רבי עקיבא איגר קכד

היכר עוברה, אח"כ ראיתי בסדרי טהרה (סי' קצ"ד ס"ז) העלה גם כן לעיקר דבעצמותה אינה מסולקת מקודם שהוכר עוברה עיי"ש ולהדיא כתב בכנה"ג אה"ע בטור (סי' ד' בשם הרדב"ז ח"א סי' י"ב) דאם טוען הבעל שאינו בנו שכשהלך הניחה בנדתה ומודה שקודם וסת בא עליה, אם אין בין ביאה אחרונ' שמוד' הבעל ללידת הולד יותר מיב"ח הולד כשר עכ"ל, ומ"ש בתשו' יד אלי' (סי' פ"ד) דדוקא בילדה ליב"ח מותרת אבל בילדה לי' או לי"א חרשים אסורה, דאינה משתהי רק לט' חדשים או י"ב חדשים עיי"ש, לענ"ד א"צ לחוש לדבריו, דהרי הח"מ וב"ש (סי' ד') מפשט פשיטא להו להכשיר בילדה לי"א חדשים, והכי דייקא גם לישנא דהרמב"ם, אין הולד משתהי יותר מיב"ח, משמע דקודם לזה בכל ענין מותרת, גם בכנה"ג אה"ע (טור סי' ד') כ' וז"ל כ' מהרי"ל בדרשות (מה' י"ט) מהר"ר שלמה הלך פ"א ללמוד למרחקים ויהי לתקופת י"א חדשים ליציאתו ילדה אשתו, והכל מעידים מרוב חסידתה ברור שלא זינתה תחתיו, בדקו ומצאו בפוסקים ובספר המצות דמתרמי ומשתהי ע"כ, ותמיהני דלזה א"צ לפוסקים ולספר המצות ותלמוד ערוך הוא עכ"ל, ותמיהתו יש ליישב בפשוטו דהוצרך לראיה מהפוסקים דקיי"ל כרבה תוספאה לאפוקי מדעת תוס' נדה (דף ל"ח) דלא קיי"ל כרבה תוספאה, או דבזה גופא נסתפקו אם הוא דוקא ליב"ח אבל לא לי"א חדשים כסבר' תשו' יד אליהו הנ"ל והיה המעשה שמקודם ביאה זו הי' פורש ממנה בענין שבודאי לא ילדה ליב"ח, עכ"פ משמע דקיי"ל בכל ענין דמשתהי כל שהו מפחות מיב"ח, כנלענ"ד עקיבא במ"ו הרב רבי משה גינז זצ"ל מא"ש. סימן ק אחרי ששלחו הבד"צ לאיזה גדולים מפורסמים השיבו על דברי: וזה יצא ראשונה, כבוד חביבי הגאון רבי מאיר נ"י בה"מ ספר בית מאיר כתב אלי בזה הלשון ראיתי מכתב קדשו אשר השיב ברב חכמה וענוה לק"ק זלאטווע והנה בגוף הנידון הנאמר בתשו' מיימוני להלכות אישות (סי' כ"ה) בשם מהר"ם, צריכים אנו לעמוד על תוכן כוונתו, תחילה כתב דקיי"ל כעובדא דרבה דאכשרה עד יב"ח, שוב כתב אמנם אם יש עידי דבר מכוער כגון הנהו דפ"ב דיבמות רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, או רוק למעלה מן הכילה הא אמר תנשא ומפרש בשאלתות וכו' ומביא הפלוגתא שבין ר"ת ור"י לבין השאלתות לפירושו, דלהר"ת אין מוציאין מהבעל אלא בעידי טומאה ממש, ולפירושו בהשאלתות ה"ה בע"כ או בראיית בעל ד"מ וקדל"פ, ולבסוף כתב ובנידון זה אלו הי' עידי כיעור נראה דכל אפים שוים שהיא אסורה לבעלה וכו' בהא ודאי לא אכשר רבה וכו', ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו א' שראה גוים מגפפים אותה אי מהימן ליה אסורה לו, והנה כבוד רומעכ"ת כ' דברור לו דכל כיעור, דלא מתסרא להשאלתו' והר"ת לא מתסר' אף בהצטר' ריעות' דילדה ליב"ח, ונשמע מיני' דלמהר"ם ה"ה דמתסרא ומוציאין אותה מבעלה ע"י עדי כיעור דראו מגפפים זא"ז, וע"י סתיר' אדעתא דזנות הוציא נמי מר מסידור הרא"ש דאף המהר"ם מודה דאין אוסרין אותה [וכ"כ הב"ש סי' י"א ס"ק י"א ואף אני הלכתי במחשבה זו באמצע דבר דס"ק ב'] וכן להרא"ש עם קדל"פ ולכן הקשה על הרמ"א שסתם י"א דע"י קדל"פ עם עידי כיעור ככל המוזכרים בש"ע מוציאין) והרי בסתירה דזנות עם קדל"פ אף לפי הרא"ש אין מוציאין, ומוכרח לדחוק, אמנם לבי לא ידמה כן, דהנה הרא"ש כשכתב פירוש המהר"ם כ' ה"נ קאמר אם יש עדים דראו דבר מכוער כשני ע"ט דמי דכיון שראו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכל הנהו דלקמן מוכחא מלתא דיש כאן טומאה הרי השמיט וכ כיוצא בהו ולא כתב אלא הנהו דלקמן וכן המרדכי כתב והר"מ פ' היכי דיש עדים שראו דבר מכוער כגון הנהו דהכא רוכל וכו' או רוק למעלה מן הכילה דאמר תצא, ומפרש בשאלתות תצא מן הבעל, ואעפ"י וכו' וי"ל דהיינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים שראו רגלים לדבר