רבי עקיבא איגר קכט

ועוד גאון אחד שיבחרו הבד"צ דק"ק זלאטווע, ולכל צד שיסכימו אהיה נגרר אחריהם ואסכים עמהם, ומן השמים יסכימו עמנו לכוון כהלכה תו יש ספק אתי אם אפשר לפסוק דין פסול קהל האידנא עפ"י העדים שעליה מפני שהוא כמו שלא בפניו, ופיסול קהל לענ"ד ודאי הוי דיני נפשות ממש ויעוין בחשן משפט (סי' ל"ח) בש"כ ותשובת מהרי"ט (ח"ב סי' ל"ז) ותשו' הרמ"א (סי' י"ב) ותשו' פני הארי' (סי' ק"ט). ואגב אעתיק לכבודו מה דמצאתי לתמוה על תשובת הרמ"א הנ"ל שכתב ה"נ אע"ג דלא נפסלו בהעדאת עדים אלו כו', ותמיה לי לשיטתם דלא נפסלו בעדות שלא בפניהם, א"כ הרי אלו כשרים לכל עדות שבתורה ובמה יגרע עדות זה שהעידו על אשה שזינתה אטו העדים שהעידו שלא בפניהם בפיסולן מכחישין אותן לומר לא זינתה, וא"כ מה תרי ותרי שייך הכא, והראיה שהביא מכתובות אינו ענין כלל לזה, הכ"ד ידידו הדוש"ת בלו"נ מאיר פוזנר סימן קא תשובתי להגאון המפורסם הנ"ל מ"ש ידידי רומפכ"ת בביאור דברי שו"ת הר"מ בארוכה, ויסודו דלהרמב"ם וכן להשאלתות בכיעור לחוד ובכל כיעורים דבירושלמי אסורה לבעלה ואין כופין אותו לגרשה, אלא דלהר"י ור"ת דפירשו דהא דאמרינן והלכתא כר' בקדל"פ היינו בקול לחוד בלא כיעור, ומדמיפשט ליה להש"ס דלר' בקול תצא, ע"כ דקול גרע מכיעור, והוכיחו מזה דתצא היינו מרוכל, דאי מבעל הא אפילו בקול ל"ת, דלקלא בתר נשואין ל"ח, ומשמע דהוי הותר לגמרי ה"נ במכ"ש מכיעור, וגם מוכח כן דעתם מדלא ניחא להו לפרש עובדא דנואף דאיצטרך לטעמא דארכוסי ארכס, שלא יהא עכ"פ מצוה לגרשה, ולפ"ז ההיא דיוצאת משום ש"ר דאבדה כתובתה צ"ל ולדחוק דמיירי אחר התראה, וע"ז דן הר"ם בכיעור בצירוף ילדה ליב"ח גם ר"י ור"ת מודו להשאלתות, והיינו כי היכי דלהשאלתות בכל כיעור אסורה ואין כופין, ה"נ לדידהו בצירוף ילדה ליב"ח, ומוכח כן מדלא כ' רמ"א דינא דהר"ם בכיעור וילדה ליב"ח לענין איסור לבעלה, א"ו דגם להר"ם אין כופין, והאיסור כבר מסכים להרמב"ם דבע"כ נמי נאסרה עליו עד דמפסידה כתובתה בלא התראה כמ"ש הבית שמואל (סי' י"א סק"ו), זהו תורף דבריו הקדושים מה דתפס רומעכ"ת לדוחק דתוס' ס"ל דביוצאת משום ש"ר לא אבדה כתובתה אלא ע"י התראה, לכאורה מוכח כן בבירור דעתם מדהקשו בכתובות (דף ס"ג) דהאי דנואף מיירי ע"כ באומרת טא"ל, א"כ רוצית להפסיד כתובתה, דהא ברצון היה וא"כ תהיה נאמנת במגו דמאיס עלי, והרי ס"ל לתוס' שם דהנך עובדא מקרי כיעור כדכתבו שם דלהשאלתות ניחא, וכיון שכן מה הקשו תוס' דתהא נאמנת במאיס דאינה חוששת להפסיד כתובתה, הא בלא דיבורה כבר אבדה הכתובה ע"י הכיעור ע"כ דס"ל דבכיעור לא הפסידה בלא התראה. אמנם נ"ל לדחות די"ל דהא בהנך עובדא בכלל כיעור היינו אילולי טעמא דארכוסי ארכס דהדברים מראים דהיה שם עבירה, אבל לפי הטעם בארכוסי דמראים הדברים דעד עתה אהיה עבירה ובזה גם הרמב"ם מודה דלא הפסידה כתובתה, כדדייק הב"ש (סי' י"א ס"ד) מלשון הרמב"ם והוי רק בכלל עוברת ע"ד ובעי התראה, ואף דממה שהעלו התוס' שם בסופו דבאומרת עא"ל אינו נראה להתירה בטעמא דארכוסי ארכס, וביאר בפסקי מהרא"י (סי' רכ"ב) כוונתם דבמקום דאיכא רגלים לדבר דזינתה אז, וא"כ עדיין י"ל דהוי ג"כ בכלל כיעור, ומראים הדברים שהיה שם עבירה, מ"מ י"ל דקושיית תוס' דרך הוכחה דע"כ הנך עובדא מיירי באומרת טא"ל) ומדאינה נאמנת על כרחך דמטעם ארכוסי לא מקרי רגלים לדבר א"כ מראים הדברים דלא היה שם עבירה ולא הפסידה כתובתה בלא התראה, ולבסוף כ' בדרך הכרעה דמסתבר דמקרי רגלים לדבר, ומיירי ע"כ דאינה