רבי עקיבא איגר קכ

דומה, כי מקום אופל היינו שאין רגל אדם מצוי שם וניכרים הדברים שהי' שם עבירה כי לולי זה למה נכנסו למקום אופל, אבל במקום שרגל אדם מצוי שם אפילו באישון לילה ואפילה, אין לומר בודאי היה שם עבירה, כי מרתתים אולי יעבור שם אדם לפניהם, כגון העומדים בחצות הלילה ללמוד או א' מבני העיר יעור משנתו ויצא לחוץ, עכ"ל. ונ"ל להסתייע לדבריהם מדקדוק לישנא דהרמב"ם והוא מהירושלמי, שניהם יוצאים ממקום אופל ולא נקט שראו אותם עומדים יחד במקום אופל, א"ו דמקום אופל היינו מקום סתר לגמרי שאין רגל אדם עובר שם, ולא מזדמן שיראו אותם אנשים עומדים שם, כיון שאיש אינו עובר שם, רק זהו באפשרי שרואים אותם דרך יציאתם ממקום הזה, דידוע עי"כ דכשהיו בפנים היו מוסתרים במקום אופל, ואף דדעת הרמ"א וסייעתו הנ"ל ס"ל דעמידתה עם הנחשד בחצות לילה על פתח ביתה הוי כיעור מ"מ כיון דהרש"ל והחכם ר' נפתלי הירץ ז"ל הנ"ל ראו דבריהם ושניהם נתנבאו בסגנון אחד לדחות דבריהם בטוב טעם ודעת, וכוותייהו כיון ג"כ בשו"ת המבי"ט הנ"ל נ"ל דכוותייהו נקטינן להלכה. ואין לפקפק ולומר דאף דלא היה כיעור ממש, מ"מ במעט כיעור כל דהו בהצטרף ריעותא דילדה ליב"ח אסורה, דז"א, דהמעיין בשו"ת מיימוני הנ"ל יראה מסידור דבריו דמתחילה כתב אמנם אם יש עדי כיעור, וכגון הני דפ"ב דיבמות רוכל יוצא וכו' ובנדון זה אלו היה ע"כ כל אפים שוים דאסורה לבעל כיון דילדה ליב"ח, משמע להדיא דמיירי בכיעור דזכר בתחילה, דהתנה כגון דפ"ב דיבמות וכו', ולא בא לחדש רק בנידון זה דילדה ליב"ח, גם החולקים על השאלתות מודים דאסור' ואם נימא דילדה ליב"ח אסורה ע"י כיעור כל דהו, הו"ל למנקט להשמיענו יותר רבותא, דבנידון זה אפילו היה כיעור מעט כל אפים שוים דאסורה כיון דילדה ליב"ח, אע"כ נ"ל דהדבר ברור דכל כיעור דלא מתסרא להשאלתות, לא מתסרא גם בהצטרף ריעותא דילדה ליב"ח, וה"נ משמע מלישנא דהגהת ש"ע (סי' ד') שסתם וכ' דבדבר מכוער וילדה ליב"ח אסורה ולא ביאר לנו מה נקרא כיעור, ומה גבול יש לו, משמע דסמך על הכיעור דבסי' י"א). ומה"ט נ"ל ברור ג"כ דבנתיחדה בדרך איסור, וילדה לי"ב חודש דלא אסורה, דהא בשביל יחוד לחוד לא מתסרא להשאלתות והר"ב, דהא קיי"ל דאין אוסרים על היחוד, וכמ"ש להדיא בשו"ת מיימוני הנ"ל, ואף דהרמב"ם מחשיב נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות לכיעור מ"מ נלענ"ד דיחוד בעלמא אינו בכלל הכיעור, הראיה הא' שהרי דעת הרמב"ם (פ' כ"ד מהל' אישות) דבכיעור יוצאת בלא כתובה בלא התראה, ואלו בנסתרה בעלמא, מבואר בסוטה (דף כ"ה) דהוי בכלל עוברת ע"ד ובעינן התראה להפסיד כתובתה. הראי' הב' דהרי בהגהת ש"ע (סי' י"א) פסק דבעידי כיעור עם קלא דלא פסיק אסורה לבעלה ומסתמא קאי על כל הכיעור שזכר המחבר, ובכללן נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות, ואלו (בסי' ז' פסק בהג"ה דאין אוסרין על היחוד דאף דיצא עליה קלא דזינתה ומסתימת הדברים דאף בקלא דלא פסיק כן. הראיה הג' ממ"ש הרמ"א בשו"ת הנ"ל (דף ט') וז"ל ואף המעשה הב' שאמרה האשה שהם סגורים יחד אין בו ממש, דאפשר שהי' אחרים עמהם בחדר שלא היה יחוד ממש ואף אם הי' יודעים העדים דהיה יחוד ממש, אינו כלום, דהא אין אוסרין על היחוד, אך בעדות הג' צריך דקדוק, כי הוא עדות דבר מכוער שראה אותה עומדת באופל בחצי הלילה כמ"ש הרמב"ם וכו' עכ"ל, הרי מפורש דחשש לדעת הרמב"ם במהות הכיעור ואף על פי כן נקט בפשיטות דנתיחדה לא הוי כיעור ובאמת לכאורה תמוה מאד ואיני מבין, דמה הפרש בין יחוד דעלמא ובין נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות, דלכאורה ג"ז רק יחוד הוי, וכמ"ש הרשב"א (סי' אלף רנ"א) גם בלשון הרמ"א בשו"ת הנ"ל שהעתקנו מבואר דסגורים יחד הוי רק יחוד ולא כיעור, ולישנא דסגורים משמע ודאי סגורים במנעול, והרי הרמ"א שם לענין עדות הג' חשש