רבי עקיבא איגר קמד

דמפקי לה מבעלה, מכל מקום הוי רק ספק זינתה והולד ספק. וביותר נ"ל בממנ"פ אם נידון דשיעור סברת הר"ם כיון דיש פוסקים דכיעור לחודא הוי כטומאה לאסרה לבעלה והיינו בכיעור ניכר דבאותו זמן היה זנות כדכתב הב"ש (סי' י"א ס"ד) וע"ז דן הר"ם דבצירוף ריעותא דילדה ליב"ח, י"ל דכ"ע מודים דכיעור הוי כטומאה וכעין אפושי פלוגתא לא מפשינן, וממילא רק בכיעור גדול דהעיקר הכיעור ואיחור הלידה הוי צירוף א"כ ממילא בנ"ד דנראה דלא הוי בכלל כיעורים (דבסימן י"א) לא מתסר', וכדכתבתי בארוכה, ואם נדון דהטעם דילדה ליב"ח הוי ריעותא גדולה, ובמקום דמסתלק חזקת צדקת אף בכיעור זוטא ל"א דאשתהי, א"כ לא דדיינינן דבאותו כיעור היה טומאה, דל"א כן בכיעור זוטא אלא כיון דאינה בחזקת צדקת חיישינן דזינתה בפעם אחרת וממילא לא מקרי כ"כ דיימא מיניה והוי ס"ס מעליא ואדאיירי בזה אזכיר לש"ב רומעכ"ת הגאון נ"י גרגיר אחד מה דהשבתי בתשו' שאלה במה דנתחבטו האחרונים בדברי הרמב"ם וש"ע (סי' ד' סכ"ו) אפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו שכשם שזינתה עם זה זינתה עם אחר, הא בדרבנן פסק הרמב"ם דל"א מדאפקרה בל"ד מעלמא, [ובדברי ב"ש סי' קנ"ו סט"ו ראיתי תיוהא, במ"ש ואפשר דק' לי' הא הכל פסולים אצלה חוץ מהארוס, עיי"ש, לענ"ד הא מ"מ גם לאביי דחיישינן למדאפקרה הך ספק הוי ס' אם אפקרה, ומה שייכות כאן רוב פסולים, הא אנן מספקינן בשורש דבר אם זינתה עוד אם לאו, ואמרתי דאפשר באמת היכי דאיכא עדים דבא עליה הממזר ל"ח מדאפקרה בל"ד מעלמא, אלא בליכא עדים רק הוא מודה, בזה כיון דעכ"פ איתא לחששא לענין דאורייתא דאפקרה, ממילא ליכא לדונו לאב בודאי שמה שאומר זה בני אינו אומרו בבירור גמור שהוא אביו, ובכהאי גוונא דלא הוי אב בבירור לפי דבריו, לא האמינתו תורה ואינו בכלל מכיר, ולא מאמינים ליה כלל שבא עליה, ולזה מורים כמעט דברי הה"מ שכתב פשוט הוא שהרי הוא עצמו אינו יכול לידע וכו' ואין זה אב שיהיה לו היכר. ובזה מיושב מה דתמוהים לי דברי הה"מ שכתב שם ואעפ"י שחי' נאמנת וכו' ש"ה שא"א משים עצמו רשע, ותמיהני דהא מ"מ בהוא הודה דהחשש רק מדאפקרה בזה תהיה נאמנת דלא זינתה ביותר, ולדברינו ניחא כיון דעכ"פ הוא א"י בבירור שהוא בנו אינו בכלל הכרה, ואין מאמינים לו כלל שבא עליה, וממילא גם היא אינה נאמנת משום אין אדם משים עצמו רשע, וביותר נ"ל אף להפוסקים דאפילו בדאורייתא בל"ד מעלמא לא חיישינן, היינו לענין הדין דזינתה עוד אבל לא מקרי מ"מ בכלל יכיר, כיון דאין ידוע בודאי לזה שהוא בנו כיון דמ"מ באפשרות שזינתה, ומוכח כן דאל"כ יפלא דדברי הה"מ סתרי אהדדי, דכאן כתב פשוט הוא, דנראה דמסכים עם הרמב"ם, והרי (בפ"ג מהל' יבום) תמה הה"מ דמהראוי לפסוק כרבא לגבי אביי דאפילו דבדאורייתא ל"ח מדאפקרה בלא דיימא מעלמא, וחידוש שהאחרונים לא דברו מזה כלום] א"ו דכוונת הה"מ רק דכל שאינו בודאי גמור בלי שום צד ספק בעולם אינו אב לענין ההכרה, ולזה דייק הה"מ בסיום דבריו וחשש זה כבר נזכר בגמרא בכיוצא בזה דמשמע רק בדרך סמך דמצינו כזה החשש, אבל לא ביסוד דברי הרמב"ם יוצאים רק מההיא סוגיא לתלות בדינא דהתם עכ"פ להדמב"ם דבדאורייתא חיישינן מדאפקרה, בודאי הסברא נכונה דלא מקרי בכלל אב ואינו נאמן כלל, וממילא אף לענין דרבנן לא מהני, והארכתי שם יותר, וכאן אין מקום לקבל אריך ולדינא לענ"ד הקלושה עכ"פ בכיעור זוטא וע"י ברי שלה ובעיר שרובה נכרים כמו נ"ד יש להכשיר