אומרת טמאה אני לך אולם בעיקר יסוד מעכ"ת הגאון נ"י אנכי בעניי לא מצאתי מבואר בהרמב"ם דבכיעור אסורה לבעלה, דממ"ש דבכיעור אבדה כתובה בלא התראה, אין ראיה לזה דאסורה, די"ל כיון שעשתה פריצות גדול כזה עד שמראין הדברים שהיה שם עבירה קנסוה רבנן דתצא בלא כתובה, דהרי בסוטה דחי אביי דלענין הפסד כתובתה לא בעי התראה, והא דמקנין לה היינו לאוסרה, הרי אף דלאוסרה בעי קינוי, מ"מ גם בלא קינוי מפסדת הכתובה, גם בטור וש"ע לא מצאתי דבר מזה זולת בעוברת ע"ד (סי' קט"ז סי"ד) דמצוה עליו לגרשה, והוא דעת הרא"ש והראב"ד, והיינו רק מצוה בעלמא להוציא הרשעה מביתו דשמא תזנה עליו, וכמאכילתו שאינו מעושר שמא תכשיל אותו, אבל בודאי ליכא דררא דאיסורא, וה"נ במכ"ש בכיעור דמצוה לגרשה, אבל לומר דכיעור חמיר דמתסרא לבעלה לא מצינו, והרמב"ם כללינהו ביחד עוברת ע"ד משה או ע"ד יהודית, וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה מוציא, משמע דדמי להדדי לענין הגרושין, וליכא בינייהו אלא ענין הפסדת הכתובה בלא התראה, דבפריצות גדולה כזו קנסוה רבנן ביותר, ובח"מ (סי' קט"ו) רצה לדקדק מלישנא דהרמב"ם דאפילו מצוה ליכא, אבל פשיטא דאין להוציא מהרמב"ם דאיסורא איכא. וראיה ברורה לזה מדברי הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' א"ב ובש"ע סימן ז' סט"ז) דאם הוציאה מבעלה בעידי דבר מכוער ומת קודם שגרשה מותרת לכהן, ואי נימא דבכיעור אסורה לבעלה בין מחששא שמא תזנה או שמא זינתה, אלא דאין כופין אותו מחששא דגט מעושה, היאך אפשר דלבעלה אסורה ולכהן מותרת ע"כ ברור דאינה אסורה כלל וכלל, ושפיר כ' דמותרת לכהן, והיינו מדינא, ומה דלא ביארו דמ"מ אינה ראויה לו לישאנה דזה נכלל כבר בדברי הרמב"ם (פ"י הל' כ"ב מהל' גרושין) ובש"ע (סי' קי"ט ס"ד וה') דאינה צנועה מצוה לגרשה ואינה ראויה לאדם כשר שישאנה, ובדברי הש"ע הנ"ל דבעוברת ע"ד מצוה לגרשה וק"ו בכיעור, וממילא בכ"ש דאינה ראויה שישאנה, גם הב"ש הנ"ל שרמז עליו ידידי מעכ"ת נ"י כיון לזה דאין משיאין לו עצה שיחזיקנה ול"כ דמורים לו דאסורה עליו וביותר נ"ל דאף לפי האיבעיא דהש"ס בעוברת ע"ד דאם רצה הבעל לקיימה דאינו מקיימה, לא דמתסרא עליו באיסור ביאה ואיסור ערוה, דהרי האיבעיא סתמא בכל עע"ד וכמ"ש כן המרדכי פ' המדיר, כ' הר"ם אשה שעברה על חרם או שבועה עוברת עד"מ היא ויכול לגרשה, אע"ג דאיבעי לן פ' ארוסה בעוברת עד"מ אם יכול לקיימה ובכה"ג בנודרת ואינה מקיימת מה דררא דאיסור אישות אית ביה, א"ו דהאיבעיא רק אם חז"ל רמו עליו חיוב להוציא הרשעה מביתו, ואקרקפתא דגברא מוטל לשמוע דברי חז"ל, אבל כ"ז דלא גרשה לא מתסרא ביאתה עליו, וכ"מ נמי מדברי הרא"ש ומרדכי הנ"ל דכתבו ואם רצה הבעללקיימה מיבעי ליה התם אם רצה לקיימה או לא, ולא אפשיט ולא כייפינן ליה להוציא ומיהו מצוה איכא לגרשה, ולכאורה תמוה נהי דאין כופין אותו בספיקא בגט מעושה, מ"מ יאסרו הב"ד אותה עליו מספיקא, ולא נניח אותו לקיימה בדרך אישות, ודוחק לומר משום דהוי ס' דרבנן דהאיבעיא רק בדרבנן כמ"ש תוס' סוף גיטין, אע"כ דאין כאן חשש איסור לבעלה, והאיבעיא רק אם מוטל עליו תקנת חז"ל להוציאה וכיון דמספיקא אין כופין רק דמהראוי לו לעשות כן מצוואת תקנת חז"ל, שפיר כתב דמצוה לגרשה. וכן משמע נמי מסוגיא דסוטה, דקשה לכאורה דהא תחילה אמר אביי לא לאוסרה עליו, א"כ משמע דפשיטא ליה דלא נאסרה בלא קינוי ובתר הכי מבעיא ליה אם רשאי לקיימה ולהרא"ש וסייעתו לא איפשטא, ודוחק לומר דאביי אמר רק בדרך דיחוי