רבי עקיבא איגר קכו

נ"ל דודאי מקרית כיעור עי' ב"ש סי' קט"ו סי"ב] והרמב"ם הרי דקדק וכתב כיצד כגון שהיתה בחצר לבדו דהיינו יחוד, ושוב כ' ע"ז וראו וכו' או יוצאים ממקום אופל וכן הש"ע התחיל ובאו עליה עדים שנסתרה ושוב ובא ומצא דבר מכוער וכו', או שהיו יוצאים ממקום אופל, ותדע דהרי הר"ם מקדים וכתב כיצד היתה יוצאת בשם רע, כגון וכו' שמראים הדברים שהי' שם עבירה ועיין בחלקת מחוקק (סק"ג וב"ש סק"ד) פשט מלשון זה ספיקא דח"מ אבל ברחוב העיר כמדומה אדרבא מראה שלא הי' שם עבירה זו שוב כתב כבודו ד"ה והא ודאי אין לפקפק והעלה א"ו ברור, דכל כיעור דלא מתסרא להשאלתות והר"ם לא מתסר אף בהצטרף ריעותא דילדה, כבר כתבתי דמסתבר טעמיה ולמאי דאבאר לקמן אינו מוכרח כ"כ. מה דהעלה מר כבודו בדיבור זה, דיחוד אינו בכלל דבר מכוער זהו ברור ואמת כהוכחת רום גאונו נ"י, אולם מ"ש מכח זה בד"ה ובאמת איני מבין כראוי, דמה זה שהזכיר מהר"ם שנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות לכאורה זהו לא הוי רק סתירה בעלמא וכדכתב הרשב"א (סי' אלף רכ"א) והרי כבר בררנו וכו' וגם בלשון הרמ"א וכו', אמת שם הוא לשון הרשב"א והגפת דלתות שאמרתי אין זה יחוד עד שיהא הבית נעול במנעול, אבל באמת זהו ליתא כדמוכח מהש"ס דדייקא פ"פ לרה"ר הוא דאין בה משום יחוד ואיכא למידק מיניה הא פתח סתום אפילו אינו נעול והוא פונה לרה"ר או פתוח לחצר, והוא עמה ביחוד בהבית הוי יחוד, וכן משמע מדאמר רב כהנא שם בקידושין (דף פ"א) אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חיישינן משום יחוד, ופירשו דשמא יצא אחד מהם ויתיחד עם הנשים, הרי אף אם נימא דבחשש שיצא לחדר האנשים שבתוכו, ומה חשש יחוד וכו' א"ו אפילו בלא סגירת מנעול הוי יחוד וה"נ מוכח מהרא"ש (פ' כיצד) שכ' ונראה דבסתירה לחוד בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף איסתרה כעובדא שלהי נדרים, ומה ראה שם דאדעתא דניאוף היה יותר מבאחר בשלמא העובדא השני' י"ל כדאיתא בתוספ' כתובות (דף י"ג) וי"ל דנואף שאני אבל העובדא קמייתא מהיכי ידעינן דאדעתא דנואף אסתתר וכו', אם לא דהוי מיהרזק בביתה ופירש"י שהיה סגור עם אשה בבית ואלו דבלא סגרה אפילו יחוד לא הוי, פשיטא שא"א לדונו באסתתר אדעתא דניאוף יותר מבאחר, וכן מוכח מתוס' כתובות (דף י"ג) דאל"כ לא משני על קושייתם מהעובדא קמא, א"ו משום דעובדא קמא מעיקרא לא ק"מ להו, משום דמיהרזק שאני וש"מ כנ"ל וכן משמע מדבריהם (דף ס"ג ע"ב) דקראו להנהו עובדא כיעור מה"ט, ש"מ הא יחוד הוי אפילו בלא סגירת מנעול, ובהרשב"א ט"ס והעיקר