רבי עקיבא איגר קלב

ומ"ש רומ"פ נ"י ראיה מתשו' הרשב"א (סי' קי"ח) דאפילו בגוי המעיד לאסור שייך אי מהימן ליה, אינו ראיה כ"כ, די"ל דאף בגוי שייך דבלבו מוחזק אצלו שטבע הגוי הזה שאינו משקר בשום פנים, ואף דחזקה דכל פיהם, מ"מ י"ל דהוא מאמין ליה, וכן נראה מדברי הרשב"א במיוחסות הנ"ל דכ' אבל זה שחשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו, ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו, אלא עילה מצא לגרשה, משמע דלא בא עליה מכח כיון דבעל עבירה הוא ואינו ראוי להאמינו, לאו כל כמיניה להאמינו, אלא משום דאמרינן דאומר כך דמצא עילה לגרשה אבל היכי דל"ש לומר כן שייך לומר דמהימן ליה, וה"נ י"ל בנכרי, אולם לדינא גם לדעתי הקלושה ראוי להחמיר אף במאמינו רק בדבר הזה כי אף דהרשב"א במיוחסת כ' כן, אינו מוכרע דפסק כן למעשה, די"ל דכ"כ רק לסניף, וכדנראה דהנך ב' התירים דכ' הרשב"א דזיל אפקה רק לצי"ש ובמרבה קטטא דנראה שאינו מאמין לו לא אמרו דתצא, וההיתר הב' דאי מהימן לך שהוא נאמן בכל הענינים, לכאורה סתרי אהדדי דלפום הך סברא נסתר ראיית הרשב"א הראשונה, דזיל אפקה היינו לצי"ש מהא דקינא לה ואיכא עד טומאה דבודאי מאמין הוא, דהא התם לא מאמין לו רק בזה אבל לא בכל ענינים, אע"כ דלא פסיקא ליה להרשב"א, ובדרך ריבוי צדדי ההיתר דיש מקום לומר דמהימן ליה כפשוטו ומוכח דזיל אפקה היינו לצאת ידי שמים, ויש מקום לומר דמהימן ליה היינו בכל ענינים. וביותר י"ל להמעיין בסידור הדברים בתשו' מיוחסת הנ"ל דמתחילה כתב התירא דזיל אפקה היינו רק אם לבו נוקפו או בבא לצי"ש, ואח"כ כתב התירא דמהימן לך היינו דמאמין ליה בכל ענינים וכבת ר"ח ואח"כ כתב היתירא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אף במאמינו, ואחר כך כתב אלא דהרמב"ם כתב דאפילו שמע מעבד או שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה וצ"ע וכו' עכ"ל, והדברים סתומים, דמה סתירה יש בדברי הרמב"ם אלו לדבריו הקודמים בע"א בהכחשה ולזה צ"ל באחד מב' פנים, או דקאי על היתר א' דמהרמב"ם שכתב חייב להוציאה, משמע דחייב מדינא ולזה סיים וצ"ע בדבריו, וכעין זה דברי הרשב"א (אלף, רמ"ט הנ"ל) דמפקפק בדבר די"ל שהוא רק בבא לצי"ש, ומדכתב הרשב"א זהו אחר כל אלו ההתירים, ולא כ' כן מיד אחר היתר הא', משמע דכל עיקר סמיכתו על ההיתר הזה דבלא"ה הוא רק בבא לצי"ש, מש"ה כתב אלא שהרמב"ם ז"ל ס"ל דחייב להוציאה מדינא, א"כ קשה לסמוך על הני התירים, או דצ"ל דקאי אדסמך ליה היינו אם הנאמנות מכח דיבורו שהוא בחזקת אינו משקר בזה שייך כל דדיבורו מוכחש איתרע נאמנותו, ל"ש