רבי עקיבא איגר קא

קודם ג"ח מאי פרכינן ונבדוק, הא יש לחוש דלמא כבר איעברה ב' חדשים מהא' והיא תלד לז' אחר הנשואין, ואולי תהי' מהמיעוט ולא יהי' הכרת עין בחודש א' אחר הנשואין ובזה אפילו מלאו ג"ח נבדוק בדדיה ויהי' הכרת עובר, אכתי יהי' לנו ספק שמא נתעברה מיד מהשני, ולא מלאו אז ג"ח והוכר עוברה קודם ג"ח וליכא למסמך על הרוב דלט' ילדן דהא אתרע רובא במה דלא הי' הכרת עין לבסוף ג"ח, דהיינו אחר חודש א' מהנשואין דהשני ע"כ דעכ"פ הוי רוב דלא מינכר אפילו ע"י בדיקת דדין קודם ג"ח וכיון דבין כך ובין כך הוא מהמיעוט לענין הכרה, שוב ניזל בתר רובא דלט' ילדן, וכיון שכן דעכ"פ לשיטת רש"י מוכח כן ולא מצינו בזה חולק, והרי הראשונים לא סתרו לדברי רש"י מזה מההיא פרכא לכי מלאו נבדוק, משמע דכולהו הכי סבירא להו דעכ"פ רוב הוי, ויש לסמוך בזה להקל בנ"ד. גם עכ"פ הוצאתי לנכון, מדאמרינן וזו הואיל ולא הוכר עוברה דעכ"פ ברוב נשים ליכא היכרא קודם ג"ח, וא"כ עדות הע"א שראה אותה בר"ח תמוז כריסה בין שיני' מהני, דמכח הכרת עינו נראה דהיתה אז מעוברת ג"ח, ואף דלענין רוב יולדות בני קיימא לא מתירים בלא חליצה, מ"מ מותרת מהך רוב והוי אפי' תרי רובי, רוב וולדות בני קיימא, ורוב דלא הוכר עובר בהכרת עין תוך ג"ח, ומנכר דכלו לה חדשים וכמו דהיכא דאיכא חזקה בהדי רוב מקרי המיעוט מיעוטא דמיעוטא, ה"נ בב' רובי גם לפ"מ שכתבו תוס' בכורות (דף כ"א) הטעם דהחמירו חז"ל במת תוך ל' דשמא יאמרו פיהק ומת וזהו ל"ש לענין רוב דידן ואולם מה דיש לדון עוד בנ"ד על נאמנות הנשים וע"א דמפורש בתשובת הרא"ש הובא בב"י (סי' קנ"ז) דאין אשה נאמנת לומר דכלו חדשיו ומבואר בבית יוסף וד"מ שם דאינו נאמן בעד אחד ומעכ"ת הרב נ"י כתב דמ"מ הא להרי"ף והרמב"ם נאמן ע"א ביבמה. ולענ"ד מהרי"ף ליכא ראיה דלא מצינו דפסק להקל רק בע"א מעיד מת יבמך דעבידא לאגלויא, אבל בדינא דהרא"ש י"ל דס"ל ג"כ דאינו נאמן, ותדע דהא בודאי דברי הרא"ש הנ"ל אינם דוקא לשיטתי' דס"ל דע"א ביבמה א"נ, דהא הב"י בתשו' בדיני יבום (סי' א') כתב וז"ל וכי דייקת בדברי הרא"ש לא גזר אומר לאסור (בע"א במת יבמך) ולא כתב אלא דקשה הדבר להקל, וא"כ איך כתב הרא"ש בתשובה הנ"ל להשואל לתמוה עליו וכתב ולא ידענא במה נסתפק, והא להרא"ש עצמו לא ברירא לאסור, ע"כ דס"ל להרא"ש דאף לפי הצד דעד אחד נאמן במת בעלך מ"מ א"נ דכלו חדשיו ובזה מיושב מה שכתב הב"י (סי' קנ"ז) ודברי הרא"ש נוטים לדברי הראב"ד, (דע"א א"נ לומר ניתן