רבי עקיבא איגר קד

ואף דגם בעדות מת בעלה אמרינן ביבמות מלתא דעבידא לאיגלויי כו', ואעפ"כ עמפ"ע נאמן, ומסתימת הפוסקים משמע אפילו מפי עד שכבר מת מהני, מ"מ לכאורה באמת טעמא בעי, וראיתי אח"ז בשו"ת הראנ"ח (ח"א סי' כ"ב) וז"ל ולטעמא דעבידא לאגלויי עמפ"ע גרע דלא ימצא שקרן כמו בעד המעיד ומצי לאשתמוטי, וכדנראה בשו"ת מהרי"ו (סי' פ"ח) דכ' וכן עמפ"ע מעיד אטו אם מת עד ראשון יהיה הדין דהעד הב' אינו מעיד, א"ו בכולהו איכא למימר כיון דעבידא לאגלויי לא משקרא עכ"ד, וספר מהרי"ו אינו אתי ולא ידענא מאיזה טעם איכא למימר עבידא לאגלויי ובהכרח צ"ל דמ"מ אין מדרך טבע האדם להעיד דבר שיתברר שאינו כן ויבוטלו דבריו, ומחזי כשקרן, א"כ י"ל דוקא בעדות אשה דבהצטרף טעם דייק ועגונא סמכו על מקצת עבידא לאגלויי, וכמו דצ"ל בלא"ה דהא מת בעלה לא מקרי כ"כ עבידא לאגלויי דאפשר שלא יתברר רק בזמן רחוק, דהרי ע"י ע"א אין אחים נכנסים לנחלה, ואלו בעבידי לאגלויי מיד אפילו בממון מהני כדקיי"ל בש"ע חוה"מ (סי' מ"ט) דעדים שאין מכירין שם הלוה יכולים לסמוך על אשה וקרוב משום עבידא לאגלויי, אע"כ כיון דאיכא סברת דייקא, א"כ י"ל ה"נ לענין עמפ"ע דלענין עדות אשה סגי בעבידא לאגלויי קצת, אבל בעדות אחוה דמיתנא י"ל דבעי עבידא לאגלויי ממש דלא מצי להשתמט נפשו, משא"כ בעמפ"ע, י"ל דא"נ. ולפום רהיטא חשבתי ראיה מסוגיא שבת (דף קמ"ה) דמסקינן אין עמפ"ע נאמן אלא לעדות שהאשה כשרה לה, א"כ משמע דבכ"מ דהאשה כשרה גם עמפ"ע כשר, אמנם באמת מוכח דכלל זה אינו בדוקא, דהרי לענין שבויה לדעת הרא"ש דכותי מסל"ת אינו נאמן גם עמפ"ע אינו נאמן [עי' בהגהת ש"ע אה"ע סי' ז' ס"ב ובב"ש שם], אף דהתם אשה נאמנת, וראיתי בראנ"ח. עמד בזה על דינא דשבויה להקשות מסוגיא הנ"ל, וכתב דהכלל הוא רק דאינו נאמן במקום שאין אשה נאמנת, אבל מ"מ יש שאשה נאמנת ואין עמפ"ע נאמן, א"כ ה"נ י"ל בנ"ד גם אין לסמוך במה שדן הראנ"ח שם בדינא דשבויה להוכיח דעמפ"ע נאמן מלישנא דהרמב"ם וש"ע יו"ד (סי' שי"ד ס"ה) עד שהעיד מפי עד וכו' אפי' אשה נאמנת לומר שנפל מום וכו' מדנקיט אפילו אשה, משמע דאשה גרוע מעמפ"ע, א"כ בשבויה דאשה נאמנת ק"ו בעמפ"ע עיי"ש, א"כ ה"נ בנ"ד לענין עדות אחוה דמיתנא אמנם שלשה תשובות בדבר. א', דהראנ"ח עצמו דקדק שם מלישנא דהר"י מינ"ץ דעמפ"ע גרע וכתב לחלק דדוקא בעדות מת בעלה דמדין עבידא לאגלויי אתינן עלה בזה