רבי עקיבא איגר קמט

ואף דלפי' הטור דמוכרח דההיא דדגלת מיירי בצירוף סי' מוכח דבאשתהי לא מהני ס"א מ"מ לאינך פוסקים דבלא ראו בעינו דוקא לאלתר וההיא דדגלת בלא סימן וממילא י"ל מסברא דסי' מהני כיון דאשתהי הוי רק דרבנן. ובאופן דהיה מקום לומר בנ"ד בדרך ממנ"פ, דלשיטת הטור ממילא בנ"ד מותר כיון דלא ראו הטביעה מהני הטביעת עין ואפילו בע"א ומכ"ש בתרי ולאינך פוסקים י"ל דנהי דמתפח היינו דא"א להכירו מ"מ הוי מדרבנן דחז"ל חשבו לזה ולגבי דרבנן מהני סי' אמצעי ומ"מ יסוד הזה אם לגבי חשש דרבנן מהני סי' אמצעי צ"ע טובא דהנב"י הביא ראיה מקושיית הרא"ש על הרמב"ם בההיא דכודנייתא ולענ"ד אין זה ראיה דזהו בשורש איסור דרבנן אבל בשורש דאורייתא והחשש דרבנן י"ל דגרע וכן במה דנקט הפני יהושע גיטין ראיה דהא חד לישנא בבכורות דפרצוף פנים בלא חוטם מהני מדאורייתא ואעפ"כ קתני במתני' אעפ"י דיש לו סימנים בגופו ובכליו הרי דאפילו בדרבנן לא מהני גם זה אינו ראיה די"ל דלהאי לישנא מוקי מתני' בחורי וסומקי וארוך וגוץ, ובתשו' פנים מאירות הביא ראיה מהטור שכ' ואם ע"א מעיד ראיתיו מיד שהועל והכרתיו ע"י סימנים שהיה בגופו נאמן הרי שלא כ' בסימנים מובהקים ש"מ דסגי בסי' אמצעי ואינו ראיה כלל וכלל דכוונת הטור שהכרתיו ע"י סי' היינו דמכח הסי' יש לו טב"ע וזהו כפי תירוץ ב' דהתוס' דאף אם סי' לאו דאורייתא מ"מ מהני בצירוף טב"ע וכ"כ הב"ש (ס"ק פ"ז ופ"ח) וא"כ אדרבא זהו ראיה להיפוך מדבעי ג"כ טב"ע כדדייק לישנא דהכרתיו ע"י סי' מוכח דס' לחוד לא מהני וזה יש לדחות די"ל דמיירי שלא עמד עד שיעור שת"נ דבזה להרבה פוסקים אפילו במשיל"ס הוי מדאורייתא דשמא עלה ועכ"פ ליכא ראיה להקל. ומ"ש הפנים מאירות עוד ראיה מדברי הנ"י דכתב בההיא עובדא דב' ת"ח דקאמרי סי' היינו כדרך שנותנין באבידה מבואר דמהני סי' אמצעי לענ"ד אין זה כוונת הנ"י אלא דכוונתו שהסי' במקום מוצנע כדרך שנותנים באבידה דהראי' שמניין ידע הסימן הכא נמי מיירי בכה"ג דמאין ידע הסי' מוכח דחזו אותו השתא אבל במהות הסימן בעי סימנים מובהקים וכן מוכח ממה דכתב הנ"י במתני' דאין מעידין וכו' אבל בסימנים מובהקים מהני כההיא דב' ת"ח והרי במתני' בעי סי' מובהק לגמרי משמע דב' ת"ח בעי גם כן סימן מובהק לגמרי: ונראה ראיה להיפוך מדברי תוס' בב"מ (דף כ' ע"ב) דחשש דב' יוסף ב"ש הוא רק דרבנן א"כ מדאמרינן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים מוכח דגם בחשש דרבנן לא מהני סי' אמצעי אם סי' דרבנן אולם זהו יש לדחות דהא פשיטא