בן) ובתשו' הר"א ששון (סי' כ"ו) דקדק מזה דאינו ברור כ"כ להב"י אלא דנוטים כן ולפי הנ"ל י"ל דהטעם הכי הוא, דלא בא הב"י לומר דהרא"ש ס"ל ביסוד הדין כהראב"ד דאין ע"א נאמן להעיד דניתן בן דזהו בלא"ה יש ללמוד מפסק הרא"ש דאין ע"א נאמן ביבמה, אלא דהב"י בא לדון אם הרא"ש ס"ל כפי יסודו דהראב"ד דאף לפי צד האיבעיא דע"א ביבמה נאמן, דמ"מ א"נ לומר ניתן בן וזהו ליכא ראיה גמורה מדברי הרא"ש בתשובה הנ"ל דא"נ לומר דכלו חדשיו דדלמא כתב זהו רק לשיטתיה דפסק בע"א ביבמה אינו נאמן, אלא דמ"מ נוטים כן מדהשיב הרא"ש בפשיטות דליכא להסתפק כלל משמע דס"ל דאף לפי הצד דע"א נאמן, מכל מקום אינו נאמן לומר דכלו חדשיו והיינו כסברת הראב"ד, א"כ אין לנו סייעתא מדעת הרי"ף. אך עדיין יש לנו סיוע עכ"פ מדעת הרמב"ם וסייעתיה הרז"ה והרשב"א והנ"י דס"ל דע"א נאמן דניתן בן וא"כ לכאורה ה"נ נאמן דכלו חדשיו, ואף דהרמ"א (סי' קנ"ז) גבי ע"א דניתן בן כתב ויש אוסרים י"ל דבא לומר דראוי להחמיר כדעת הראב"ד כיון דאפשר בחליצה אף דא"א לחלוץ משום כרוז לכהונה כמ"ש הב"ש (סי' קנ"ח) מ"מ נ"מ בגרושה דראוי להחמיר להצריך חליצה לחוש לדעת האוסרים ואף דמדברי הרז"ה והרשב"א בשו"ת (סי' אלף רנ"ב) מבואר דס"ל דהאיבעי' דע"א ביבמה היינו ג"כ בניתן בן, ומ"ש הב"ש (סי' קנ"ז) דניתן בן עדיף דאיכא רוב דמסייע, לא משמע כן מדברי הרז"ה והרשב"א הנ"ל [ומה שהביא הב"ש ראיה מדלא הוכיח הב"י בפשוטו דהרא"ש ס"ל כהראב"ד מדפסק דאין ע"א נאמן ביבמה, לפי דברינו הנ"ל בכוונת הב"י ממילא ליתא לראיה זו גם לו יהא דהב"י לא רצה לנקוט זה לראיה משום דאפשר דניתן בן עדיף מכח הרוב דמסייע, מ"מ כפי האמת משמע דהכל חד ניתן בן ומת יבמך, והם פסקו האיבעי' לקולא] א"כ למ"ש הרמ"א (סי' קנ"ח) גבי מת יבמך דיש אוסרים והכא ליכא תקנתא בחליצה אפ"ה משמע דעת הרמ"א להחמיר, וא"כ לא הי' לנו להתיר גם בניתן בן אפילו במקום עיגון. מ"מ אפשר לקיים דברי הב"ש באופן זה דבאמת האיבעיא גם בניתן בן, ולהרא"ש לא אפשיטא האיבעיא ראוי להחמיר במת יבמך דהוי ס' בדאורייתא אבל בניתן בן דהוי דרבנן כיון דאיכא רוב ראוי לפסוק האיבעיא לקולא או כיון דהוי דרבנן סומך הרא"ש על פסקו דהרי"ף דע"א נאמן ביבמה, ומש"ה הוצרך הב"י ללמוד מדברי הרא"ש בתשובה, וא"כ יש לדון להקל בשעת הדחק בע"א בניתן בן, והכי נמי בע"א שכלו חדשיו. גם אף אם נדמה ממש ניתן בן למת יבמך מ"מ הא כתב הב"ח דגם הרמ"א ס"ל להקל בשעת הדחק במת יבמך והביא רק דברי האומרים להחמיר, להיכא