רבי עקיבא איגר קכג

בנ"ד מהמנינן ליה דמאמין להעד ותליא בספיקתינו הנ"ל בין מכחישתו בין דמודית לכיעור גם עדות הכשרים דנכנסה לבית הנטען, ופנתה תחילה בחוץ לראות אם אין שם איש, אין בזה ממש דאולי לא נתיחדה, דהיו שם גם אחרים, ומה שאומרים כיון דיצא אז אבי הנטען לחוץ מוכח מזה דנכנסה אצלו ולא היו שם אחרים אין בזה ממש ומה הוכחה זו, זיל בתר אפכא דאם היתה נכנסה אצלו לא היה אביו יוצא לחוץ להכשיל לבנו ואם בנו נחשד הוא מי נחשד, גם אף בנתיחדה כבר בררנו דאינה אסורה בילדה לי"ב חודש מה שאמרה הערלית שראתה הנטען יוצא בהשכמה מחדרה אינו כלום, ואפילו בכל זה יחוד לא הוי, דאולי היו שם עוד אחרים, ועדות הנשים דראו אותם עומדים באפילה יחד זמן מה, כבר כתבנו לעיל דלאו כל מידי דאופל הוי בכלל כיעור, גם אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו, זולת לענין אם מאמין הבעל בעדות עד השני אם נידון כשיטת הרשב"א דבמכחישתו לא מהני הימנותא דבעל להעד י"ל דבכיעור אף בהודית נאמנת שהיה רק כיעור ולא טומאה במגו דמכחישתו, בזה ל"ש כן אם עדות הנשים הוא גם כן על כיעור דליכא מגו כמ"ש הרא"ש בשו"ת (כלל ס"ו סי' ח') דלא אמרינן מגו דהיה מכחיש עדים פסולים (והובא בש"כ חוה"מ סי' נ"ח ס"ק י"א). מה שהעיד הע"א דנתחזק להב"ד בכלל פסול לעדות, שהנטען א"ל ששכח מלבוש במטתה, אף אם הי' אומר לו מפורש שבא עליה ובענין דפלגינן דיבוריה, כיון דהשתא בב"ד מכחיש הדבר ואומר שלא בא עליה פשיטא דיכול לחזור ולהעיד כ"ז שלא נחקרה עדותו בבית דין. מה שאמר הנטען דהולד ממזר ומגוי נתעברה, על הב"ד לחקור איך יודע דהולד ממזר, ואם יאמר שהודית לו שזינתה אף דאם מכחישתו והבעל מאמין להנטען, יש לדון הרבה להקל אף במקום דרגלים לדבר והודאתה מהני, מ"מ כיון דמכחישתו י"ל דלא מהני מהימן להבעל, הן מטעמא דהרשב"א בשו"ת הנ"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הן מטעמא דכתבנו די"ל בכוונת המהרי"ק (שורש פ"ב) דכיון דרק ע"פ הודאתה הוא ליכא איסורא על בעלה רק לגבי נפשה, וכיון דמכחישתו אין כאן איסור, ואף דברגלים לדבר כן הוא למ"ש התה"ד בפסקים (סי' רכ"ב) דברגלים לדבר ומודית לא משום דמתאמת להב"ד דנטמאת, אלא משום דשוי' אנפשה חד"א הוא עיי"ש, מ"מ עכ"פ אם העד הב' הוי עד כיעור י"ל דמצטרפים לעדות לאסרה כמ"ש בפסקי מהרא"י שם, (והובא להלכה בהגהת ש"ע סי' קט"ו ס"ו] דע"א בטומאה וע"א דזינתה עמו דאסורה עליו, א"כ הכא נמי י"ל בע"א בכיעור וע"א דהודית דזינתה. ואף דיש לדון ולחלק, כיון דחזינן דבראיית