשה כן מחמת בושה וכדומה, ואזדא לה טענת שאחד"א, וחזר הדין כאלו לק כיחש בה מעולם, דמאמינים ליה בלתי בירור לדבריו והיסוד שדן הצ"צ מלישנא דהרמב"ם שכתב או שנתנה אמתלא שאין בה ממש, אינו מן הדומה, דהרמב"ם מיירי בניכר לפנינו שהאמתלא גרוע ופגום מעיקרו, דמשום סיבה כזו אין דרך לעשות כן, משא"כ בנידון דידן דהאמתלא טובה ומשובחת אין בה דופי: אולם מה דיש לדון ולפקפק במ"ש הגאון ר' פנחס זצ"ל בספר כתובה בכתובות (דף כ"ב) הא דאומרת א"א אני מהני אמתלא היינו בלא אמרה כן בפני הב"ד אבל אמרה כן בפני הב"ד כיון דהיתה נאמנת מדין עדות דבידה לקדשה אינה חוזרת ומגדת אף באמתלא, כמו דאין עדים חוזרים ומגידים באנוסים היינו מחמת נפשות ע"ש, ולדבריו גם הגהת ש"ע הנ"ל מיירי ע"כ שלא