כגירסת הב"י, וכן העתיקו הפי' שעל הירושלמי פ' המדיר, דהיינו והגפת הדלתות שאסרת אין זה יסוד עיי"ש, וק"ל, וכן מוכח מתשו' הרשב"א גופא דהרי מהרר"ש פסק שע"י יחוד לא נאסרה, ואם בא להוסיף ההיתר שבנ"ד אפילו יחוד לא הוי, הכי מבעי למימר ובנ"ד אפילו יחוד לא הוי דהגפת דלתות לא הוי יחוד, גם מה שדן על היתר יחוד מצד דאם לא כן לא הנחת בת לא"א ודאי דל"ש הכי על יחוד בסגירת מנעול, א"ו נוסח הגהת ב"י עיקר, וא"כ באמת יש מקום לספק בלשון, אי דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות, ובירושלמי יש תרעא טריק סוטה דהיינו סגור במנעול מוגף צריכי' הרי דמוגף ואינו סגור במנעול וא"כ הגיפו הדלתות שבמהר"ם גם כן אינו במנעול, וק' דז"א אלא יחוד, ויהי' מוכרח כדברי מעכ"ת נ"י דנכנסו זא"ז הוא שעושה לכיעור, אלא דא"כ צ"ע דהשמיט המבאר בירושלמי סגירת מנעול בלא שנכנסו זא"ז, לכן יותר נכון דוקא בירושלמי דמקודם נקט לסגירת מנעול, וכ"מ בסמ"ק מעתיק לשון הר"מ שנכנסו זא"ז וסגר הדלת במנעול, וא"כ נכנסו זא"ז לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט תחילה אזל אידך והדר השני, ולא ביחד כי היכי דלא ירגישו הרואים, כדמוכח מהירושלמי דלשון זה ל"ד, אלא כל שסגרו במנעול הוי כיעור, וא"כ נהפוך הוא שדברי הרמ"א בשו"ת צ"ע, דכיון דחיישינן לכיעור דאופל למה החליט בסגירת מנעול דאין אוסרים על היחוד מה שכתב מר רופמכ"ת בד"ה עכ"פ ברור דיחוד בעלמא בדרך איסור לא מקרי כיעור, זהו ברור ואמת ומ"ש עוד ואף בצירוף דילדה ליב"ח לא מתסרא, מסתבר דהכי הוא. מ"ש מר ד"ה גם עדות עד השני ל"מ כיעור, גם לענ"ד אינו אלא יחוד, כיון שלא הי' סגור המנעול ומקום אופל נראה באמת כהחולקים על תשו' רמ"א שצריך להיות מקום שאין דרך ב"א לבא שמה, והעיקר שצ"ל מקום שמראה שהי' שם עבירה, ולפי' נהפוך הוא שהקיך אדרבא מצוי שם לבא בני הבית, ובפרט תחילת הלילה, אכן אם הי' כבר פנוי הקיך ממאכלים יכול להיות שאין דרך ב"א לבא לשם, אז אפשר דמקרי מקום אופל, כי מן המבי"ט ומדקדוקו דמר אין ראיה כי הרמב"ם איירי בסתירה שביום וע"ז סובב נמי המבי"ט, ואינו בידי לעיין בו וכן מהחולקים על תשו' הרמ"א אין ראיה כי הם לא חשבו במקום שאחורי הדלת למקום יחוד עיי"ש, ודוק, אבל יחוד במקום שאין דרך ב"א לבא והוא באישון לילה נראה דהכל נקרא אופל. מ"ש כבודו ד"ה גם אם נידון דהוי כיעור דאופל, ודן דבנ"ד אם מאמין לדברי העד הוי ממש נידון דהר"ם דלא כתשו' רמ"א לפי ענ"ד יפה פירושו, וכן פירשתי אני מעולם והוא עולה כדכתב מר נמי עם הבנת הח"מ, והטעם פשוט דהנאמנות