לדעת הרמב"ם דאופל הוי כיעור, ואיך נקט בפשיטות דסגורים יחד לא הוי כיעור, הא לכאורה היינו ממש הגיפו הדלתות שכ' הרמב"ם. ולגודל הקושיא ההכרח לי לומר דנכנסו זא"ז היינו דשניהם נכנסו רצופים זא"ז וכ"א נכנס ע"ד חבירו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם, משא"כ אם א' כבר היה שם לעשות צרכיו, אח"כ נכנס הב' לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור, וההיא דסוטה הנ"ל נצטרך לומר דמיירי בנסתרה בענין דלא מוכחא מלתא טובא דע"ד עבירה נסתתרו ועדיין לבי מהסס, דאם נימא דנסתרה דסוטה לא מיירי בכל גווני א"כ מנ"ל להש"ס בסוטה למפשט דעוברת ע"ד בעי התראה דלמא מיירי בנסתרה בהיתר כגון שבעלה בעיר או שהפתח פתוח לרה"ר דלגבי קינוי הוי סתירה (כדאיתא בש"ע אה"ע סי' כ"ב וסי' קע"ח) משא"כ בלא הקינוי לא היתה עוברת ע"ד, כיון דבדרך היתר נסתרה ויש לישב]. ומצאתי און לי בשו"ת מהרי"ק (שורש ק"ס) שכתב דהא דאמרינן פ"ק דכתובות מאי מדברת נסתרה, ולא קאמר נתיחדה, אלא דיחוד הוי משמע אפילו לא דבר עמה מקודם דברי תיפלות ואפילו קדם אחד לכנוס לבית מעצמו ואח"כ נכנס גם הב' ואפשר דלא נכנס ע"ד חבירו, ובכה"ג לא הוי פליג ר' יהושע אלא דוקא בנסתרה. עמו דמכוונת להסתתר יחד עיי"ש הרי דמחלק לר' יהושע בין נכנסו יחד ע"ד להסתתר ובין יחוד דעלמא והכי נמי יש לחלק לענין כיעור, ומדוקדק לישנא דהרמב"ם נכנסו זא"ז, היינו מיד, שהיה הכניסות במכוון זה בשביל זה. ואפשר לומר עוד דבעינן ג"כ הגיפו הדלתות מיד, בזה כיון דניכר דהכנסתם היה בשביל הסתר דבר וע"ד הגפת הדלתות, זה הוי כיעור, אבל כל. שהגיפו הדלתות אחרי שעה ושתים שנכנסה שם, י"ל דג"כ לא הוי כיעור, ואף דמדברי מהר"ם מלובלין בשו"ת (סי' פ' ד"ה מכל הלין טעמא) משמע דס"ל להרמב"ם כל יחוד הוי כיעור לענ"ד ראיות הנ"ל יתנו עדיהן ויצדיקו דאינו כן. ועדיין יש לעיין במה דאסר הרמ"א (בסי' י"א) בע"כ עם קדל"פ והיינו אף בכיעור דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות, הרי המעיין בסידור דברי הרא"ש פ"ב דיבמות דמתחילה כתב שיטת ר"ת וה"ג דתצא היינו מרוכל, אבל מבעל לא תצא רק בעידי טומאה, וכ' עלה ונראה דבסתירה לחוד בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתרה שרי לבעלה, דהא קיי"ל דאין אוסרין על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן דמתסרא בלא קינוי אפילו בעדים וביאר המהרי"ק (שורש ק"ס) דכוונת הרא"ש בסתירה ע"י ניאוף, היינו נכנסו שניהם ע"ד להסתתר וכו', ואח"ז כ' הרא"ש, דר"ת הסכים להשאלתות דבע"כ תצא מבעלה, וביאר הר"ב כוונתם דע"כ גרע מנסתרה וכעידי טומאה חשיבי, ואח"ז כ' הרא"ש דעתו בכוונת השאלתות דלא מתסרא בע"כ לחוד, אלא א"כ בצירוף קדל"פ עיי"ש היטיב, הרי מבואר להדיא דהר"ם שאוסר בעידי כיעור בלחוד מודה דסתירה ע"ד ניאוף לא מתסרא, דלא פליג על מ"ש הרא"ש מקודם, וכמו דמוזכר כן בפשיטות בש"ע (סי' קע"ח) בלי חולק, אלא דס"ל דכיעור דרוכל יוצא וחוגרת בסינר וכו' גרע טפי וזה דומה לטומאה ממש, א"כ ה"נ במה דמסיק הרא"ש דע"כ עם קדל"פ אסורה, מיירי ג"כ בכיעור כזה דחוגרת בסינר, וכעין כיעור של הר"ם, דהרא"ש לא בא להחמיר על מהות ואיכות הכיעור, אלא דבא להקל דבעי ג"כ קדל"פ, וזה מבואר לכל מעיין ישפוט בצדק, וא"כ מהיכן למד הרמ"א לאסור בסתירה ע"ד ניאוף דהיינו נכנסו שניהם יחד בצירוף קדל"פ ובהכרח לומר דהרמ"א כ"כ בדרך הכרעה מדעתיה לחוש לדעת הרמב"ם באיכות הכיעור, אבל בדעת הרא"ש נ"ל ברור דלא מתסרא אלא בכיעור דחוגרת בסינר עם קלא דלא פסיק ומזה נ"ל גם כן דגם יוצאים ממקום אופל עם קרל"פ לא מתסרא להרא"ש, דלא מקרי כיעור כיון דלא נראים מעשים מכוערים רק ענין הסתירה גופא היה במקום אופל דבזה בודאי לא מתסרא להר"ב כדמשמע לישנא דהרא"ש וסתירה נמי לא אשכחן דמחסרא, משמע דבשום אופן סתירה שבעולם יהיה