להימניה ולהחזיק דבריו לודאי כיון דמוכחש בפנינו, אבל אי נפרש דמהימן ליה היינו בדבר זה מחמת שיודע הסיבות שניכרים הדברים אצלו דבודאי אמת כיון דהנאמנות לאו מכח דיבורא לחוד אלא מכח הסיבות אף דמוכחש מאחר, מ"מ לדידיה נתאמת הדבר לאמתו, וא"כ י"ל דהרשב"א כך כוונתו, אלא שהרמב"ם כ' וכו' וניחא לי להוציא בדקדוק לישנא דהרמב"ם שכתב וסומכת דעתו עליהם שזינתה וכ"כ עוד הואיל וסמכא דעתו לדבר זה שהוא אמת וכו' משמע מזה דסומך דעתו שדבר זה אמת אף שאינו מאמין לו בשאר ענינים ודלא כמהרי"ק דדקדק מלישנא דהרמב"ם זה בהיפוך, מש"ה אף בע"א בהכחשה נתקיים נאמנות להעד, ואפשר דשניהם כא' טובים וכוונת הרשב"א דמדברי הרמב"ם נדחה כמעט כל ההתירים דמשמע מדבריו דמדינא אסורה עליו, וגם משמע דלא בעי שיאמין לו בכל ענינים, וממילא גם בע"א בהכחשה מהני הימנותו וכנ"ל, עכ"פ נראה דהרשב"א בעצמו לא סמך כ"כ על ההיתר זה דבעינן שיאמין לו בכל דבריו מ"ש רומפכ"ת דההפרש מבואר בין אומר אשתו זינתה לאומרת טא"ל, דדוקא לגבי אשה שראו קלקול הדורות וכו', גם אנכי בעניי הי' לבי הומה מאד על הרשב"א והר"ש מנבייל דלמדו דין אומר טמאה היא לי לבתר חרם דרגמ"ה לאומרת טמאה אני לך דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, אף אם נניח דעתה קלקול מצוי באנשים שמשקרים כמו בנשים בזמן הש"ס, הא מ"מ כיון דמדין הפקעת ב"ד לקדושין אתינן עלה וכיון דחכמי הש"ס לא אימנו עלה לאפקועי אלא בדידה באומרת טא"ל, אבל בדידי' לא, איך בידינו לדמות מלתא למלתא, אף אם בסברא דומה סוף סוף הא לא אימנו עליה ולא הפקיעו בכה"ג, ומניין לנו דחז"ל נתנו כח בידינו באם ידמה ענין הכרח כזה שיהיו הקדושין נפקעים, וביותר כי בדמיון יש לחלק הרבה כעין מה דמחלקין סוף נדרים, בין האומרת גרשתני דידע בה בעלה לבין אומרת טמא"ל, דידעה דבעלה לא ידע בה, א"כ י"ל באומר טמאה היא לי דידע דידעה היא לא מצוי כ"כ שישקר, ואף שאינו בדמיון כ"כ לחזקה דאין אשה מעיזה וכו', מ"מ עכ"פ גם לטא"ל אינו דומה כ"כ, וראיתי דהערה בזה בשו"ת הראנ"ח (ח"א סי' מ"ה). גם י"ל לפי"מ שכ' הר"ן נדרים דאף דשוי' אנפשי' חד"א מ"מ מדינא א"נ לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה דהיא משועבדת לו, א"כ י"ל דזהו שייך רק באומרת טא"ל דאוקמי אדינא דא"נ דמשעבדא לי' ול"ש בזה שויא אנפשה חד"א, אבל בהיפוך בבעל דאמר שהיא טמאה י"ל אף לבתר חרם דרגמ"ה דא"י לגרשה בע"כ, מ"מ שייך בזה שויא חד"א, דכיון דבידו להפקיע שיעבודו ע"י גט ע"כ דעכ"פ דיעבד מגורשת אלא דעבד איסורא, ועיין רשב"א (פ"ז דגיטין) בסוגיא דנתינה בע"כ הא