רבי עקיבא איגר קמו

דלמא בפשוטו דאו או קאמר דמיירי לאלתר, או לאו לאלתר אלא בסימנים, גם לומר לתוס' כמו שתירץ הב"ש להרי"ף דלאלתר דנקט היינו לרבותא דאפילו בלאלתר בעי סימנים, מ"מ עדיין קשה לפי"מ דנראה מהרא"ש והטור כמו שהחליטו גדולי הגאונים בעלי תשובה דבלא ראה לא בעי לאלתר, וע"כ מעשה דדגלת בראו הטביעה, ולהך תירוצא דבעי סימנים מובהקים א"כ אמאי בעינן אסקוה בשעתיה, ודוחק לומר דלהך תירוצא באמת מוכח דדגלת מיירי בלא ראו הטביעה, דמ"מ בעי אסקוה בשעתיה להרא"ש והטור דמשמע דס"ל בשיטת הר"י דבלא ראו לא בעי לאלתר, היינו לאידך תירוצא דתוס' דמיירי באין מובהקין ובצירוף טביעת עין, די"ל דגם דגלת מיירי בהכי כיון דלהך תירוצא קמא דתוס' מוכח דס"ל דדגלת בלא ראו הטביעה, דאפ"ה בעי לאלתר מה"ת לן לומר באידך תירוצא לא ס"ל הכי ולומר דפליגי לדינא לזה נראה דמוכרחים לומר כמ"ש המהרח"ש, דודאי יש סימנים מובהקים כגון נחתך הרגל דל"ש אשתני, אבל יש סימנים דשייך אשתני כגון חרום שנזכר בפסקי מהרא"י וכדומה דאפשר מחמת הנפוח עלה הבשר במקצת הגוף ונעשה חרום, והמהרח"ש כתב דמצא כן בשו"ת הרא"ם, והב"ש רמז ג"כ על דברי הרח"ם אם כן יש לומר דנקט חזיתינהו לאלתר, בכדי לאוקמי בכל מיני סימנים מובהקים, וכן בההיא דדגלת מיירי בראו, ובסימנים כאלו דאפשר להשתנות ועדיין צ"ע. והנה הרי"ף כ' ולא איפשטא איבעיא אלא מיהו כיון דאמרו וכו', הנה הדרך הסלולה בהרי"ף דס"ל ג"כ כתו' דהאיבעיא אי חיישינן למשקרי היכי דליכא דייקא כ"כ, אלא דתוס' ס"ל דהא ודאי לא חיישינן דיאמר העד בדדמי, וא"כ האיבעי' אף בלא קברתיו והרי"ף ס"ל בהיפוך דזהו ודאי דחיישינן שיאמר העד בדדמי והאיבעי' רק בקברתיו, וכ"כ להדיא הרשב"א והנ"י והריטב"א בכוונת הרי"ף, וגם בענין חשש דמשקרי יש הפרש בין תוס' להרי"ף, דלתוס' במעידין שהועל מת ליכא חשש דמשקרי, והא דלא מהני טב"ע לחוד, דבזה חיישינן דמעידין בדדמי, ממילא קיי"ל כן לדינא דהא זה אינו נוגע לצדדי האיבעי' וכמש"ל, והרי"ף ס"ל לדינא דטב"ע לחוד מהני, כיון דאפשיט איבעי' דל"ח למשקר מהני טב"ע, דהא דאמרינן וקאמרי סימנא, היינו כי היכי דלא תפשוט האיבעיא, די"ל דחיישינן ומיירי בסימנים, אבל לדינא דל"ח למשקרי לא בעי סימנים, וא"כ גם בזה הרי"ף ותוס' מהיפוך להיפוך, דלתוס' בדדמי דמחו ליה גירא אין העד מעיד, ובדדמי דזהו בעלה על ידי טב"ע אומר בדדמי, ולהרי"ף בהיפוך דבמלחמה מעיד בדדמי דמכו ליה, אבל על טב"ע ל"ח לבדדמי ולפי שיטת הרי"ף שפיר י"ל