ע"א כבי תרי אינו פועל אלא מה שפועלים ב' עדים, וכדאיתא בב"י (סי' קע"ח) ומריש דיבר למשמעות ההלכה אליב' דתוס' ור"י דע"כ לגבי בעל אינם פועלים מאומה, להכי ע"א אף במהימן ליה שריא, ולבסוף דהעלה בנ"ד אפילו ע"כ לכ"ע אסירי ה"ה בע"א במהימן ליה מ"ש מר ד"ה ואף במכחישתו להעד הזה וכו', בודאי יפה הוציא משו"ת מיימוני, ומ"ש רומעכ"ת וכ"מ לשון הגהת ש"ע, זהו אמת, אמנם מ"ש מר דהמעיין במהרי"ק גופי' וכו', בזה לענ"ד הוי כשגגה יוצאת מלפני השליט, ואגב רהיטא כתב כן, דהרי במהרי"ק שם כתב נמי ואפילו יאמר הבעל שמאמין להעד גם יאמר שמאמין להודאתה, מ"מ לא יהא נאמן להפסיד כתובתה הרי מבואר דשווי' אנפשה חד"א מועיל אף שהיא הכחישה להעד שמעולם לא הודית, ורחשא דלישנא ע"א בהכחשה לאו כלום לאו דיוק הוא, כי עדיין לא נחית כלל להאמנת הבעל אלא נקט הפשוט ומה שתפס מר פסק הגהת ש''ע (סי' קט"ו) בשם המהרי"ק להלכה ברורה דהאמנת ע"א ל"ש רק בנאמן בעיניו כבי תרי, אמת שבמהרי"ק מביא תשו' רשב"א דפסק הכי אבל לענ"ד בהרשב"א (אלף רל"ז) לא משמע כן, מדכ' ומה דטען דמאמין להאיש במה שהעיז פניו וכו', דמכח שהרגיל קטטא שקורי משקר ועוד ממציא חידוש דין דצ"ל נמי דאינה מכחישתו, וכבר הקשה היש"ש ת"ל דשתיקתה כהודאה ואמאי לא טען עליו בפשוט כיון דזה האיש חשוד ופרוץ על העריות אנן סהדי דשקורי משקר ואינו נאמן במגו דלא משקר באמנותו בשום אופן, א"ו משמע דל"צ כולי האי, ותו איך כתב דנ"ל להגרסא הואיל ולא מכחישתו ולא הכחישתו עתה דאי לא מאי קאמר אי מהימן לך, הא מהימן לי', ולדבריו שבמהרי"ק הדברים פשוטים דהואיל ולא מכחישתו עתה נראה דמהימן לך, מ"מ אומר לך עדיין אינה אסורה לך אלא אי מהימן לך כבי תרי בכל פרטים כדאיתא במהרי"ק זיל אפקה, אבל אלו הכחישתו עתה הרי פשיטא דלא מהימן לך, א"ו משמע מיניה דלא כמהרי"ק ויותר מבואר בתשו' הרשב"א (סי' ק"ח) דאפילו בגוי מתכוין לאסור ולהעיד אחר כוונת הלב הדברים אמורים, זהו לדעתי להדיא נגד דעתו שבמהרי"ק, אם לא דאינו רשב"א זה, וכן האמת לענ"ד אלו באנו לדון ענין האמנה זו מענין קים לי' בגווה דבח ר"ח לא היה שייך בזה"ז כלל לדון בו דלא דייקינן האידנא באמנה דקי"ל בגווה כמבואר בפוסקים, ולקמן נבאר עוד מה דלדעתי משמעות הרמב"ן מ"ש כבודו הגאון נ"י בד"ה ואף דבתשו' הרשב"א וכו' והעלה דבנ"ד מהימן לי' מהני אף בזה"ז, זהו ברור ואמת שבדין זה הוא לפי ראות עיני הדיינים, וכבר כתבתי בגליון ד"מ שלי (בסי' קט"ו) שם מביא ב' דיעות שבש"ע (סי' קע"ח) וכן פי' הרשב"א (אלף רל''ד) וכו', אכן לקמן בתשו' מהר"ם שכתבתי בסמוך לא