דבגט נתינה בע"כ שמיה נתינה, שאין בעלה קנוי לה אלא שיש לה שיעבוד על בעלה בעוד שהיא תחתיו, מש"ה יכול לגרשה דהוי כפריעת בע"ח אבל ההיפוך באמר לה הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז דהיא רצונה על ידי נתינה בע"כ להפקיע עצמה ממנו שהיא קנויה לו וקנינו היא, מש"ה לא הוי נתינה, והרי חזינן דאף לבתר תקנת רגמ"ה אם עבר וגירש בע"כ דמגורשת, ולא אמרינן דמכח התקנה הוא גם כן קנין שלה וא"י להפקיע קנינה ע"י נתינה בע"כ, והיינו דמכל מקום לא נעשה הוא קנין שלה אלא דיש עליו איסור חרם שלא לגרש בע"כ, וא"כ אין אנו יכולים ללמוד ולדמות דל"ש לגביה שויא חד"א לבתר חרם דרגמ"ה, די"ל דוקא אצלה שקנויה לבעלה לא מיקרי שוי' חד"א משא"כ הבעל דאינו קנוי לה י"ל דאמרינן גביה שויא אנפשיה חד"א ומדינא נאמן. מ"ש רומעכ"ת נ"י ליישב הערה דידי, דמנ"ל להרא"ש לחלק בין ראיית הבעל הכיעור לעידי כיעור, דכוונת הרא"ש דבראיית הבעל הכיעור אפילו בלא קול אסורה לו ומצוה לגרשה עכ"ל, לענ"ד בממנ"פ אם נידון דיסבור הרא"ש כמשמעות דברי הרמב"ם דכל דמתסרא רק על פיו אין כופין להוציא א"כ אפילו באומר ראיתי דזנתה כן ומאי איריא דנקט הרא"ש בראיית הבעל הכיעור הו"ל לאשמעינן ביותר בראיית הבעל שזינתה ואי דבאמת בכה"ג בראיית שזנתה כופים אותו א"כ הרי דלגבי דידיה דבוריה כק' עדים דמי א"כ דלמא ה"ה בראיית הבעל הכיעור וקדל"פ, והא דקיימינן ב"ד בעדים הוא דמפקי היינו ה"ה ע"י דיבורו כק' עדים דמי כמו בהודה שנטמאת. מ"ש רומעכ"ת נ"י בפ"ע דדבריהם ע"י שהם חשודים לשקר, או גזלן דדבריהם שהם באמת אף מחמת פסולי תורה א"י במה יתכשרו להוציא אשה מחזקת היתר לבעלה, לא ידענא מהיכן פשיטא לרומעכ"ת דגזלן דדבריהם הוי פסול תורה ולפי"ז גזלן דדבריהם פסול מדינא להעיד להוציא ממון, א"כ גם קודם הכרזה לפסול להוציא ממון דמדינא פסול דהא משמע דדוקא במה דהחמירו רבנן לפסלו לא פסלו עד אחר הכרזה מפני שלא להפסיד הבריות מאחר שכבר העידו ואין פיסולן אלא מדבריהן כמ"ש הרמב"ם, וגם בממנ"פ אם חשודים לשקר ממילא הוויין ודאי פסולים דלא מקרי עדות אלא היכי דחזקה שאינם משקרים ודוחק לומר דחכמים מספקא להו אי מה"ת חשודים לשקר או לא, א"ו נראה בפשוטו דמה"ת הם בחזקת כשרות, וחכמים קראו עליהם שם פסול לחשוד אותם שמשקרים. מ"ש רומעכ"ת ללמוד מתוך דברי תשו' הרשב"א (אלף רל"ז) דלאסור אשה לבעלה לא בעי הכרזה אינו מוכרח, די"ל דוקא בחשוד על העריות דרק לעדות אשה מפסל לאפוקי ולעיולא דעשו אותו חז"ל קצת לנוגע, בזה לא בעי הכרזה דמה דשייך רק לעדות נשים ל"ש טעמא דפסידא, אבל בגזלן דרבנן וכדומה דשייך