שהוא מכוער כי הנהו דהכא כאלו ראו שנבעלה דקדק נמי כי הנהו דהכא, ומשמיט וכל כיוצא בזה, ולכן מסתבר לענ"ד אף שבתוך וכל כיוצא בהן אין הכוונה להדברים מכוערים שבהר"ם, דבשלמא להר"מ דפסק על כולם אף דנאסרה עליו מכחם דלהכי אבדה כתובה בלא התראה כמבואר שם בהה"מ מ"מ פסק דלא הוי כעדים ואם רצה לקיימה מקיים שפיר דנתן טעם לאיסור שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, ור"ל שמביאים לחוש לעבירה אעפ"י דאין שם עדות בזנות, אבל הר"ם בפירושו משוה עדות דבר מכוער לעידי טומאה ובדומיא דפ"פ איך ס"ד דענינים אלו יהיו בערך א' עם פ"פ דהוכחה ברורה דנבעלה, אבל מגפפים ומנשקים מאי הוכחה איכא לביאה, ובהדיא אר"ד כתובות (דף ל"ה) וכי מה עשה ערבי זה, וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה לכהונה, ולא אמרינן אם עשה כזה מוכח נמי דבא עליה וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא דחיישינן בשבויה אף לזנות, אבל לא שיהיה הדברים אלו הוכחה לזנות, וכפירש"י סוף גיטין פריצותא בעלמא דחזי לה או מיעך לה בין דדיה, א"ו שמה שכ' וכל כיוצא בזה, לא קאי כלל על המוזכרים בהרמב"ם, אלא ר"ל כיוצא בזה דהנהו תרי עפ"י הוכחה לזנות כמו מנעלים הפוכים בגמ' דאלו יש בהן הוכחה לזנות, וכן לשון היש"ש כיון דראה רוכל יוצא וחוגרת כו', וכן כולם מוכחא מלתא דיש טומאה ואף בשו"ת גופא בתר הכי דקדק וכתב הכי נמי נימא אם יש עדים שראו כיעור כשני עידי טומאה כגון וכו', או חד מהנהו דהתם. מכל זה נ"ל כך סידורו דמהר"ם מודה דלא מפקינא בע"כ דהרמב"ם זולת בהנהו ג' שבגמ' וכדומה להם ע"י הוכחה לביאה ודחק לפרש בשאלתות אך בכיעורים שבגמ' ותשובתו על דרך זה מפני שרוצה לבאר ולסיים, ובנדון זה אלו היה עידי כיעור כל אפין שוין דהיא אסורה לבעלה ולא כתב שמוציאין מבעלה, משמע שלא פסק אלא דאסורה, כדהעתיק (סי' ז') לענין ולד, א"ו משום דזה לא נזכר אף בדעת מהר"ם והעיטור כבר מסכים לפסק הרמב"ם דבע"כ לחוד נמי נאסרה עליו עד דמפסידה הכתובה בלא התראה, כדאי' (סי' י"א בב"ש סק"ו), וא"כ לענ"ד כך סידורו דהנה התוס' עיקר קושייתם על פירש"י ממה דחזינן דמדמי הסוגיא עניני כיעור לקול, ואפילו קדל"פ לא עדיף מכיעור כמבואר ביש"ש והרי קיי"ל דלקלא בתר נשואין ל"ח דתצא היינו מן הרוכל דלגבי דידיה הוי כמו קלא דקמי נשואין, אבל לגבי בעל כמו דלקלא דבתר נשואין ל"ח אפילו בקלא דל"פ, ה"ה לכיעור אפילו המוזכרים בגמ' ל"ח, וידוע דלישנא דל"ח היינו דמותרת בלי שום חשש איסור כדפסקי' (סי' מ"ו ס"ח ועיי"ש בטור), וכ"ש דאפילו גט אינה צריכה, ואפילו אם נתארסה, וממילא מוכח מתלמודא דכ"ש הנזכרים בירושלמי לכיעור סוטה, ומוכח שם דקאי על בעל אינה הלכה מכח תלמודא, דכל דבתר נשואין ואין להקשות הא אפילו בעוברת ע"ד אף דמפרש בש"ס אם רוצה לקיים מקיים מ"מ משמע (בסי' קט"ו) דמוסכם מכל הפוסקים דמצוה לגרשה, ואיך יהיה כיעור קל ממנו, די"ל הא מבואר שם (סעיף ד')בהג"ה דלקרותה עע"ד שיהיה מצוה בגרושין צריך רגילה, ואף שהגהת מיימוני כ' בתר דברי ר"ת ראשונים אמנם בירושלמי משמע וכו', ואולי הא דמסקנא דלקלא דבתר נשואין ל"ח פירוש שאין הב"ד כופין להוציא, המהר"ם לא נ"ל הכי, אלא נראה שדחה מכח זה הירושלמי מהלכה, וכדנראה להדיא מסמ"ג שבתר פסק הרמב"ם כתב אבל ר"ת תפס לו שיטה אחרת וצ"ל דלקלא דבתר נשואין ל"ח, הרי להדיא דדייק מדלר"ת ע"כ בדמיון קלא דבתר נשואין דל"ח לא סבר פסק הרמב"ם ואפילו מצוה לגרש ליכא, ותדע דהכי הוא, דאלו התוס' דהיינו שיטת ר"י ור"ת קודם חזרה היה ס"ל דבע"כ עכ"פ מצוה לגרשה מאי ק' להו מהנהו עובדא דנדרים אחרי שבעצמם קרי ליה כיעור וכתבו דלהשאלתות ניחא הא בפשוט ניחא דהוצרך לאם איתא כדמפורש שם בהר"ן באמת כדי שתהא מותרת, ואפילו לצאת י"ש א"צ לגרשה אלא ודאי