הולד, אם יסכימו רבותי עמי, כנלענ"ד. ש"ב אוהבי עקיבא גינז מא"ש סימן קז לכבוד ידידי ש"ב רב חביבי הרב רבי מאיר ווייל נ"י רב"ד דק"ק בערלין על אשר נשאל כבוד רומפכ"ת באשה קשת רוח שנטבע בעלה בנהר, ושני עדים ראו אותו אחרי הוציאו אותו מהמים ואשתהי, והכירו אותו בטביעת עין ומעידין עליו, והם לא ראו הטביעה, גם מצאו סימן שומא תחת הדד, גם נמצא על שפת המים בגדיו שמכירים בטב"ע שהיו של בעלה, גם נמצא שם כתב הפאס שלו. מקור הדין ביבמות (דף קט"ז) איבעי' להו ע"א במלחמה מהו, והנראה מדברי תוס' ד"ה טעמא מאי, דזהו ודאי לא חיישינן דיאמר העד בדדמי אלא דמבעי בעיקר טעמא דהימנותא דע"א, אם מטעם דל"ח למשקר במלתא דעבידי לגלויא ואף במלחמה מהימן ואפי' בלא אמר קברתיו, אם מטעם צירוף דייקא ובמלחמה ליכא דייקא כ"כ דכשיודע לה שבעלה היה במלחמה תאמר בדדמי להאמין להעד ולא תידוק יותר וממילא אף באמר קברתיו לא מהני דדלמא משקר, וזהו שיטת הרמב"ן במלחמות והרשב"א והריטב"א, ובעי למפשטיה מההיא דשני ת"ח, והא מים דכמלחמה דמי, היינו ג"כ דלא דייקא כ"כ דכשיודע לה דבעלה נטבע סמכה אבדדמי להאמין להעד ולא תידוק יותר ולכאורה תמוה, דהא להס"ד מיירי דהעידו רק על הטביעה וכמ"ש תוס' ד"ה והא מים], וכיון דהיה ס"ל דמספיק הטביעה להתירן א"כ דיוקא דידה על הטביעה סגי ולא צריך יותר, וצ"ל דמ"מ לס"ד במשאל"ס מהני הטביעה דמי למים שיל"ס לדידן דבעי שיאמר העד שעמד שם עד שיעור שתצא נפשו ולא יצא, או שיאמר טבע ומת, וכמ"ש הה"מ (פי"ג מה"ג) ולזה ניחוש דמשקר העד במה דאמר שעמד עד שתצא נפשו והיא לא דייקא, וע"י הטביעה תאמין להעד שלא יצא ולא תידוק יותר, ודחינן ותסברא והא מים שאל"ס הוא ולא מהני שהה אע"כ דאמרו אסקינהו וכו' והנה בהא דאמרינן וקאמרי סימנים כתבו תוס' דט"ע לחוד לא מהני, דאמרי בדדמי, ובדבר מועט יאמרו שהן בעליהן של אלו, ואף דתוס' ס"ל דל"ח דמעידין בדדמי, וצ"ל דס"ל דטב"ע בקל משקר להעין וחיישינן בזה יותר לבדדמי, ולכאורה תמוה מי הכריחם לחילוק זה הא בפשוטו ניחא למה דדחי עתה דלעולם עד אחד במלחמה א"נ דחושדין למשקר היכי דליכא דייקא כל כך משום הכי הוצרך לאוקמי דאמרי סימנין, דטביעת עין לחוד לא מהני דדלמא משקר ואין להם טב"ע. וביותר קשה למ"ש תוס' אח"כ א"נ מהני עפ"י טב"ע והיינו אף בסימנים שאינם מובהקים, ואף אם סימנים לאו דאורייתא מהני עם הטב"ע ומה מועיל הצירוף קב"ע ניחוש דמשקרי ואין להם טב"ע, וראיתי להב"ש (ס"ק קמ"ג) דהקשה מה מהני הסימנים דלמא משקר ולא מת, וביאור הקושיא דבשלמא אי מיירי במובהקים י"ל דהיה במקום מוצנע דא"א לידע הסימנים אלא בעת מיתתו דראה אותו וכ"כ הנ"י [וכ"כ הרשב"א והריטב"א דמיירי במקום מוצנע דא"א לידע אא"כ דחזו השתא אבל אי מיירי באין מובהקים והיה להעד טב"ע, א"כ ע"כ בחיים ראה הסימן ועי"ז מכירו בטב"ע למה נאמן, דלמא משקר ולא מת והניח בצ"ע, ולא ידעתי אמאי לא נקט הקושיא דשמא משקר בטב"ע וזה היה קשה גם לפי דפירשו תוס' תחילה דמיירי בסימנים מובהקים מ"מ למאי דחקו ליתן טעם על טב"ע משום דאמרי בדדמי, הא בלא"ה ניחוש דמשקרי ולית להו טב"ע תו יש לעיין בדברי תוס' ד"ה והא מים, אבל לא ראו שהעלום ולכך אמרה בדדמי, דמחוסר הבנה, דנהי דהאמת דלס"ד מיירי בהעדות על הטביעה מדאמרינן ותסברא והא משאל"ס הוא וכמ"ש מהר"ש איידלס ז"ל, מ"מ מה זה דדייקי בלשונם הזהב ולכך אמרה בדדמי, הא גם בהעלום שייך כן דתידוק רק על הטביעה ואמרה בדדמי להאמין להעד