הא דבהוחזקו ליכא דאורייתא היינו היכי דידעינן דמיב"ש זה נפל גט אבל אם נמצא גט ולא נודע ממי נפל פשיטא דבהוחזקו ב' יב"ש הוא חשש דאורייתא והוי סי' גמור דאורייתא א"כ י"ל הא דאמרינן נ"מ לאהדורי גט אשה בסי' מיירי בכה"ג מ"מ צ"ל דמיירי שאין הבעל תובע בעצמו הגט אלא איש אחר שאומר שהוא שלוחו של זה ונותן סי' אבל אם הבעל תובע אמרינן דזהו ודאי אמת דנפל ממנו גיטו דלא חשבינן ליה למשקר כיון דבידו לגרש כמו באמר גרשתי וכיון דמהימנינן ליה דנפל הוי רק חשש דרבנן דשמא גם מיב"ש אחר נפל ממנו גט ומהני הסי' אמצעי ובזה אפשר יש ליישב לישנא דרש"י גיטין רבב"ח ארכס ליה גיטא שליח הוי והיינו דאלו היה המגרש עצמו לא הוי רק חששא דרבנן ול"צ לסימן מובהק: אמנם אין לבנות דיק על דקדוק קלוש כזה ומבואר בהיפוך מדברי תוס' דכתבו גבי עובדא ב' ת"ח דבעי סימן מובהק, וראיה זו כתב הפמ"א אלא דדחה שהתם קיימי' בסברא דע"א משקר וממילא הוי חשש דאורייתא אבל לדינא קיי"ל דלא משקר, י"ל דמהני סי' אמצעי, ולענ"ד אינו דהרי ממ"ש תוס' דבעי סי' מובהק דטב"ע לחוד לא מהני דאמר העד בדדמי ולא נקט מטעם משקר ע"כ דסבירא ליה דבמעיד שהועל היא דייקא שפיר, וכמו שהארכנו לעיל אלא דמטעם אחר יש לדחות דיש לומר דמיירי בלא העיד שעמד עד שת"נ דבזה הוי חשש דאורייתא באופן דאין לנו ראיה ברורה לא לאיסור ולא להיתר, דמדברי תוס' גבי ב' ת"ח, וכן למ"ש הב"ש דההיא דדגלת מיירי בצירוף סי' ואעפ"כ אין מתירים בשביל סי' לחוד, י"ל כמש"ל דמיירי בלא עמד עשת"נ דהוי חשש דאורייתא גם י"ל דנהי דנימא דלפי הצד דסי' דרבנן אף היכי דהחשש דרבנן לא מהני ס"א, מ"מ אנן דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או דרבנן היכי דהחשש דרבנן ראוי לדון בספק דרבנן דשמא סיד"א ובזה נסתלק ראיית הפני יהושע הנ"ל, וכן הראיה מדברי תוס' בההוא דב' ת"ח ואך הראיה מההיא דדגלת להב"ש דמיירי בסימן זה הוא ראיה כיון דלא אפשטא האיבעיא אי סי' דאורייתא או דרבנן אעפ"כ פסק הסוגיא והנ"מ דחזיא לשעתיה וכו' ואמאי לא מהני הסי' לחוד מטעם ס' דרבנן, וביותר דפרכינן על דאנסבה רבא אינהו דעביד כמאן והרי רבא אמר בב"מ את"ל סי' דאורייתא ופרכי' את"ל הא פשיטא ליה משום דאיכא למימר כדשנינן הרי עכ"פ לא אפשיטא ליה לרבא דסי' דרבנן ואדרבא משמע דסבירא ליה לעיקר דסד"א אלא דלא פשיטא ליה לגמרי משום דאיכא לדחוייא כדשנויא, וא"כ דלמא היקל רבא מטעם דבחשש דרבנן מהני' סי' דרבנן אלא דכבר כתבנו דיש לדחות דמיירי הכל בלא עמד עד שתצא נפשו דהוי