רבי עקיבא איגר קמח

דדלמא גם במים מהני ב"ע, ואי דמסברא הוא כן דמתפח היינו א"א להכירו, ממילא אין לדמותו וללמוד מלחמה למים, דבגמ' מדמינן רק היכי דהטעם בשניהם שוים, אבל איך אפשר לדמות בדדמי לטעמא דמתפח משום שינוי הגוף, וממילא ה"נ הרשב"א והריטב"א דכתבו, דבעדות ליכא חשש בדדמי, ממילא הא דאמרינן מתפח היינו דהוי שינוי הגוף, א"כ אף ב"ע לא מהני, ודוחק לחלק דבמתפח מצוי יותר לטעות ולומר בדדמי בזה חיישינן דהעד אומר בדדמי, וגם הריב"ש כתב להדיא דהטעם דמתפח דהוי שינוי הגוף וא"א להכירו, גם בס' תולדת אדם המיוחסת להרמב"ן כתב בפשיטות דבאשתהי אף בב' עדים לא מהני. ונ"ל לדייק כן גם מהרמב"ם דממ"ש (פי"ג הי"ט) ע"א אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו', מדדייק ע"א משמע דב' עדים לא מעידין בדדמי ולא בעי קברתיו (בהלכה כ"ב) טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה וכו' אין מעידין עליו, מדלא הזכיר ע"א רק סתם אין מעידין משמע להדיא דאפילו ב' אין מעידין עליו, וכיון דכל הנהו רבוואתא ס"ל כן ומדברי הרי"ף לפי פירושינו אין הכרע דיסבור דההיא דדגלת דמתפח היינו מטעם בדדמי, בודאי קשה לסמוך על הטור לבד. וביותר דעומד עלינו קושייתו של הנודע ביהודא דע"כ ההיא דדגלת בלא ראו הטביעה ואפ"ה בעי חזיוהו לאלתר, וגם הב"ח והובא בח"מ כתב בישוב דברי הטור (סעיף י"ז) והוא שראהו מיד אחר עלייתו מהמים, דמיירי באינו ידוע דנטבע פלוני אלא שמצאו איש א' במים והכירוהו, בזה בעי ראה מיד, ומה דטען הח"מ דמה חילוק בין ידוע דנטבע או אין ידוע שנטבע, כבר כתבתי על הגליון דהחילוק פשוט דבמשאל"ס דהוי דרבנן ראוי להקל יותר, מאלו לא ידע דנטבע דהוי חשש דאורייתא [ומ"ש הב"ח עוד לתרץ דבסעיף י"ז מיירי בראו הטביעה והא דלא בעי סימנים דמיירי בב' עדים כשרים, קשה לענ"ד, כיון דבלא ראה מעידין בנשתהה, א"כ אף בנתפח הוי אפשר להכירו, אלא דחיישינן לבדדמי, ממילא בב' עדים אף בראו לא בעינן לאלתר, דמה דמהני בעד אחד בלא ראה מהני בב' עדים בראו לשיטת הרא"ש דבב' עדים לא שייך בדדמי]. והנה בנ"ד יש עוד מעליותא שמצאו סימן שומא תחת הדד, ובזה דן ש"ב רומ"פ נ"י עפ"י דברי הב"ח והמ"ב והב"ש דשומא הוי סימן אמצעי ונ"מ לעשות מן הסי' ספיקא, דלרי"ו לא תצא, או לענין ראה הטביעה להצטרף עם טב"ע, אלא דרומעכ"ת תמה הא מספקא לן להלכתא אי סימנים דאורייתא או דרבנן, ואם כן דלמא סימן דאורייתא, ומוכח מהא דאין מעידין על השומא דאפילו סימן אמצעי לא הוי. ואני מתפלא על כבודו שלא תמה ביותר על הב"ש כאשר כתבתי