רבי עקיבא איגר קמה

והנה הלח"מ הקשה ג"כ קושית הב"ש הנ"ל ותירץ דדוקא בלא אמר לה שהעלוהו אמרה בדדמי דודאי לא יצא, אבל כיון דאמרו שהעלוהו דייקא, וזהו כוונת תוס' ד"ה והא מים דהמקשן דמדמי מים למלחמה דאמרה בדדמי ולא דייקא והיינו כיון דס"ד דלא אמרו שהעלוהו עיי"ש. ותורת אמת בפיו שהדברים מפורשים במרדכי ובביאור יותר וז"ל תימא אפילו למה דאמרינן אסקינהו וחזי' לאלתר וקאמרי סימנים, יש לחוש שהעד משקר שלא הוציאו מת אלא חי, הא דלא נקט הקושיא שמא לא אסקוהו וכדנקט הלח"מ, נ"ל דס"ל להמרדכי ג"כ דבסימנים במקום מוצנע א"א להם לידע אא"כ חזו השתא אבל ס"ל להמרדכי דמ"מ שמא העלוהו חי, ואותם דאסקינהו שהיה מוטל ומסור בידם, הפשיטוהו והפכו אותו כהופך הגלל, וזרועו לא הושיעה לו ונראו הסימנים, והא דלא נקט הקושיא דדלמא משקרי בטב"ע, צ"ל דהי' אפשר לומר דבאמת טב"ע לא מהני ובעי דוקא סימנים, ומה דהקשה המרדכי אח"כ עוד דל"ל סימנים הא בלאלתר אפשר להכירו בטב"ע היינו דא"ל משום חשש דמשקר דהא על זה גם סימנים לא מהני דשמא העלוהו חי כדהקשה תחילה, ועל הוצעת קושיא הראשונה חלה ג"כ קושיא השניה ובדרך מ"ש סימנים מטב"ע] ונראה לר"י דל"ש בדדמי, אלא כשמעיד שטבע ולא יצא דאפילו לא ידעה בבירור, אמרה מסתמא לא יצא, אבל במעיד שהועל מת ל"ש בדדמי, דאין לה כצ"ל לה במקום לו] במה לטעות, והכי פריך והא מים כמלחמה דמי, דקס"ד דהעידו על הטביעה ולא יצא משם וכו' עיי"ש, הרי מפורש בכוונת הר"י כדברי הלח"מ. ומ"מ יש הפרש בין דברי תוס' להמרדכי, דלהתוס' טב"ע לחוד לא מהני דאף דבאמרו לה שהועל דייקא מ"מ חיישינן דמעידין בדדמי, ולהמרדכי מהני באמת טב"ע ומה דאמרינן דקאמרי סימנים היינו בדרך א"נ, ואף דעדיין יש להקשות דלענין אם הועל מת או חי שייך לומר דאין לה מה לטעות, אבל לענין טב"ע יש לה מקום לטעות דכשתידוק דטבע בעלה והועל א' מת תאמר בדדמי להאמין להעד שזהו הנמצא ומכירו שהוא בעלה, וצ"ל דמ"מ כל שאינו מעיד לה דלא יצא היינו דשהה ולא יצא גם היא חוששת שיצא והנמצא הוא אחר ודייקא. ועדיין אינו מיושב כ"כ דנהי די"ל כן להמרדכי דס"ל טב"ע לחוד מהני היינו משום דס"ל דקאמרי סימנים היינו בדרך א"נ משום קושיא דבסימנים למ"ל לאלתר ומוכח דא"נ קאמר, א"כ מצינו מפורש דטב"ע מהני ומוכח דגם בזה שייך דייקא דאין לה במה לטעות, אבל תוס' ס"ל דבעי דוקא סימנים ולא ניחא להו לומר דאו או קאמר ובאו ליתן טעם בהא דלא מהני טב"ע, מנ"ל לומר דלענין טב"ע חיישינן דמעיד בדדמי ולחלק בין בדדמי דמלחמה לבין בדדמי