רבי עקיבא איגר קכז

משמע כן, ע"ז לשוני עי' תשו' הרשב"א לא נאמרו דבריו רק בא' שהוחזק להעליל כדי לגרש, גם אעתיק לכבודו מה שכתבתי בתשו' פני אריה שהראה רומ"פ לעיין בו, ד"ה ואחר שכן וכו' דאין הפרש כתבתי דלענ"ד ההפרש מבואר דוקא לגבי אשה שראו קלקול הדורות ורוב האומרים כך משקרים, משא"כ באיש שאנו רוצים לחדש דין זה מדעתינו מפני שאין בידו לגרש, וכי חזינן שרוב האנשים האומרים כן משקרים בודאי אין בידינו ללמוד משם להתיר לו מה דשויה אנפשה חד"א, ולענ"ד בעיקר ההוראה יפה הורה הרש''ל עכ''ל מ"ש מר בזה מה שאומר הנטען בב"ד וכו' מ"מ כבר מבואר בפסקי מהרא"י (סי' רכ"ב) דאף ברגלים לדבר וכו', תמה אני שלא עיין מר בזה בספרי (סי' קט"ו ס"ו) דאלו ראה לפחות הי' כבודו נושא ונותן בם מ"ש מר בזה תוך ההוספות דברים, במה שכתב דיש לדון בילדה ליב"ח וע"א בכיעור וכו' ובתוך הג"ה מקשה רומפכ"ת מה ראה הרא"ש לחלק בין ראיית הבעל הכיעור לעדים מעידים, לענ"ד הפשוט משום דלפירוש המהר"ם מה שבש"ס וב"ד הוא דמפקי, היינו ע"כ כן הפלוגתא דרב ורבי מפורש בראיית הבעל ומסקנו דראיית הבעל עם קדל"פ מפקינן, והיינו הב"ד, נמצא ע"כ לא משני בפירושו מה דמשמע לר"י דאף למסקנא דלא הדר ביה ממה דס"ל להש"ס בפשיטות דב"ד בעדים הוא דמפקי משא"כ הרא"ש דפירש בעדים הוא דמפקי היינו בע"ט ורוצה לייחד דאף להמסקנא נשאר בב"ד בלא עדים לא מפקינן אלא דע"כ עם קדל"פ כע"ט, לכן מסיים אבל בראיית בעל לחוד אפילו בקדל"פ לא מפקינן כלומר הב"ד, דנקטינן לכללא דב"ד בעדים הוא דמפקי אבל מודה דבראיית הבעל דבר מכוער אפילו בלא קול כלל נמי אסורה לו ומצוה לגרשה, ויעיין מר בספרי (סי' קט"ו ס"ז) ולענ''ד ראיה מדברי הרא"ש אלו להבנת אחיו של הט"ז בדעת הר"ם, ומשמע הכי דעת הר"ם אפילו בטענת פ"פ גופא, בהל' אישות (סוף פ' י"א מה דסיים מר חביבי הגאון נ"י בדבור זה אך עכ"פ במכחישתו דבלא"ה דעת הרשב"א וכו' וכן דקדקנו בדעת מהרי"ק כבר כתבתי שבמהרי"ק מבואר דלא כהרשב"א, ושפיר דקדק רומ"פ מתשו' הר"מ ג"כ דלא כוותיה, ולולי דמסתפינא אחרי שלעיל דקדקנו מתשו' הרשב"א לפנינו דלא כמהרי"ק בענין הנאמנות, ובאמת גם הרמ"א כ' אך בשם י"א, הי' עולה על רוחי ליישב בזה טענה החזקה דטען הרשב"א שהרי ע"א אומר נתקדשה אינה מקודשת ואינה אסורה לשום אדם אפילו למאמין שלא חלקו בשום מקום, ולהנ"ל י"ל אפכא דוקא כדמשמע לענ"ד מהרמב"ם דכתב או אמרה לו אחת מקרובותיו שהוא מאמינה וסומכת דעתו עליה דזינתה אשתו, י"ל שסומך דעתו שלא יאסרו לו אשתו בשקר קרוביו או קרוביה, וממילא