דבכל סימנים מובהקים לא בעי לאלתר, ומה דאמרינן ואסקיניה לאלתר, היינו בדרך ולטעמך, אף כדבריך לפשוט דע"א במלחמה דנאמן מוכרח לאוקמי בחזיתינהו לאלתר, ומיירי באמת בלא סימנים, ממילא יש לדחות דמיירי בדאמרי סימנים ול"צ לאלתר וכנ"ל. והנה במ"ש הרי"ף בלשונו הזהב, ודוקא היכי דאמר אסקינהו תמן וחזיתינהו לאלתר, וה"ה לע"א במלחמה היכי דאמר קברתיו, ואי לא מסהדי הכי וכו' משמע דמחד טעמא הוא, דבעי אסקינהו וחזיתינהו לאלתר, וכן במלחמה קברתיו משום דבדדמי הוא, ואי לא מסהדי כן אפילו תרי לא מהימני, ולכאורה תמוה הא בלא"ה במשאנ"ס בעי אסקינהו וחזיתינהו לאלתר, דהא עדות דטביעה מדינא לא מהני דשמא יצא מצד אחר ממרחק. ולזה נראה לענ"ד בכוונת הרי"ף דבעי דוקא אסקינהו קמן ולא סתם שטבע ומת, דיש לומר דעל ידי שעמד עד שתצא נפשו ולא יצא אומר שמת וכמו במלחמה, דע"י דמחו ליה גירא אמר שמת, והכי דייקא דברי הרמב"ם (פי"ג הי"ט) דכייל בחד בבא מת במלחמ' וטבע בים הגדול ומת גם י"ל דכוונת הרי"ף דדוקא אסקוה תמן, אבל מצאתיו מוטל על שפת הים ומת ונודע מאחרים שעדיין לא אשתהי, או אם ספק אשתהי לא מהני, דשמא בלבלוהו המים ונדמה שמת, אבל אסקינהו קמן, היינו שטלטלוהו ממקומו ואינו נודד כנף דהוי כמו קברתיו כמ"ש הריב"ש (סי' שע"ח) כן נראה לענ"ד ברור אולם מדברי הרא"ש למדתי כוונה אחרת, ממ"ש הרא"ש אחר דהביא דברי הרי"ף וסתירת הוכחת הראב"ד מההיא דחסא, כתב וז"ל ויראה לי הא דבעי אסקינהו קמן וחזיתינהו לאלתר, היינו לאותם שראו הטביעה, דהנהו אמרי בדדמי כיון דראו דנפלו למים, בדבר מועט אמרו שאלו בעליהן, אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטב"ע לחודיה מהימן ואין מדקדקין אחריו, וכי פיר"י הא דבעי הכא סימנים ולא סגי בטב"ע לחוד היינו דראו הטביעה ואמרי בדדמי, וכ"כ הרז"ה עכ"ל, מבואר דמ"ש תחילה, הא דבעי הכא אסקינהו וחזיתינהו ולא נקט סימנים, משמע דזה קאי אדלמעלה לשיטת הרי"ף דלא בעי סימנים, דאם נימא דהרא"ש כתב זה בפ"ע ואשמעינן דבלא ראו לא בעי לאלתר וגם בעי סימנים הו"ל למנקט בחדא, דמה דבעי לאלתר וסימנים זה בראה, אבל לא ראה לא בעי לאלתר ולא סימנים, וגם איך סיים וכ"כ הרז"ה, הא הרז"ה כתב דההיא דדגלת בלא ראה הטביעה, הרי דס"ל דמ"מ בעי לאלתר כדאמרינן התם, והנ"מ דחזיא בשעתיה, א"ו דתחילה קאי לדברי הרי"ף ומהיכן ראה זה הרא"ש דהרי"ף ס"ל דבלא ראה לא בעי לאלתר, דלמא ס"ל דמתפח היינו כפשוטו, דמשתנה הגוף וא"א להכירו וכדס"ל להרז"ה ולזה