דאפשר להשיג עדים כשרים [ובאמת כ"כ להדיא הר"ם פאדווע, אבל איני מבין כיון דאף אם לא יבורר בעדים נתיר אותה א"כ למה לנו הטורח להביא עדים, ממנ"פ אם תשיג העדים תהי' מותרת ואם לא תשיג ג"כ נתיר אותה ואולי דמ"מ צריכים לברר דאולי יבורר ההיפוך והכי מוכרחים לומר בדברי התוס' שבועות (דף מ"א ע"ב) ד"ה כל מלתא וא"כ בודאו בניתן בן יש להקל בשעת הדחק וה"נ בכלו חדשיו אולם מהר"א ששון בתשו' (סי' נ"ז) כ' בפשיטות דאין אשה נאמנת לומר דכלו חדשיו, והביא בסתימות דברי הרא"ש בשו"ת, ולטעמיה אזיל דכ' (בסי' נ"ו) מדכתב הב"י דדברי הרא"ש נוטים להראב"ד משמע דלא ברירא כ"כ דאפשר דהרא"ש יסבור דניתן בן נאמן דקיל יותר מכלו חדשיו, וא"כ לא מצינו מפורש חולק על הרא"ש וראוי להחמיר גם במקום עיגון ואף דכתבנו כוונה אחרת בדברי הב"י מ"מ באמת תמוה דמדמינן דניתן בן לכלו חדשיו, דהא כבר כתבנו דמה דמקילין בניתן בן לא משום דלא מבעי הש"ס בזה דאיכא רוב דמסייע כמ"ש הב"ש, אלא דנכלל באיבעיא דע"א ביבמה כמ"ש הרז"ה והרשב"א וכנ"ל אלא דפסקו האיבעי' לקולא, וכיון דנכלל באיבעיא דע"א ביבמה א"כ כי אמרינן טעמא דנאמנת ע"א משום דעבידא לאגלויי מוכח דגם ניתן בן מקרי עבידא לאגלויי, והב"ש (סי' קנ"ז) דחה בפשיטות להדרישה דס"ל דניתן בן הוי עבידא לאגלויי, דהא הראב"ד כתב להדיא דאינו עבידא לאגלויי, ולענ"ד הדין עם הדרישה דהרי מדברי הרז"ה והרשב"א דס"ל דהאיבעיא מיירי גם מזה בניתן בן מוכח דס"ל דמקרי עבידא לאגלויי וכנ"ל וחולקים בזה עם הראב"ד גם הא מצינו להדיא בדברי הרמב"ן בחידושי ב"ב (דף קל"ג) ד"ה מפני מה אמרו זה בני, דכ' להדיא דע"א נאמן לומר ניתן בן דהוי עבידא לאגלויי, וא"כ פשוט הגם דרז"ה והרמב"ם והרשב"א ס"ל כן, וא"כ לענין עדות דכלו חדשיו דודאי לא מקרי עבידא לאגלויי, י"ל דלכ"ע אינו נאמן ואין לנו סיוע משום פוסק לחלוק על הרא"ש בזה גם י"ל לחלק בין ניתן בן אכלו חדשיו, די"ל דטעמא דהרא"ש משום דאמ' בשבת (דף קל"ו) אמר אביי פיהק ומת לכ"ע מת, ודעת רבינו יונה והרמב"ן במלחמות שם דחלה ומת הוי כמו פיהק ומת זולת באכלו ארי, ונראה דגם דעת הרמב"ם והטור כן מדכתב ואם מת תוך ל' בין שחלה ומת בין אכלו ארי הרי זה ספק נפל, מבואר דבא לומר דקיי"ל דבכל ענין הוי ספק נפל, לאפוקי מדס"ד בשבת דרשב"ג פליג רק בפיהק ומת, ואם איתא דחלה הוי בכלל ארי הו"ל למינקט ל"ש פיהק ומת ל"ש אכלו ארי, ע"כ דחלה ומת היינו פיהק ומת. ובזה י"ל דמדוקדק לשון הרמב"ם דסיים, וצריך חליצה מד"ס