עמפ"ע, גרע, דל"ש כ"כ נתפס כשקרן, אבל בעלמא כמו בבכור עמפ"ע, עדיף מאשה עיי"ש, א"כ ממילא הכא בעדות אחוה דמיתנא גרע עדות עמפ"ע מעדות אשה. ב', אף אם נידון דבכ"מ יש ללמוד מק"ו עמפ"ע מעדות אשה, היינו בעד כשר שמעיד מפי עד אבל באשה וקרוב דמעידין מפ"ע, זהו ודאי לאו כ"ש הוא דאיכא ב' לריעותא פסול דאשה ופסול דעמפ"ע, כמו דדקדק הראנ"ח שם בלישנא דהרמב"ם וש"ע גבי בכור הנ"ל, במ"ש אפי' אשה נאמנת וכו' לומר שנפל וכו' ולא נקטו בלשון קצרה ואפי' אשה נאמנת, א"ו דבא לומר דנאמנת באומרת דנפל בו מום, אבל לא במעידה מפי אחרים עיי"ש, א"כ בנ"ד דהעד קרוב ומעיד מפ"ע י"ל דאינו נאמן אף דבעדות מת בעלה גם אשה מפי אשה נאמנת, מכל מקום כתבנו דאין ללמוד משם דאיכא גם סברת דייקא, ומכח קל וחומר דנאמנת אשה ליכא למילף בב' לריעותא. ג', הלא הרמ"א בפסקיו לא הכריע בשבויה אם עמפ"ע נאמן, הרי דלא סבירא ליה ללמוד עמפ"ע בק"ו מעדות אשה. גם אין להביא ראיה מדקיי"ל עדים שאין מכירים שם הלוה יכולים לסמוך על אשה וקרוב, והרי העדים בעדותן שפלוני לוה הוי כמעידים עמפ"ע לענין שמו של לוה. ז"א, דהתם אמרינן רק שהעדים לעצמן רשאין לסמוך ולהאמין להאשה מחזקה דעבידא לאגלויי,. והוי כנתאמת אצלם בבירור שכן הוא וכותבין בסתם ומעידין בסתם בב"ד שפלוני לוה, אבל בבאים להעיד בב"ד על שמו של פלוני ע"י ששמעו כך מאחר י"ל דא"נ, גם אם אף בזה נאמנים, י"ל דבב' עדים נאמנים עכ"פ מדין עדות שכך אמר להם העד שזהו פלוני וממילא סומכין על אותו עד מדין עבידא לאגלויי אף דמדין עדות ליכא לסמוך על אותו עד כיון שלא העיד בעצמו בפני ב"ד ומעידין רק בשמו, מ"מ משום חזקה דעבידא לאגלויי סמכינן עלה, משא"כ ע"א שמעיד מפ"ע שזהו שמו של פלוני, יש לומר דחשדינן לזה העד שלפנינו שמעולם לא שמע כן משום עד, וסומך עצמו שלא יתפס כגנב בפרט אם מעיד מפי עד שכבר מת, באופן שבעניותי לא מצאתי ראיה מבוררת שעדות עמפ"ע מהני בעדוה אחוה דמיתנא. אחת היא שנראה ראיה מלישנא דהרמב"ם (ספ"ד מהל' יבום) ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני שזהו דבר העשוי להתגלות וכו', כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין עכ"ל, מדרמז לסוף הל' גירושין, משמע דחד דינא אית ליה עם ההיא דהתם דאפילו עמפ"ע נאמן, וביותר דהרי חזינן דהוסיף הרמב"ם יותר ממה דאתמר בסוגיין במה שאמר דאפילו קטן, דהא ודאי ל"ל דמסברא לא דמי קטן