רבי עקיבא איגר קמז

העיד סתם דשכיב הא הוי בדדמי דעל כל פנים עד אחד לא מהני, ולהרי"ף אפילו שנים לא מהני, אלא על כרחך דזה לא חיישינן דודאי אינו מעיד אלא בעמד עד שת"נ, וכמ"ש הרא"ש לדחות ראיית הראב"ד, ואם כן אין התחלה לקושיית הרשב"א וביותר תמוה על הרא"ש דבעצמו כתב כן על ראיית הראב"ד ואעפ"כ הקשה על הרי"ף קושיא ב' דהרשב"א הנ"ל דאמאי נקט ק' נשים הא אפילו ב' עדים כשרים לא מהני, וזה תמוה, דמאי קושיא הא לפי סברת המקשן דבמים שאל"ס מהני הטביעה הוי כמו מים שיל"ס לדידן דל"ש בזה בדדמי כההיא דחסא אלא דפריך דניחוש לשקרא כמו במלחמה וקברתיו ובזה ודאי מהני שני עדים כשרים, וצע"ג לכאורה. ולגודל הקושיא צ"ל דס"ל דדוקא במשיל"ס כיון דהעד יכול לעמוד על הבירור מסתמא עומד על הבירור ושוהה עשת"נ, אבל במשאל"ס דסובר העד דא"י לעמוד על הבירור דאולי יצא ממרחק ואף להס"ד דגם במים שאין להם סוף מהני עדות הטביעה בשהה, מ"מ העד סובר דלא הוי בירור גמור מש"ה אינו שוהה שם ומיד מעיד שמת, וכן מבואר החילוק בלח"מ, ומ"ש הרא"ש לתרץ הוכחת הראב"ד בההיא דחסא אין סתירה לזה, דכל עיקר השגת הראב"ד לא היה מגוף הדין דאמרינן בי חסא דלא אסקוה אף שלא היה משאל"ס דיש לומר דחששא בדדמי דבעי קברתיו הוא רק לענין דלא תנשא אבל נישאת ל"ת, וכמו דפסק הרמב"ם ומש"ה השיג רק דמשמע גבי חסא דאלו משיל"ס אפילו לכתחילה תנשא, ועל זה שפיר תירץ הרא"ש במשיל"ס אינו מעיד אלא אם כן שוהה, וקצת מוכח כן בשיטת הרז"ה דס"ל דהאיבעיא בלא אמר קברתיו והאיבעיא אם אמרינן דמעיד בדדמי, א"כ מדאמרינן והא מים כמלחמה דמי, אף דלהס"ד היה מספיק הטביעה להתיר, ע"כ דאמרי בדדמי במה דאמר מת דמכח הטביעה אף דלא שהה נדמה לו כמת, וא"כ כיון דלהרז"ה הוא איבעיא דלא אפשטא, מהראוי דבמשיל"סו לא מהני טבע ומת ויקשה מההיא דחסא קושיית הראב"ד (זולת דס"ל דליכא משמעות דבמשיל"ס היינו מתירין להנשא, אלא דקאמר דמוכח דאפילו במשאל"ס לא תצא, ובאמת לדינא בעי שיאמר במפורש שעמד עד שת"נ,] אע"כ דרק במשאל"ס חיישינן דלא שהה, אבל במשיל"ס לא חיישינן לכך, וא"כ שפיר הקשו על הרי"ף אמנם לא אבין את זאת מי יכריחנו לומר כן, ולעשות מזה קושיא על הרי"ף, הא בפשוטו י"ל דבכל ענין אף במשאל"ס אינו מעיד אא"כ שהה עד שת"נ, שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שהעמיד דבריו על הרמב"ם במ"ש וכן האשה שמעיד לה שטבע בעלה במשאל"ס ולא עלה, הר"ז לא תנשא ואם נשאת ל"ת, וכתב הרשב"א עלה נראה