דטב"ע, והא י"ל בפשוטו דלענין טב"ע היא אומרת בדדמי דכשתידוק דטבע בעלה והועל אחד מת תאמין להעד שהכיר שזה בעלה. ואולי י"ל דהיה קשה להו דבסוגיא גבי אפקיד שומשמי דאמר רבא התם יהבי סימנא משמע דס"ל לרבא דבעי דוקא סימן וטב"ע לא מהני, ואם היה הטעם משום דחיישינן למשקר והיא לא דייקא, איך אנסבה רבא בההיא דדגלת אפומא דשביסתנא דזהו אף בלא ראה העד והיא הטביעה, מ"מ שייך חשש דכשתידוק הטביעה לא תידוק יותר וכמ"ש הרמב"ן במלחמות, דמההיא דדגלת נפשט האיבעיא ורבא בתר דאיבעי ליה הדר פשטה עיי"ש, מזה דכל שאינו מעיד דלא יצא היא דייקא, אלא דהטעם דלא מהני דאמר העד בדדמי ובזה שפיר יש לחלק דההיא דדגלת מיירי בלא ראה הטביעה, ולפ"ז היה מוכח דתוס' ס"ל דבלא ראה בעי דוקא לאלתר, דאם נימא דלא ראו הטביעה מועיל אפילו באשתהי א"כ נצטרך לומר דההיא דדגלת בראו הטביעה ואיכא סימנים וכמ"ש הב"ש, וכיון דנחתו להא דמיירי בסימנים עדיין יקשה כנ"ל דדלמא הטעם דטב"ע לא מהני דחיישינן למשקרי ודגלת מיירי בסימנים, ובלא"ה בפשוטו להך צד דתוס' דמיירי דוקא בסימנים מובהקים ממילא ליתא לדברי הב"ש, דאם דגלת מיירי במובהקים למה לא יועיל באשתהי אלא על כרחך דדברי הב"ש עולים רק לאידך צד דתוספת, דמיירי בסימנים שאינן מובהקים, ובצירוף טב"ע דלאלתר, ושפיר יש לומר כנ"ל [אבל לפנינו נכתוב דגם להך תירוץ י"ל דדגלת מיירי בסי'] ובזה היה מקום ליישב מה דקשה לכאורה, דמאי פרכינן אינהו כמאן עביד, דדלמא התם שאני דנטבע במים שאל"ס דמדאורייתא שרייא, ולגבי דרבנן י"ל דמהני אחר ג"י, ובפרט להסוברים דאשתהי ג"י הוא רק דרבנן, דלמא לא מחמירינן כולי האי בתרי דרבנן, וכן הקשה בתשו' נודע ביהודא (ובאמת מה"ט מה דהקשה אח"כ להסוברים דספק ג"י שרי, ולפנינו נכתוב קושייתו עדיפא היה לו להקשות אף להרשב"א דהסוברים בספק ג"י אין מעידין, הא כתב הטעם דהוי סי' דאורייתא והתם דודאי טבע דהוי רק דרבנן, ראוי להקל בספק ג"י) ולפי הנ"ל ניחא דהא דמשאל"ס דרבנן היינו בעמד ושהה עשת"נ ולא יצא, ואח"כ הועל מת מגרע גרע דדלמא משקרי בטביעת עין, והיא לא דייקא כיון דתידוק דשהה ולא יצא לא תידוק יותר דתאמין להעד שזהו בעלה, כיון דידעה דבעלה לא יצא בשיעור שתצא נפשו וק"ל] אמנם באמת דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל דמדגלת נפשוט איבעיין דאף בהוא והיא לא ראו הטביעה שייך החשש דמשקר, והיא כשתידוק דנטבע לא תידוק יותר, תמוה לי, דלמא מיירי בלא נודע כלל מי הנטבע, בפרט שהנב"י הוכיח כן במישור, דלהסוברים