ה"ה אם דעתו נכונה בזה על ע"א שדעתו סומכת עליו שלא לאסור לו אשתו בשקר, ע''ז מסיים הואיל וסמכא דעתיה לדבר זה שהוא אמת דייק לדבר הזה, והיינו כדכתבתי מפני שלבו בטוח בעד זה שלא יאסר לו אשתו לשקר, דאלו להבנת מהרי"ק הא צריך להיות דעתו סומכת עליו בכל מילי וא"כ ממילא אפשר ה"ה אף בסומכת דעתו מחמת אומד שחשודה בעיניו, וכן משמע מתשו' הרשב"א (סי' קי"ח), משא"כ בקדושין דל"ש כלל הנהו עניני סמיכה דהרי לכל העולם הוא מעיד אפשר דמה בכך שלדעתו אינש זה מהימן כבי תרי ושאינו משקר, מ"מ התורה פסלתו לע"א, ואם ת"ל מ"מ באמת נמי אסורה לו מ"מ מדלא שייך ס' נאמנת כנ"ל אלא אופן זה דלא שכיח לא איירי מזה משא"כ אם צריך תמיד להיות הנאמנות באופן זה טענת הרשב"א צ"ע מ"ש מר בדין בתר חר"ג שהוסיף לבאר בזה דברי תה"ד (סי' רכ''ב), יפה פירש שזהו כוונתו וסברא גדולה היא זו, דאפשר במקום ע"א לא תקנו רז"ל משום דע"א זה חשיב כרגלים לדבר, אולם יש להליץ בעד הר"ם וב"ש מדמשמע מהרמ"א שזה חשוב הוא כב' עדים ממש דאפילו ב"ד מפקיעין ויש לפקפק הרי עד ההודאה לחוד לאו מידי הוא משום די"ל עיניה נתנה באחר) רק ע"י העד דזינתה נתחזק אף עדותו וי"ל דלא חשיב עדים של תורה, דהוי דומיא דנפיק ג' ריבעא דממונא אפומא דחד, הקשו תוס' פ"ק דגיטין בענין עידי כותים, משא"כ לפי' דאיכא רגלים לדבר, זהו שפיר חשיב כעידי הודאה בלא עד זה וק"ל מ"ש מר בד"ה אולם יש לדון טובא אם הנטען זה כשר לעדות ומתמה על תשו' הרמ"א וכו' ומסיים מההיא, (דסי' רכ''ד) י"ל דהתם ניכר שעשה ערמה בדבר כמ"ש התה"ד, כי יש לתמוה קצת וכו', בזה איני יודע מה דקשיא ליה לרומפכ"ת הרי הרמ"א מסיים ומאחר שמצינו וכו' ואפ"ה כתב שאין לסמוך אעדים ריקים ופוחזים במקום דאיכא למיחש שמסהדי שקר, (הרי דייק במקום דאיכא למיחש] כ"ש בנ"ד וכו' והעידו עליו בסתר (מזה שהעידו עליו בסתר נ"ל נמי שהוא מקום דאיכא למיחש לסהדי שקרי] ומה תו קשיא ליה, ובגוף נ"ד אם היה הנחשד זה כשר לעדות, זהו נלפענ"ד ודאי פסול לא מבעי למה שדן הרמ"א דעדים כזה הוי כדיני נפשות פשיטא כדכ' שם בתשו', אלא אפילו נימא דלא כדיני נפשות דמי, בנ"ד ודאי יש מקום לחשדו שמעיד שקר כי נוגע נמי הוא מדנראה לו כדנראה לעלמא שעובר זה לא מבעלה, סובר שבודאי כ"ע יתלו הזנות בו, משום דדיימי מיניה, להכי מעיד עדותו להסירו מעליו וא"כ פשיטא דנשאר הקושיא דתשו' הרמ"א ממש תו נ"ל להתלמד במקום אחר דאף אי לא נימא כד"נ דמי, וגם אפילו באופן שאין מקום לחשבו שהוא מעיד שקר, דבפשיטא למר דע"י פ"ע יש לדון להחמיר