נראה דהרא"ש ס"ל בכוונ' הרי"ף ואי לא מסהדי הכי וכו' היינו דלא קאמרי לאלתר דלא מהני, ומדכיילי ליה עם במלחמה בלא קברתיו משמע דהטעם דבעי לאלתר דאם אשתהי אפשר דנשתנה ובעי דיוק ועיון גדול להכיר שזהו ודאי בעלה, ואולי לא דקדקו כ"כ ואמרי בדדמי, ולזה ס"ל להרא"ש כיון דהטעם משום דבדדמי מסתבר דזהו רק לאותם שראו הטביעה, וע"ז כ' וכ"כ הר"י כמו דלהר"י לענין דבעי סימנים, דהטעם משום דאמרו בדדמי על טב"ע דמחלק בין ראו ללא ראו הטביעה ה"נ להרי"ף לענין דבעי דוקא לאלתר, ועלה כ' וכ"כ הרז"ה היינו ביסוד החילוק לענין בדדמי דטב"ע לחלק בין ראו ללא ראו, אלא דהרז"ה ס"ל דלאלתר בעי אף בלא ראו הטביעה דאין הטעם משום בדדמי אלא דבשינוי הגוף א"א להכירו, והחילוק בלאלתר לענין דבעי סימנים, ולהרי"ף החילוק באשתהי דמשום דתפח יש חשש דאמרי בדדמי, דזהו רק לראו הטביעה. ובדברי הר"י אין הכרע אם כדברי הרז"ה וההיא דדגלת בפשוטו בלא ראו הטביעה, אם דס"ל בזה כהרי"ף דבלא ראה לא בעי לאלתר ובראה בעי לאלתר וסימנים, ואפשר לומר דמה"ט פסק כן הטור דחשש להר"י דבעי סי' אבל בלא ראה הטביעה סמך על המוכח בשיטת הרי"ף, כיון דאפשר דהר"י לא פליג בזה, ולפ"ז לפי פירושינו הנ"ל בדברי הרי"ף במ"ש ואי לא מסהדי הכי היינו דמעיד סתם שטבע ומת או מצאתיו על שפת הים דזהו לא מהני מחשש בדדמי, אם כן אין גינוי ורמז דס"ל להרי"ף דבאשתהי דמתפח תפח הטעם משום בדדמי, ולהוליד מזה דבלא ראו מעידין. והנה לכל הפירושים אלו בשיטת הרי"ף י"ל דמשאל"ס מהני עדות טבע ומת, די"ל דודאי לא מעיד שמת אלא בשהה עד שת"נ, וכמ"ש הרא"ש בההיא דחסא וגם במשאנ"ס עכ"פ אינו מעיד שמת אא"כ עמד שם עד שת"נ ולא עלה, אלא כיון דלא מהני שהה בזה אף שאמר מת חיישינן דע"י שעמד שם ולא יצא בשיעור שתצא נפשו אומר שמת. ובזה נסתלק קושיית הרשב"א על הרי"ף דהיכי אמרינן והא מים כמלחמה דמי הא אף אם נאמן במלחמה תיקשה הא בעי שיאמר קברתיו, ותו הקשה דהיכי אמרינן והא ק' נשים הא אפילו ב' עדים כשרים להרי"ף לא מהני בלא קברתיו, ולפי הנ"ל ניחא, דזהו ודאי דאין מעידים אא"כ ששהו עד שת"נ ובזה סגי במשיל"ס וכן להס"ד במים שאל"ס וליכא חשש בדדמי אלא דהחשש דמשקרי והיינו דאמרינן והא מים כמלחמה דמי והיינו כמלחמה בקברתיו דמיניה מיירי האיבעיא ונסתלקו ב' הקושיות של הרשב"א עד שתמה אני ובער אני ולא אדע איך עלה על דעת אדוננו הרשב"א ז"ל לעשות מזה קושיא על הרי"ף, הא דברינו הנ"ל מוכרחים דאינו מעיד עד ששהה כשת"נ דהא בההיא דחסא