דספק ג"י מעידין, מאי פרכינן אינהו כמאן עביד, הא כיון דבעל הנטבע זה הי' בממנ"פ אם זה הנמצא בעלה הא מת, ואם יצא בעלה מהטביעה שוב זהו שנמצא הוי ספק ג"י ומעידין, ואף לאינך פוסקים מ"מ מה דאמרינן ואנסבה בתר ה"י מספר זה מאי עבידתא, דהא אם אתה דן דהנמצא זה הוא הנטבע קודם ממילא ידעינן דבעלה הוא, ולזה הוכיח דמיירי דאחר ראה א' שנטבע ולא נודע מי הוא הנטבע, אלא דהרואה זה יש לו סימן דהנמצא הוא הנטבע והשביסתנא מכיר בטב"ע שזה בעלה, (ובאמת אין צריך לזה, דיש סימן שהנמצא הוא הנטבע, די"ל דאף דבספק ג"י מעידין, מ"מ כיון דידעינן דנטבע א' זה הי' ומקרי רגלים לדבר דהנמצא הוא הנטבע, ובמקום דרגלים לדבר שהוא אחר נ"י, כ' הב"י בשו"ת סי' ז' דלכ"ע אין מעידין], וכיון שכן איך שייך לומר דלא דייקא, דכשיודע לה שנטבע בעלה לא תידוק יותר, התינח אם מעידים עדים אחרים שטבע בעלה, או דהעד מעיד שראה בעלה שטבע וכשהועל מת הכירו בטב"ע, שייך לומר שמא זהו אמת שטבע בעלה, וכשיודע לה כן לא תידוק יותר, אבל בלא נודע כלל מי הנטבע דהעד לא ראה הטביעה והאחרים דראו לא ידעו מי הוא הנטבע, רק שהעד ע"י ההכרה אחר העלאה יודע שהוא בעלה, ואם נידון דהעד משקר וזה הנמצא אינו בעלה אין כאן רמז ידיעה דבעלה נטבע, ולעולם לא יודע לה שנטבע, והסברא נכונה לפי חולשת שכלי, וצע"ג: ולפ"ז יסתער לנו קושיא גדולה על התוס' דמפרשין בסימנים מובהקין, א"כ למ"ל לאלתר הא שהה ג"כ מהני דבסימנים ל"ש דאשתני, כמ"ש הרמ"א (סי' כ"ז) והב"ש (ס"ק קמ"ג) הקשה כן על הרי"ף, ולענ"ד לק"מ די"ל דהרי"ף מפרש כמ"ש הרשב"א דהתרצן דחה להפשיטות ובדרך ולטעמך, הא משאל"ס הוא, וא"כ אף לטעמך דע"א במלחמה מהני ולא חיישינן למשקרא, מ"מ בעי עכ"פ אסקינהו וחזינא לאלתר, ושוב לא תפשוט די"ל דמיירי באמרי סימנים ול"צ לאלתר, א"כ הך לאלתר, היינו בלא סימנים, ולפי צד איבעי דל"ח למשקר, אבל על תוס' קשה דהא ס"ל דבהעידו שהועל דייקא אלא דטב"ע לא מהני דדלמא מעידין בדדמי, וזה נוגע לצדדי האיבעי' דהא לא הי' כלל לענין בדדמי דעד, אלא דמסברא הוא דטב"ע בקל אומרים בדדמי, אם כן לכל צד בעי סימנים, ויקשה שפיר לאלתר למ"ל. והב"ש (ס"ק פ"נ) תירץ דאו או קאמר כמ"ש המרדכי, ונפלאתי דארכבי דברי המרדכי עם תוס' להדדי, הא לתוס' דטב"ע לחוד לא מהני א"א לומר דאו או קאמר דהא בעי דוקא סימנים, ולומר דאו או קאמר היינו או דמיירי בטב"ע דלאלתר ובלא ראי הטביעה או דבראו הטביעה וקאמרי סימנים, ז"א, דאם נחתי לפרש דאו או, מנ"ל להמציא טב"ע לחוד לא מהני