על הגליון זה ימים רבים, וז"ל לענ"ד בשומא בין כך ובין כך הדין דתצא דטעמא דהרי"ו בשם הר"ם דנישאת ל"ת כיון דפשיטא הסוגיא דבב"מ מורה להלכה דסי' דאורייתא אלא דבאיסור א"א מחמרינן דשמא סי' לאו דאורייתא, מש"ה בדיעבד לא תצא, וכמ"ש המהרח"ש להדיא, משא"כ בשומא כיון דקתני במפורש אין מעידין, א"כ מוכח או דסי' לאו דאורייתא או דאפילו סי' אמצעי לא הוי, א"כ ממנ"פ הדין דתצא דאי סי' דרבנן בכל סי' אמצעי תצא, ואי סיד"א הא מוכח דשומא אפילו סי' אמצעי לא הוי, ובאמת מלישנא דהרמב"ם, ואפילו שומא דהוי רבותא יותר, וכיון דבשומא בודאי הדין דתצא, מוכח דסבירא ליה להרמב"ם דבכל סי' אמצעיים תצא דלא כרי"ו, ע"כ לשוני על הגליון ומ"ש ש"ב רומעכ"ת דהמ"ב כ' דהשומא הוי סימן אמצעי ואנן גרירן בתריה, דברי כבודו נגררים אחר דברי הב"ש שכן כתב בשם המ"ב (סימן מ"ג) אבל הוא תמוה דשם מבואר בהיפוך דבהשגתו על המהרד"כ כ' וז"ל, וידוע הוא דהלכה כת"ק דחיישינן לבן גילו ולהשתנות אחר מיתה וכו' ושמא תאמר דמהרד"כ סמך עצמו על אידך לישנא דרבא, דאמר כ"ע סימנים דרבנן, ולהאי לישנא לא פליגי אם עשויין להשתנות אלא פליגי אי הוי סי' מובהק וכו' כ"ז אינו מחוור, דמה דפסקו כהך לישנא דסימן דרבנן לאו מטעם דהלכתא הכי אלא דמספקא לן ודוקא לחומרא אמרינן סימן דרבנן אבל לקולא לא, ובחששא דבן גילו והשתנות לאחר מיתה ללישנא דסי' דרבנן ל"ח, וללישנא דסי' דאורייתא חיישי' אזלינן לחומרא כמ"ד סי' דאורייתא, דמאחר דמספקא ליה לר"א הלכה כמאן צריכין אנו להחמיר כחומרא דהאי וכחומרא דהאי, עכ"ל, והיינו ממש כקושיית רומעכ"ת נ"י ומ"ש המ"ב שם בשו"ת מקודם לזה אבל סי' אמצעיים כגון שומא וצלקת דמובהקים אלא דלאו מובהקים בהחלט דלמ"ד סי' דאורייתא סומכין עליהם, אע"ג דאנן קיי"ל סי' דרבנן לא סמכינן עלייהו, היינו דלא סמכינן אכל חד וחד באפי נפשיה אבל לאצטרופיה מצטרפין ליה עכ"ל, דאפשר דע"ז כיון הב"ש, אבל ג"ז אינו, דא"כ יסתרו דברי המ"ב להדדי, ואיך שייך דבאות' תשובה עצמה יסתרו דבריו אהדדי, אבל באמת דברי המ"ב ברורים בדרך ממנ"פ, אי סי' דאורייתא מהני סי' הצלקת, אי סי' לאו דאורייתא ממילא נקטינן דשומא הוי סי' אמצעי ומצטרף עם הצלקת, על כל פנים ברור דהמ"ב סובר דשומא הוי ספק אם הוא ס"א או לא. מ"ש ש"ב רומפכ"ת נ"י דשומא תחת הדד אף דאינו מובהק אף לשיטת הרד"כ שהביא הב"ש כיון דלא הוי כמו נקב בצד אות פלוני רק כמו תיבה פלוני, מ"מ יחשב לאמצעי, לענ"ד לפי הגהת הבנימין זאב והרשד"ם שהביאם הב"ש, המעיין בדבריהם יראה דאם שומא לא הוי סי' דמצוי בבן