הבעל הכיעור לא מתסרא א"כ ע"כ דנו חז"ל דכיעור לא דמי לטומאה רק היכי דמעשיה מוכיחים עפ"י עדים שזינתה, א"כ אף דודאי פשוט דע"א בכיעור וע"א בטומאה מצטרפין דתרוויהו מעידים על מעשיה, משא"כ בע"א בכיעור וע"א דהודית, י"ל דכל דליכא ב' עדים על מעשיה דמוכיחין דזינתה לא הוי כיעור ענין טומאה, וע"א על הודאתה לא הוי עד דמוכיח ממעשיה דזינתה, דרק מדין שויה אנפשה הוא, וא"כ י"ל דוקא בע"א דטומאה וע"א דהודית, דבזה העד שמעיד על הטומאה לפי עדותו אסורה בבירור אלא דאין הב"ד מאמינים לו מש"ה מצטרף, אבל בע"א דכיעור דאף לפי עדותו לא נאסרה דהכיעור לא הוי כטומאה כ"ז דליכא ב' עדים, ולא שייך להצטרפו, מ"מ לענ"ד דבר זה צריך ראי' גדולה להקל וביותר למ"ש לעיל דהיכי דילדה ליב"ח הוי הכיעור כמו טומאה, ואף בראיית הבעל הכיעור מתסרא, א"כ הוי ממש כמו עד טומאה ומצטרף להעד דהודית דזינתה ואף במכחישתו ולא מהימן להבעל מתסרא דלגבי נפשה הוו ב' עדים דאסורה, דלתלות בעיניה נתנה באחר ל"ש בנ"ד דנראה דלפחות הוי רגלים לדבר, ומכ"ש אם הנטען הזה יעיד גם כן על עניני כיעור מצטרף להעד הב' אם נדינהו לכיעור ומצטרף והוי ב' עידי כיעור ואסורה בילדה ליב"ח אך בענין עדות הנטען יש לעיין אם נראה להב"ד שהוא בכלל פוחזים וריקים דבזה כתב הרמ"א בשו"ת הנ"ל דפסולים הם לעדות כזה לאסור אשה לבעלה, וראיה מהא דכתב מהרא"י בפסקיו (סי' רכ"ד) בענין התרת אשה לבעלה וכו', ומהשתא נדון ק"ו שהרי לאסור אשה לבעלה בעי עדות טפי מלהתירה וכו' ותו דלא גרע מעם הארץ וכו' עיי"ש. ואיני כדאי להרהר אחרי הרמ"א ז"ל אך תורה היא וללמוד אני צריך, דהרי הבזוים ועמי הארץ המה רק פסולי עדות דרבנן (כמבואר בהרמב"ם רפי"א מהל' עדות], ואיך נקל לפוסלם לעדי טומאה ולהתיר איסור דאורייתא, ומה"ט גופא נסתר הק"ו דלהתיר אף דקיל יותר משום דייקא ומנסבה, מ"מ הם ראוי שלא להאמין לפס"ע דרבנן, אבל להתיר איסור דאורייתא ע"י פסול עם הארץ וכדומה מנין לנו וכו', וגם בעדות להתיר אשה לבעלה, לכאורה עם הארץ נאמן, כמו גזלן דרבנן וכדמשמע מדברי מהרא"י דפסקינן (סי' ר"כ) במומרים שלא עשו תשובה כראוי עיי"ש וההיא (דסימן רכ"ד) י"ל דניכר שהי' מרמה בעדות וכמבואר בתה"ד שם, ועכ"פ להתיר בדאורייתא צ"ע. גם אם הנטען הזה חשוד על העריות יש לדון, כיון דפסול רק מדרבנן, (כמ"ש בח"מ וב"ש ססי' מ"ב) י"ל דלענין עדות טומאה לא מקילינן בדאורייתא, ומה דקיי"ל דפסול בין לאפוקי בין לעיולי, י"ל היינו בעדות גרושין וקידושין ולחומרא כדין עידי גט ועידי קדושין שהם פס"ע