חשש דאורייתא. וראיתי להפמ"א דהביא ראיה מהרמב"ם פ"ז מהל' נחלות) אם באו עדים דנפל לגוב אריות וכו' הרי דבראוהו צלוב דהוי רק חשש דרבנן בעי סי' מובהק: לענ''ד שגג בזה, דמ"ש הרמב"ם ולא הכירו פניו לא קאי על ראשו צלוב אלא דהרמב"ם לקט פסקי דינים לאשכוחי גווני דיורדים לנחלה ואין משיאין אותה והיינו בעדים שנפל לגוב אריות או שראו צלוב וכן בנדקר במלחמה ומת ול"א קברתיו או שנהרג ולא הכירו היינו או שנהרג שלא במלחמה אלא דלא ידעו מי הוא ולא הכירוהו בטביעת עין אלא דהיה לו סימנים מובהקים היינו אמצעי' כמ"ש הב"י דבכל אלו אין משיאין ומורידין לנחלה וברור אולם לענ"ד ראיה מהטור והש"ע (סי' קל"ב) דאף אם המביא גט מצאו בעצמו בעי דיכיר בסי' מובהק הרי אף דבכה"ג החשש ב' יב"ש הוי רק דרבנן מ"מ בעי סי' מובהק מוכח דבשורש דאורייתא והחשש דרבנן בעי' סי' מובהק. גם ראיה מדברי תשובת הרא"ש (הובא בטור אה"ע ססי' קי"ח) וששאלת על יהודי שנהרג בדרך ולסוף ט"ו ימים הכירו ראשו שעדיין שלם בסי' מובהקים, היינו עדות להתיר אשתו דתנן אין מעידין אלא עד ג"י עיי"ש והאי מובהקים היינו ע"כ אמצעיים, והרי הרא"ש ס"ל דספק ג"י מעידין ובפשטא הטעם כמ"ש הריטב"א והנ"י דג"י דאין מעידין הוי דרבנן והרי מוכח דאפילו בחששא דרבנן לא מהני ס"א: ובאמת הדבר פלא על הגאונים שו"ת עבודת הגרשוני ותשובת נ"ב דדנו דאחר ג"י מעידין ע"י ס"א והרי מפורש בהיפוך בתשובת הרא"ש הנ"ל. וכיון שכן בנ"ד אין מספיק להתיר מצד הסי' אף אלו היינו מחליטים דהשומא תחת הדד הוי סי' אמצעי: ועוד בה שלישיה בנ"ד בהכרת הבגדים בטב"ע שכתב ש"ב רומעכ"ת נ"י במה דהעד מעיד שהיו מונחים בחדר אצל הנטבע דלפי דברי הב"ש (סי' קס"ט) דבנמצא סמוך לו י"ל דכבר מונחים מאז ומקדם ואין לדמות לח"מ (סי' רס"ג) וכבודו הרמה תמה ע"ז דבפשוטו דמי לההיא (דסי' רס"ח) לענ"ד אף דודאי לא ידענו למה מפשט פשיטא ליה להב"ש כך, אבל מ"מ ראיה ליכא להתיר די"ל דמה דמונח בסמוך הוי כמו סימן אמצעי דהחשש רחוק קצת שהיה מונח שם מקודם, ובממון דמהני סי' אמצעי מהני ג"כ במה דסמוך לה אבל באיסור לא מקרי סי' מובהק, וכעין שכ' הב"ש לענין חיישינן לשאלה, [ולפ"ז היה מקום לדון באם נדון דהשומא באבר פלוני הוי סי' אמצעי' י"ל דהבגדים סמוכים מקרי ג"כ סי' אמצעי ומהני להפוסקים דב' סי' אמצעים הוי סי' מובהק, וביותר דסי' א' בגופו וסי' א' בכליו עדיף יותר, כמבואר בתשו' מהריב"ל (ח"א סי' ח') דבתחילת תשובתו מסתפק בסי' א' בגופו וסי' א' בכליו ובסוף מפשט פשיטא ליה דסימנים בגוף