רבי עקיבא איגר קכב

הבעל הכיעור עם קדל"פ לא מתסרא, הלא בכ"מ קיי"ל דראיית הבע"ד כמאה עדים, ומניין לנו רמז וזכר בסוגיא לחלק בין עדים לראיית הבעל, והר"מ בשיטתיה הוכרח להמציא חילוק זה דזה עיקר פלוגתת רב ור' בראיית הבעל הכיעור, אבל לפי מסקנת הרא"ש בפירושו להשאלתות אינו מוכרח לחלק כלל, ואף דנקט השאלתות בדבריו עדים, י"ל דממילא שמעת מיניה דה"ה בראיית הבע"ד דכמאה עדים דמי, ועיין בפ"י בסוגיא דפ"פ (תוס' ד"ה אשת כהן וכו') דכתב להסביר דכיעור הוי רק איסורא דרבנן, ובדרבנן לא אמרינן שוי אנפשיה חד"א עיי"ש, וכסברתו כ' הרא"ה בבדק הבית (דף קט"ו) ולכאורה ראיה ברורה לזה ממ"ש הנ"י (פ' י"ג דיבמות), ליישב קושיית תוס' (דף קי"א ע"ב) ד"ה לאחר ל' יום וכו', שיכול לומר אולי תתפייס ותחזור לי, ואיני רוצה לאסרה עלי בחליצה, ולכאורה תמוה, הא אף אם תתפייס כפי דבריה שלא נבעלה נפסלה בגט זה ואסורה לו דהא שויה אנפשה חד"א, אע"כ כיון דרק דרבנן לא שויה אנפש' חד"א, וכאן אין להאריך ביסוד זה, דבין כך ובין כך קיי"ל להלכה פסוקה כהרא"ש הנ"ל דבראיית הבעל הכיעור עם קדל"פ לא מתסרא, א"כ ה"נ י"ל בילדה ליב"ח וע"א בכיעור ומהימן ליה אך מ"מ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דמפשטא דדברי הר"מ משמע דע"א בכיעור ומהימן ליה אסורה דג"ז לכ"ע הוא, ואולי הוא מחמת ריעותא דילדה ליב"ח לחוד וסבירא ליה מסברא דלכ"ע ריעותא דילדה ליב"ח גדולה כ"כ לאסור בראיית הבעל הכיעור, ועכ"פ בע"א בכיעור ומהימן ליה ואף במכחישתו להעד זה על הכיעור הזה, מ"מ נ"ל דמשמע מתוך תשו' מיימוני הנ"ל דאסורה במהימן העד להבעל, ממ"ש בסופו וז"ל והכתובה אין לנו להפסידה שאם באתה לגבות כתובתה יכולה להכחיש העד הכשר המעיד על הכיעור, משמע להדיא דלענין מ"ש מקודם לאסרה ע"י ע"א בכיעור ומהימן להבעל בזה אף במכחישתו כן, והכי יש לדייק מהגהת ש"ע (סי' קט"ו ס"ו) הודית לפני אחד דזינתה ואח"כ אמרה שקר הוא ומכחשת להעד מותרת לבעלה, אף אם הבעל מאמין להעד המעיד עליה, דאמרינן בתחילה כשהודית עיניה נתנה באחר עכ"ל, מבואר להדיא דבע"א דזינתה בכה"ג אסורה דמהימן אף במכחישתו אמנם במקור הדין ההוא בשו"ת מהרי"ק (שורש פ"ב) כתב וז"ל פשיטא דאם אין לו אלא ע"א שמעיד על הודאתה דלא מהימן, דבכל התורה ע"א בהכחשה לאו כלום, אלא אפי' הוי ב' סהדי לא מחסרא דשמא עיניה נתנה באחר עכ"ל, משמע דהוצרך לטעמא דעיניה נתנה באחר לב' עדים על הודאתה, אבל בחד סהדא בלא"ה ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, והיינו ע"כ אפי' במהימן ליה דאל"כ בלא"ה