גילו, או דעשוים להשתנות, אף במקום מצומצם אפילו אמצעי לא הוי, ובט"ז כ' עכ"פ להטעם דמצוי בבן גילו לא הוי סי' כלל, ושראוי לחוש להחמיר לכל הטעמים עיי"ש, ואפילו להרד"כ הא דייק מלשון רש"י דנקט במעידין על השומא באבר פלוני ולא נקט באבר ובמקום פלוני, משמע דבמקום מצומצם הוי מובהק עיי"ש, מ"מ הא עכ"פ לא נחית לחלוק על רש"י וכיון דרש"י פי' בסוגיא דמיירי דמעיד על שומא באבר פלוני, הרי דלפי הנך לישני דבעלמא סי' דאורייתא ושומא הוי גרוע אפילו במעיד באבר פלוני לא הוי ס"א. מ"ש ש"ב רומפכ"ת נ"י באם נדון זה לס"א, י"ל כמו דבראו שטבע מהני בחזיתינהו לאלתר בטב"ע בצירוף הס"א, ה"נ באשתהי כיון דהעדים מעידין שהכירו אותו בלא שינוי והוי רק חששא בעלמא מהני צירוף סי' לענ"ד הא לפי פשטות דברי הטור דבלא ראה הטביעה לא בעי לאלתר, וע"כ ההיא דדגלת מיירי בראה ועם סימן ואפ"ה אמרינן והנ"מ דחזיוה בשעתיה וכיון דהדין מפורש בגמ' איך ניקום אנן ונאמר דבמעידין שהכירו בלא שום שינוי דמהני סי' הא כמו דא"א לן לומר דאשתהי מהני במעידין מפורש שלא ראו שום שינוי ומשום דסתמא אמרינן אבל אשתהי מתפח משמע דבכל ענין חיישינן דתפח, וכיון דזהו נכלל במה דאמרינן אבל אשתהי מתפח ממילא אפילו סימן לא מהני, דהא הסוגיא מיירי בצירוף סימנים. ואף לאינך פוסקים דבלא ראה בעי ג"כ לאלתר וההיא דדגלת כפשטיה בלא סי' מ"מ כיון דחזינן דאף בלא ראו לא בעי סימנים מ"מ לאלתר בעי, וע"כ לאו משום בדדמי אלא דמתפח היינו שא"א להכירו ועכ"פ אם בנ"ד דאיכא ב' עדים ניחוש דלא מהני באשתהי והיינו ע"כ משום דמפרשים דא"א להכירו וכמ"ש הריב"ש (סי' שע"ח) ממילא מה מהני צירוף סי' וכמ"ש ש"ב רומפכ"ת ידידי נ"י בדבריו היקרים לישב קושיית הנב"י דאי מיירי בסי' מאי פרכינן אינהו כמאן עבדי דלמא בצירוף סי' מהני וכ' ש"ב רומ"פ לנכון דדוקא לענין בדדמי דאמרינן דלא עיין שפיר מהני סי' דדייק שפיר אבל מטעם שינוי הגוף דא"א להכירו לא מהני סי' וה"נ לענין אשתהי וא"כ א"א לדונו בנ"ד לב' התירים הא' מצד דבלא ראו הטביעה לא בעי לאלתר והא' דבצירוף סי' מהני דהכל רק צד א' דלפי הצד דגם בלא ראו הטביעה לא מהני באשתהי ואפילו ב"ע לא מהני דדיינינן דנשתנה הגוף וא"א להכירו וממילא אזדא התירא דמהני בצירוף סימנים. זולת דיש לדון כיון דקיי"ל דבספק ג"י מעידין כמו שהעיד המהרח"ש הסכמת גדולי תשובת הגאונים א"כ משמע דקיימינן דג"י דאין מעידין הוי רק דרבנן וה"נ באשתהי וכמו דהוכיח בס' עצי ארזים מדברי תשו' הר"ן ולגבי דרבנן מהני סימן אמצעי דמדרבנן הוי סי' ומהני לגבי דרבנן