ולאסור מבעי לי טובא דבשלמא בפסול דרבנן לשיטת הרמ"א כמו קרובים או אישות דמה"ת כשר רק החכמים פסלוהו לעדי קרובים אין הפסולים משום דחשודים לשקר אלא מזה שפיר יש לדון כמ"ש מר משא"כ בפס''ע דדבריהם מטעם דחשודים לשקר, או גזלן דבריהם שהם באמת אף ס' פסולי תורה, במה יכשרו להוציא אשה מחזקת היתר לבעלה כי אם הם חשודים לשקר פשיטא דפסולים מה"ת לולי שראו להקל בעידי מיתת בעל, היה מהראוי לפסול גם גזלן דבריהם מספק ובאמת ק"ק לי לפ"ז מה דהחמירו הטור והר"ם במקדש בעידי ספק פס"ת להצריכה גט אפילו במכחשת ואמאי הרי היא בחזקת פנויה ואולי מפני שלדברי המקדש היא מקודשת מספק חששו משום לעז להצריכה גט, אבל אלו שניהם מכחישים עדים כאלו אפשר באמת לא אצרכוה גט, ואולי כן יש ליישב קושיית הח"מ שם (סי"ג) למה כופים אותו דקאי על הוא כופרה דמה בכך שהוא מוכן לקדשה שנית כיון דקאי נמי על פס"ת דעיקר הדין בהיא כופרת היא בחזקת פנויה אלא בדיבורו גורם לה שצריכה גט שפיר דכופין אותו א"נ משום מעלת יוחסין דחשש ממזרים נראה להו להחמיר אבל לאסור אשה לבעלה על ידי ריקים ופוחזים והדומים להם כמו חשוד להעריות, דנראה לחכמים דהם חשודים לשקר, דודאי הם ספק פסולי תורה, מה"ת להוציא על ידם אשה מבעלה תו נ"ל ללמוד מתשו' הרשב"א (אלף רל"ז) ותשו' רמ"א הלזו במה דלא חשו בפס"ע דרבנן דבעי היכר זה, היינו משום שהרמ"א נתן טעם שלא לאבד זכות העם, דמזה פשוט דלכ"ע פסולים בלא הכרזה דאין לו שייכות לטעם זה, וה"ה לאסור אשה אף אי לאו כד"נ דמי לשאר דברים דלענין זה ודאי דומה כיון דל"ש הטעם, ומ"ש מר בתירוץ הרשב"א לפי' הנ"ל לק"מ שהרי בזו דאתרע חזקתה ע"י קינוי וסתירה עד דאפילו עוף הפורח אסרה שפיר ואין הכרח לדמותה אפילו לעבד אלא לחמש נשים השונאות דאף למיתת בעל אינן נאמנים, מ"מ בזו נאמנים נחזור לענינינו להעלות לפני כבודו הגדולה מה דנלענ"ד להלכה בגוף הנידון נ"ל אלו היו ב' עדים אין להב"ד לכופו לגירושין, למה דהעליתי דמ"ש מהר"ם ז"ל ובנידון זה אלו היו עדי כיעור נראה דכל אפים שוים שאסורה לבעלה, אין הכוונה דכופין אלא דהב"ד יאמרו לו דחייב לגרשה, ומ"מ אם רצה לקיים יקיים ואפילו אם דעתו שהב"ד יפקיעו בע"כ אין לנו לחוש לזה, אלא בענין כפיה צריכים אנו לחוש לדעת הרי"ף והרמב"ם, לאחוז בפשטא לישנא דתלמודא וב"ד בעדים הוא דמפקי לה דהיינו עידי טומאה לפירושם ולא בענין אחר, ולא מבעי בזה דהרמ"א נמי לא העתיקו לענין זה, אלא אפילו ע"כ עם קדל"פ דמביא הרמ"א בשם י"א, עכ"ז דעתי נוטה דלמעשה אין כופין על הגרושין כנראה