לאשה דהא חזינן בכל איסורים דאשה ועבד נאמנים וקטן אינו נאמן, ואפילו בדרבנן לא מהימן היכי דאינו בידו, כמ"ש תוס' ספ"ק דפסחים גבי בדיקת חמץ, והרי הרמב"ם ס"ל דבשבויה אין קטן נאמן אא"כ מסל"ת אף דאשה ועבד נאמנים, ע"כ דהרמב"ם דמטעמא דגלוי מלתא בעלמא הוא ראוי להאמין לכל עדות גרוע. ובאמת לכאורה יש לתמוה, דהרי מהרמב"ם (פי"ג מהל' גירושין ה"ט) משמע דבקטן המעיד מת בעלה א"נ כדמסיק בכתבי מהרא"י (סי' ר"כ) בדעת הרמב"ם ואף באומר כך וכך ספדנים, משמע דא"נ רק במסל"ת ולא במעיד א"כ אמאי היקל הרמב"ם גבי אחוה דמיתנא בעדות קטן, הא הרמב"ם ס"ל בשניהם דמדין עבידא לאגלויי הוא, בפרט שכתב כמו דביארנו בהל' גירושין, והרי הכא נאמן יותר מהתם זולת שנאמר דוקא קטן דאינו בן דעת דומיא דשוטה אינו נאמן, אם כן יש לומר באמת דקטן משכיל נאמן, וזהו שדייק הרמב"ם בהל' יבום או קטן שהוא מכיר ונבון, על כל פנים משמע מהרמב"ם דכל הנאמנים בעדות מת בעלה נאמנים ג"כ בעדות דאחוה דמיתנא ועדיין צ"ע עוד יש לצרף בנ"ד, במה דנזכר בכתב הב"ד שלפי הנשמע יש לו אח בטיצק בשמו ר"ש ס"נ, ואף דלא נתבאר שם אם הוא קלא דיש בו ממש לסמוך עליו גם לא נתבאר גוף הדין אם מהני קלא לענין אחוה דמיתנא, מ"מ י"ל אפשר בלעדי הקול זה לא הוחזק ר' נטע כלל באחין וממילא לא נאסרה, ולא הוחזק רק ע"י הקול, א"כ הוי קול ושוברו עמו, ואף דכתב ב"ד אינו מקויים, כבר כתבנו דמהני קיום בע"א דהיינו ע"י גיסה הנ"ל. וראיתי אח"ז בב"ש (סי' קנ"ז ס"ב) כתב וז"ל בב"ה איתא אפילו עמפ"ע וכו' נאמנת כאן משמע אפילו עכו"ם מסל"ת, מיהו י"ל הואיל בשבוייה ע"א ואשה וקרוב נאמנים, מ"מ עכו"ם מסל"ת לדעת הרא"ש אינו נאמן, ה"נ כאן עיי"ש, ודבריו תמוהים דאם נדמהו לשבויה א"כ גם עמפ"ע נימא דאינו נאמן, כמבואר בהגהת ש"ע (סי' ז') דגם עמפ"ע בשבויה תליא בפלוגתא זו אי עכו"ם מסל"ת נאמן. ובעיקר דברי הב"ש דכ"כ בשם הב"ה, במחכ"ת הב"ה לא כתב כאן כלום, רק בסי' קנ"ח גבי ע"א ביבמה להתירה להתיבם להעיד שמת בעלה, דדין עדות זו מת בעלה לגבי יבם הוי כמו כל עדות מת בעלה להנשא לשוק, (וכ"ה בש"ע סי' קנ"ח ס"ג) אבל בענין אחוה דמיתנא מזה לא כתב כלום בבדק הבית, לזה סומך אנכי על רומפכ"ת שישים עיונו בדבריי, ויראה אם כדאי הם לסמוך להיתירא, כנלענ"ד עקיבא בשולי מכתב ואודיעו שבסוגיא דיבמות (דף ל"ט) שהבאנו לעיל קשה לי למאי צריך לפסוק הלכתא הא בלא"ה אית לן כללא