דרבנן, אבל להקל לגמרי אם חשוד על עריות הוא מעידי קדושין לפטרה בלא גט, וכן אם הוא מעידי טומאה להתירה לבעלה מניין לנו, ואך ראיתי להדיא בשו"ת הרשב"א (סי' אלף רל"ז) שכ' ואפי' העיד הוא ואחר עליו לפי שהוא חשוד על העריות וא"נ בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי עכ"ל, ובאמת לכאורה יראה דדברי הרשב"א בשו"ת הנ"ל סותרים לדבריו בשו"ת (סי' תקנ"ב) שכ' דבקינוי וסתיר', אם הודה החשוד שבא עליה פלגי' דיבורי' ואסור' ע"ש ועי' במ"ל (הי"ד מהל' סוטה) דהיינו שזה החשוד שקינא לה ממנו הודה שבא עליה, א"כ תקש' לו מהא דפלגינן דיבוריה הא מ"מ חשוד על העריות א"נ בעדות אשה, ואולי י"ל דהיכי דעבד ושפחה נאמנים גם חשוד על העריות נאמן, ולפ"ז יהיה נאמן לומר מת בעלה (ועיין בח"מ סוף סי' מ"ב). גם יש לומר דחשוד על העריות, היינו דוקא כמ"ש הרא"ש (פ"ז דסנהדרין) שהוא רגיל וגס בעריות ומתיחד עמהם וסני שומעני' עכ"ל, אבל משום דנסתר עמה פ"א י"ל דלא מקרי חשוד עכ"פ דברי הרשב"א ברור מיללו, דלענין עידי טומאה חשוד על העריות פסול א"כ בנ"ד אם ידוע להב"ד דהנטען חשוד על העריות כן שכ' הרא"ש אין ממש בעדותו, אבל אם הוא רק בכלל פוחזים וריקים צ"ע לדינה. ובכ"ז דהיינו לדון דעדות הב' לא הוי בכלל כיעור דאופל גם אם הוי בכלל כיעור אם מהימן ליה הבעל אם אסורה בין במכחישתו בין בשותקת, וגם בעדות הנטען אם הוא בכלל פוחזי' אם נוכל לצרפו לעד הב' שיהיו ב' עידי כיעור, חלילה לסמוך על דעתי הקלושה כי מה אני ומה כחי צעיר לימים נבער מדעת ולא בינת אדם לי, זולת אם יסכימו גדולי זמנינו, ויהיה ההוראה על שמם, אזי הנני נטפל להם כשיבא מכשורא גם מה דפרסה נדה אחרי שהלך בעלה ממנה, דבזה כ' מעלתו דבכה"ג יש לאסרה בילדה ליב"ח דבלא"ה מחמת שפרסה נדה לחוד ג"כ ראוי לאוסרה, אם לא מטעם סמוך מיעוטא לחזקת היתר, אם כן בהצטרף ריעותא דילדה ליב"ח אסורה, לענ"ד הרי מבואר להדיא במתני' פ"ק דנדה (דף ז') דמעוברת משהוכר עוברה הוא דמסולקת דמיה ולא קודם לכן, ובודאי אין במשמע דהוא משום דמקודם לא ידעה דמעוברה דהמשמעות שם דהטעם דמשעת הכרת עוברה ראשה ואבריה כבדים עליה ומאז נסתלקו הדמים, וראיה לזה ממה דפסקינן (בש"ע סי' קפ"ט) במעוברת שהוכר עוברה חוששת לראיות שתראה אח"כ, משמע דאם ראתה בב' חדשים לעבורה א"צ לחוש ליום הראיה שיזדמן אחר חודש הג' ואם נימא דמיד דמתעברה מסתלקת דמיה אם כן כיון דאגלאי מלתא עתה שהיא מעוברת זה ג"ח והיתה ראויה להיות מסולקת ואעפ"כ ראתה, תחוש לראיה זו, ע"כ דאינה מסולקת עד שעת