גם כן אין דבר שבערוה פחות מב', אם כן מוכח לכאורה בהיפוך דהעד המוכחש אין בדבריו כלום וליכא ענין שייכות מהימן ליה כבי תרי, וכ"כ להדיא בשו"ת הרשב"א (סי' אלף רל"ז) דבמכחישתו אף דסומך דעתו עליו אינו חייב להוציאה, דע"א בהכחשה לאו כלום עיי"ש, וכ"כ הב"י (סי' קט"ו) בחד תירוצא על הטור דבמכחישתו להעד הוי רק לזות שפתים ומשמע דזה דעת המחבר (סי' קט"ו סעי' ט') א"כ אף בע"א בטומאה ומכחישתו והעד מהימן להבעל מסתפינא להקל, כיון דמשו"ת הר"מ הנ"ל מבואר כמעט להדיא דאף במכחישתו שייך מהימן ליה לענין אסורא, וכדמוכח ג"כ מהגהת ש"ע הנ"ל. גם במ"ל (פכ"ד הי"ז מהל' אישות) כתב על דברי הרשב"א הנ"ל וז"ל, ודבר גדול דיבר הנביא בזה עכ"ל, מ"מ בנדון דידן בע"א בכיעור וילדה ליב"ח ומהימן ליה דבלא"ה צידדנו להקל די"ל דמהר"ם דוקא לטעמיה אוסר, א"כ במכחישתו יש לסמוך על דעת הרשב"א ומהרי"ק הנ"ל להקל, ומ"מ נראה דאין ראיה ממהרי"ק דסבר כהרשב"א דס"ל דאף בלא טעמא דעיניה נתנה באחר, אין בהודאתה ענין איסור לבעלה רק לגבי נפשה, וכיון דהיא מכחישתו להעד אין כאן מקום לאסור אותה, וכזה ממש כתב התה"ד בפסקים (סי' רכ"ב עיי"ש), אבל בע"א בטומאה ומכחישתו יש לומר דמהימן להבעל אסורה ולכאורה בכיעור אף בהודית להעד י"ל דלא מתסרא, במיגו דהיתה מכחשת ולא היתה אסורה ונאמנת במיגו שהיה רק כיעור ולא טומאה, ומה דהר"ם אוסר היינו לפי"מ דסבר הוא דאף במכחישתו מתסרא במהימן ליה וכנ"ל, אבל אם נסתייע לזה שיטת הרשב"א הנ"ל י"ל דהכא בכיעור אף בהודית נאמנת במיגו, כך נ"ל לצדד להקל, לא על דעתי לבד רק אם יסכימו לזה זקני הדור יחיו, כבוד חביבי הגאון רבי מאיר פויזנר נ"י אב"ד דק"ק שאטלאנד, והגאון ר' הירש נ"י אב"ד דק"ק גלוינא ואף דבשו"ת רשב"א שם צידד כמעט לודאי לדינא דאפילו בעד טומאה היכי דא"י לגרשה בע"כ לא מהמנינן להבעל דמהימן ליה העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, א"כ ה"ה לדידן בתר חרם דרגמ"ה מ"מ אין הדבר ברור כ"כ כדמשמע בשו"ת מהרי"ק (שורש ק"י) שהביא דברי תוס' סוף נדרים דבאמרה טא"ל ומהימנת ליה וחזרה ואמרה נאנסתי ודנו אותו שגרם לעקור תקנת רגמ"ה, ומשמע דהדין דמגרש בע"כ וכמ"ש בב"ש (סי' קע"ח ס"ק י"ט) וע"כ צ"ל הא במהרי"ק (שורש ק"ז) הביא בשם הר"ש מנבייל דבאמר אשתי זינתה א"נ דאמרינן עיניו נתן באחרת עיי"ש, וכ"כ בהגהת מיימוני (פכ"ד מהל' אישות) צ"ל ולחלק דוקא באומר כן מדעתו והיא צווחת ככרוכיא לא פעלתי און, בזה חשדינן ליה דעיניו נתן באחרת, משא"כ בהיא נתנה אצבע בין שיניה ובגרמת' בא לה בכה"ג לא תיקנו לומר