דטעמא דע"א אמר בדדמי כדברי הרי"ף אבל במשיל"ס דאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד אא"כ עמד שם עד שת"נ, משמע להדיא דהחילוק כפי הנ"ל דבמשאל"ס מעיד מיד, ובמים שיל"ס אינו מעיד אא"כ שהה עד שת"נ, ועכ"ז לא ידענא מנ"ל דהרי"ף סבר כן, גם מדברי הרמב"ם אין הכרע, דהא בפשוטו ניחא דמשיל"ס כיון דאינו מעיד עד שת"נ מש"ה משיאין אותה, אבל במים שאל"ס אף דשהה, הא מ"מ לא מהני דשמא עלה מרחוק, ואי משום דמעיד שמת, היינו כיון דשהה עשת"נ אומר שמת, אבל לומר דבמשאל"ס מעיד מיד מנ"ל הא, וה' יאיר עיני המורם מכל זה דלכל הפוסקים קיימא הדין דל"ח למשקר, דאף לפי"מ דביארנו בשיטת תוס' ליתא לראיית הרי"ף דהא במעיד שהועל כההיא דדגלת דייקא שפיר מ"מ איפשטא מההיא דחסא דהעיד רק על הטביעה, וגם מההיא דכרקום וכמ"ש הרמב"ן, אבל לענין בדדמי תליא במחלוקת הפוסקים לדעת הרי"ף חיישינן בדדמי, ולענין דיעבד בנשאת לפי"מ דס"ל להרשב"א והרא"ש וכמו שבארנו דבמשאל"ס אינו שוהה עשת"נ, וכיון דמ"מ בההיא דחסא לא אפקוה מוכח דחששא דמעיד בדדמי הוא רק לענין דלא תנשא, וכ"כ בלח"מ אבל לפימ"ש בכוונת הרי"ף דגם במשאל"ס אינו מעיד אם לא שהה עד שת"נ אין הכרח לזה], ומ"מ מהני עדות דאסקינוהו והכרתיו בטב"ע, ולשיטת תוס' במלחמה לא בעי קברתיו דל"ח למעיד בדדמי, ומ"מ הכרה דטב"ע לאותם שראו הטביעה חיישינן לבדדמי. עוד נלענ"ד דרך אחרת בישוב דברי תוס' בההיא דטב"ע לא מהני דלא נקטי לטעמא דמשקר והיא סמכה עליו אבדדמי כשיודע לה טביעת בעלה, והעלאת א' מת, דמה דמשמע מדברי תוס' ריש גיטין ד"ה הוי דבר שבערוה, ממה דלא פירשו דפרכת הש"ס בתרתי, חדא דאתחזק ובעלמא ג"כ א"נ, וחדא אף בלא אתחזק הוי דבר שבערוה, מוכח דס"ל לתוס' דבלא אתחזק גם בדבר שבערוה ע"א נאמן, והכי משמע מדברי הר"ן קדושין פ"ג במתני' קדשתי את בתי וא"י למי, שכתב וז"ל ואע"ג דאין דבר שבערוה וכו' התם הוא להוציאה מחזקתה ובאמת קשה לי דהר"ן סותר את דבריו בגיטין (דף פ"ו) בההיא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי דכ' הרמב"ן דאם הקרובות מעידות לפנינו לא נתקדשנו מותרת דע"א נאמן, והקשה הר"ן, דהא אין דבר שבערוה פחות מבי', הרי דנקט לה בפשיטות דגם בלא איתחזק אמרינן כן] וא"כ י"ל דסבירא ליה לתוס' דמשמעות לישנא דאסיקנא וכו' ואמרי סימנים היינו הכל דהם אומרים שהיה כן שראו סימנים ולא דהוו הסימנים דוקא במקום מוצנע, והיה קשה להו דניחוש שמא משקר דלא אסקינהו, אע"כ דמיירי