רבי עקיבא איגר קי

הנ"ל ניחא דלא הו"מ לאוכוחי דלס"ד מילקת דומיא דמעוברת, דדלמא גרושה לא אפשר לכללה בלשון מינקת חבירו, ול"ש בזה דומיא, דהאמת דמינקת חבירו מה דנקרא בלשון זה דומה בדינו למעוברת חבירו, אבל לא גרושה דאינה מינקת חבירו לזה נקטו ראייתם דמעוברת מיירי גם בגרושה כדהי' כן לס"ד הכא נמי למסקנא, ומוכח דגם מינקת גרושה אסור' דחד טעמא הוא למינקת ומעוברת למסקנא ומוכח באמת דגם גרושה אפשר לכללה בלשון מינקת חבירו, כיון דמכירה כופה וכן הביא ראיה הב' מאלמנה, והיינו דפסיקא לר"ת מסברא דבושה לתבוע מהאב, ולזה הוכיח כמו דאסרו חז"ל באלמנה שתבעה כתובה אף דליכ' שיעבוד ההנקה, וע"כ הטעם משום דסתם נשים חסות על ילדיהן ויניקו, הכא נמי ראוי לאסור בגרושה דאין טעם לחלק ביניהם, ומוכח דכללו גם גרושה בלשון מינקת חבירו כיון דאמכירה כופה. ולפ"ז מיושב היטב לשון הרא"ש בשם הר"ש הזקן דגרושה א"צ להמתין כיון דבעלה קיים הוא ממסמס, היינו דרך נתינת טעם דלא ראו חז"ל לתקן בגרושה דסמכו על מסמוס דהאב, ועלה כתב להביא ראיה הנ"ל דמוכח דכך הי' דעת חז"ל לסמוך אמיסמוס, דהא תני נתגרשה אינו כופה אם כן א"א לכללו בשם מינקת חבירו מזה ראיה דלא גזרו חז"ל בגרושה וסמכו על מסמוס דהאב, אבל כשמת בעלה אף היכא דליכא שיעבוד עשו תקנה להולד כיון דליכא מסמוס תקנו דלא תנשא, ועל ידי זה ממילא תניק ועלה כתב ור"ת אוסר דתני סתמא ל"ש אלמנה ל"ש גרושה היינו דר"ת סבירא לי' דגם גרושה בכלל לשון מינקת חבירו, מש"ה הביא ראיה דגם בגרושה אסרו כיון דסתמא קתני, ולאשר הראיה זו אינה חזקה כ"כ דדלמא לא מיירי בכל גווני או דדלמא אינה נכללת בלשון מינקת חבירו, לזה הביאו ראיה מהס"ד דהש"ס דודאי גרושה מעוברת אסורה והכא נמי למסקנא. ומש"ה לא הביא הרא"ש בכתובות הראיה דהביא ביבמות מאלמנה שתבעה ושהטעם דמסתמא חסו' על ילדיהן כיון דכבר נכלל בדברי הר"ש שהביא דס"ל דחסות על ילדיהן, אלא דסבירא לי' דהאב ממסמס, אבל ביבמות דקיצר בדברי הר"ש ולא הביא רק הראיה מנתגרשה אינו כופה, מש"ה הביא סברא זו בשם הר"ת ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ודברי הרא"ש מדויקים ומזוקקים היטב. באופן דמה שכתב הסמ"ג בשם ר"ש ור"ת, היינו ביסוד הבנין אם אפשר לכלול גרושה בלשון מינקת חבירו, או דא"א לכללו בזה ומוכח דמותרת, ומ"ש הר"ן בשמם היינו בטעם הדבר של חז"ל יסוד ההיתר לר"ש ויסוד האיסור לר"ת והכל עולה בקנה אחד והיו לאחדים, ולפי"ז שפיר כתב הר"ם טורוויש כיון דחזינן דהר"ש ור"ת סבירא להו דמה דא"א לכללו בלשון מינקת חבירו, בודאי אינו נכלל בגזירת חז"ל אלא דלר"ת אפשר לכללו כיון דכופה במכירה, א"כ בזונה דאין מי שיכוף אותה בודאי אינה נכללת בכלל מינקת חבירו. א"כ מסולקים קושיית דרבוואתא, דמ"מ ב"ד יכופו אותו, דזהו ניחא אם היינו בטעם האיסור משום השיעבוד, אבל לפי"מ שכתבתי דדברי הסמ"ג סובבים על היסוד אם אפשר לכלול גרושה בשם מינקת חבירו, ממילא זהו שייך רק בגרושה דמחויב האב לכופה, ראוי לקראותה מינקת חבירו כיון דחבירו שהוא אב כופה אותה, אבל בזונה דאין מחויב האב שיכוף אותה רק הב"ד כופין אותה, וזהו א"א למקרי בשם מינקת חבירו ומוכח דבזונה ל"ג, ואפשר דבאמת הטעם משום דהוי מלתא דלא שכיחא שתתעבר בזנות כיון דמהפכת ומזנה ואזדא ג"כ הראיה לגבי זונה מס"ד דהש"ס דבאמת מוכח בהיפוך כיון דמינקת זונה ודאי מותרת דאינו נכלל בלשון מינקת חבירו, ע"כ מעוברת זונה ג"כ מותרת דחד טעמא אית להו ומוכח באמת דגם לס"ד דהטעם משום דחסה מעוברת זונה מותרת, דחשש דחסה הוא ג"כ רק חששא דעלמא וענין גזירה ול"ג בזונה מעוברת דלא שכיח, ונכון. וקצת נראה דגם דעת הרמב"ם להקל בזונה מינקט ואפשר גם בגרושה, דהרי