שמא עיניו נתן באחרת דלאו בכל יומא יהיה כן, א"כ י"ל דה"ה בע"א שזינתה דלאו בכל פעם יהיה ע"א שמעיד ובכה"ג לא תיקנו חז"ל, וזה ממש דעת הי"א בהגהת ש"ע (סי' קע"ח ס"ט) כמו שביאר בארוכה לנכון הגאון אב"ד דק"ק ליסא זצ"ל הובאו דבריו בתשו' פני אריה לידידי הגאב"ד דק"ק ראטערדאם נ"י, ונ"ל דזהו גם כן דעת התה"ד (סי' רכ"ב) שכ' באם החשוד מודה דזינתה עמו בענין דפלגינן דבוריה וגם הע"א מעיד דהודית לו שזינתה, כיון דהו"ל עדות גמורה על ידי צירוף דנטמאת מאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דעיניה נתנה באחר ועי' בחלקת מחוקק (סי' קט"ו סקכ"ו) ובב"ש שם (ס"ק כ"ט) דפירשו דמיירי ברגלים לדבר, ולענ"ד א"א לפרש כן דל"ש לומר מאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דעיניה וכו' הלא בזה כבר האריך התה"ד שם מקודם מדברי תוס' (פ"ב דיבמות ופ"ה דכתובות) דברגלים לדבר לא אמרי' עיניה נתנה באחר, אע"כ דבא לחדש ולומר דאף בלא סברא דרגלים לדבר, י"ל דבכה"ג במקום ע"א לא תלינן בעיניה וכו' גם בעיקר דינא דהר"ש מנבייל הנ"ל לדמות האומר טמאה את לי לאומרת טא"ל, יש לעיין למאי דקיי"ל כרב המנונא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ומחלקים בין טמאה אני לך לגרשתני, דהתם משקרה דידע בה בעלה כדאיתא סוף נדרים, א"כ באומר טמאה את לי דידעה בי' דמשקר יש לומר דלא תיקנו חכמים דלאו בכל פעם יעיז וישקר במידי דידעה ביה, ועיי' תשו' הראנ"ח (ח"א סי' מ"ה) דנתעורר בזה עיי"ש, ואם כן בזה יש לקיים עכ"פ כדברי הרשב"א דלענין המנותא דהעד להבעל בזה לא ידעה דמשקר, ודמי שפיר לאומרת טא"ל אך מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא אם גם במקום ע"א תקנו כמש"ל, גם בלא"ה הא קיי"ל גם באומרת טא"ל היכי דאיכא רגלים לדבר מהימנא כדאיתא בהגהת ש"ע (סי' קט"ו ס"ו) אם כן הכי נמי יש לומר בנ"ד דריבוי העדיות וילדה שלא בזמנה משוי ליה לרגלים לדבר, ומהימן הבעל שמאמין להעד [וידעתי דיש לחלק קצת, דוקא באומרת טא"ל דרגלים לדבר מורה שהאמת אתה במה דאמרה, אבל לענין נאמנות דהעד להבעל אין רגלים לדבר מסייע שמאמין להעד, ובפרט לדעת המהרי"ק דלא מקרי מהימן אלא שמאמין לו גם בשאר ענינים, ולזה לא מסתייע הרגלים לדבר, ועיין]. ובפרט לדעת הכנה"ג (סי' קט"ו בב"י אות ל"ד) שדעתו בילדה ליב"ח יכול לגרשה בע"כ ולא חל עליו חרם דרגמ"ה, גם עכ"פ על ידי ב' העדים דנתיחדה היא בכלל עוברת ע"ד דיכול לגרשה בע"כ (כדאי' סי' קט"ו ס"ד בהג"ה) וכן הסכים המהר"ם לובלין בשו"ת (סי' פ') דלא כהרש"ל בשו"ת, אם כן לכאורה