דהטביעה היה ידוע ע"י אנשים, אלא דלא היה אפשר להתיר משום דהוי משאל"ס, ובזה כיון דרובם למיתה אלא דחז"ל חששו לכתחי' מטעם מיעוט השכיח או מדין סמוך מיעוטא לחזקה עכ"פ נסתלק חזקת איסור מכח הרוב, וכמ"ש כל האחרונים בזה לא בעי דייקא דידה דמדינא ע"א נאמן בדבר שבערוה, (ומזה היה אפשר לומר דכל מת בעלי מדינא נאמנת דמכח סברת דייקא אתרע חזקת א"א וכמ"ש תוס' גבי תרי ותרי, וממילא מדינא ע"א ואשה וב"ד נאמנת, אלא דמ"מ היה ראוי להחמיר מדרבנן מש"ה צריכין לזה טעמא דעגונה ואין כאן מקומו], משום הכי הוצרכו לדבריהם דטביעת עין לא מהני משום חשש דמעיד בדדמי וק"ל והנה בנדון דידן דעדים לא ראו הטביעה וראו אותו אחר דאשתהי, לסמוך על שיטת הרא"ש והטור לחוד דבלא ראו מעידים אף באשתהי ודאי יש לפקפק וכמ"ש הב"ש דמשמעות הרמ"א דאין סומכין ע"ז להקל וחושש לשיטת המאור, דההיא דדגלת בלא ראו הטביעה ואעפ"כ בעי חזיא בשעתיה. ומ"ש ש"ב הגאון רומפ"כ, דלהרז"ה ב' עדים מעידים כדסיים הרז"ה ב' עדים מעידים בכל ענין, אין מזה ראיה, דהא דברי הרז"ה סובבים רק על במלחמה בלא קברתיו, וכן במים בלאלתר בלא סימנים דבההיא דדגלת מהני משום דלא ראו, ובראו בעי דוקא סימנים וע"ז מסיים דב' עדים מעידים בכל ענין, היינו במלחמה בלא קברתיו, וכן בלאלתר בלא סימנים אבל מן אשתהי לא מיירי כלל, ואפשר דסבירא ליה דמתפח היינו דנשתנה ואי אפשר להכירו ואפילו ב' לא מהני מ"ש מעלת ידידי ש"ב נ"י דאם אשתהי רק מדרבנן כדהוציא בס' עצי ארזים מדברי הר"ן, א"כ בספיקא דרבוואתא יש להקל, לענ"ד דברי העצי ארזים רק דלהסוברים ג"י הוא דרבנן, גם אשתהי הוא דרבנן, אבל בהא גופא נחלקו הפוסקים, דהרשב"א ס"ל דהוי דאורייתא והריב"ש (סי' שע"ח) כ' דבוודאי ג"י או אשתהי הבא עליה בחטאת, ובספק באשם תלוי, אך בזה י"ל כיון דמהרח"ש הביא חבילות תשובות דהסכימו דהמנהג להקל בספק ג"י נשמע דקיי"ל דהוי רבנן, וה"נ באשתהי, אולם עכ"ז כפי הנראה רבו דיעות הראשונים דלא ראו אין מעידין באשתהי, דעת הרז"ה דמוקי ההיא דדגלת בלא ראה ומשמע בפשוטו דמתפח הוא מטעם שינוי דא"א להכירו, וגם דעת הרמב"ן הכי הוא, דמחליט דעד אינו מעיד אלא בדבר הברור, דמה לו ולצער הזה, ממילא הא דאשתהי אין מעידין, משום דנשתנה ואי אפשר להכירו, וממילא גם ב' עדים אין מעידין מ"ש רומ"פ בכוונת הרמב"ן מלחמה כמ"ס היינו כמו דבמים דאפילו ב' עדים בעי לאלתר ה"נ במלחמה, אינו מובן לי, דהיא גופא קשיא דמנ"ל להרי"ף כ"כ ללמוד לא ת"נ מלא ת"נ,