כ' הטעם במעוברת משום דחסה, ועי' בלח"מ דהי' לו הגרסא כך, ולכאורה היא גופ' קשיא למאי צריך לטעם חדש משום דחסה, הא באמת הטעם פשוט כיון דמניקת צריכה להמתין גם מעוברת דלמניקה קיימא צריכה להמתין אע"כ דזונה מינקת מותרת וצריכה לטעמא דחסה לאסור מעוברת זונה דזהו חשש יותר שמזיק בידים ואסרו גם בזונה אף דלא שכיח. או די"ל כך למה דמבואר בתשו' הריב"ש דיש שהתירו בילדה ומת בעלה ולא התחילה להניק דלא חל עליה שם מינקת והריב"ש סתר זה, וכתב ומכ"ש במת בעלה כשהיא מעוברת וילדה ולא התחילה להניק כיון דבעודה מעוברת עומדת להניק נקראה בשם מינקת חבירו, מבואר דיותר חמור מת בעלה קודם שילדה ממת אחר שילדה (וכ"כ הח"מ ס"ק ט"ו) והנה אם נאמר לקושטא דמלתא לחלק דבמת קודם דילדה כיון דחלה רגע א' שם מינקת חבירו אסורה גם אחר שילדה ולא התחילה להניק, אבל במת אחר שילדה ולא התחילה להניק מותרת דלא חל עלה שם מינקת חבירו, ורווחא שמעתתא דלכאורה קשה דפרכינן מעוברת תנשא איך אפשר להתיר' להנשא, הא ידעינן אחר שתלד יהי' הדין דיוצא משום מינקת חבירו, ולפי הנ"ל ניחא דס"ד דאחר שתלד ג"כ יהי' היתר דלא תתחיל להניק ולבסוף תירץ דמעובר' למניקה קיימא והיינו דעתה בעודה מעוברת אנו דנין דמסתמא תניק וחלה עלה שם מינקת חבירו. ולפ"ז י"ל דלפי גירסת הרמב"ם קיימא הך סברא דא"א לאסור מעוברת מדין מינקת חבירו כיון דעדיין לא התחילה להניק, משום הכי צריכים לטעמא דחסה, ונולד מזה, דבאמת הדין להרמב"ם דגם במת כשהיא מעוברת וילדה ולא התחילה להניק דמותרת דמעולם לא חל עליה שם מינקת חבירו אלא דהיתה אסורה בעודה מעוברת מטעם אחר דחיישינן לחסה א"כ יש לנו סיוע מדעת הרמב"ם דעכ"פ בב' למעליותא בזונה שילדה ולא התחילה להניק דמותרת. אמנם יש לדחות די"ל דהוצרכו לטעמא דחסה דאי לא"ה א"כ בכנסה הי' רשאי לקיימה עד שתלד ולהוציאה אח"כ. והנה כל מה דהארכנו בצד קולא בזונה מינקת, חלילה לא להקל בזה באתי, אחרי דמפורש בנ"י לאסור וכן סתם בש"ע ואך יש לנו הלכה למשה להקל במופקרת לזנות, בזה אף בנ"ד שאינו ידוע בודאי שהיא מופקרת אלא דדיימא בכך ומעשיה מוכיחין על' דיש להקל ג"כ, כיון דבלא"ה יש צד גדול להקל בזונה ואך מה דאפשר לצרף היתירים אחרים דהיינו לא התחילה להניק וכנ"ל, גם שתשבע המינקת על דעת רבים שלא תחזור עד כ"ד חודש וראיתי לגדולי אחרונים שהצריכו ליתן למינקת פנויה ושתשבע עד"ר שלא תנשא לאיש עד כ"ד חודש אבל לא למינקת אשת איש דעדיין החשש שמא המינקת תתעבר ותעכר חלבה, ואולם באמת לשון הברייתא נתנה בנה למינקת בסתמא לא משמע דוקא למינקת פנויה, אם כן הכא נמי לדידן בנשבעה שלא תחזור להמתירים בזה אשר אנו רוצים בו לצרף ההיתר בנ"ד דל"צ למינקת פנויה דוקא. והא דבאמת ל"ח שתתעבר היינו די"ל דכמו דבדידה סמכינן דתמסמס בחלב ובצים ואף לאחר ההכרה דתינוק יספיק לו המסמוס, ה"נ אם תתעבר המינקת תקח שכר הנקה למסמוס בזה בבצים וחלב, והא דלא הותרה להנשא ולהשכיר לה אשה מיוחדת דתהיה מוכנת שלעת שתתעבר ותעכר חלבה דתיטול היא ותמסמס אותו, י"ל דאחרי ההכרה ונתגדל על חיק המניקה צריך הולד לטיפול המסמוס מהמניקה ההיא ולא יספיק להולד מסמוס מאחרינא, או כיון דעתה עדיין הולד אצל אמו לא מנכר ששכרה לאחרת שתמסמס אותו, אבל נתנה בנה למינקת דמינכר בין נתנה ללא נתנה, שפיר קיימא סברא דאם המינקת נתעברה תמסמס אותו והנה ע"י שבועת המינקת לא בלבד שיש לנו עי"ז צד סיוע דעת המתירין הובאו בהר"ן והה"מ דבכל מינקת חברו מותר בנתנה למינקת ונשבעה, אלא דמרווחנא עוד ביסוד ההיתר דמופקרת לזנות דכ' הר"י מינץ לדמות לההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין דאמרינן פ"ד דכופין לרבה לשחררה כי היכא דלא