רבינו יונה על ברכות ט:

ודברת בם. בם ולא בתפלה כלומר בק"ש יש לך רשות להפסיק לשאלת שלום מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד כדאמרי' לעיל אבל לא בתפלה כדתנן (ד' ל) ואפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ורבני צרפת פירשו בם יש לך רשות להשמיע קולך אבל לא בתפלה כדאיתא (ברכות דף כד) כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה:

בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים כלו' אפילו בק"ש באילו יש לך רשות לדבר שהם מפני היראה ומפני הכבוד אבל בדברים אחרים אין לך להפסיק:

ודברת בם עשה אותם קבע שיהיו כל דבריך בזה וכן אמרו בירושל' מכאן שהשח שיחת חולין עובר בעשה ושיחת חולין מיקרי כשמדבר בדברי הבאי אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו אע"פ שאינה שיחה של תורה מותר:

מתני' חתן פטור מק"ש לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה פירוש מנהג' היה לכנוס את הבתולה ברביעי וכל אותן הג' ימים והד' לילות שמיום ד' ועד יום ראשון היה טרוד לחשוב מחשבות לעשות מצוה מפני שמתירא שלא יעשה מעשה כרות שפכה ולפיכך פטור אבל מזה הזמן ואילך אע"פ שלא עשה מעשה חייב דכיון שכבר עברו השלשה ימים ולא עשה מעשה מתיאש אחר כך מן הדבר ואינו טרוד כלל ולפיכך חייב ומפרש בגמרא (דף טז:) דאפילו עד מוצאי שבת לא פטרו אותו אלא בטרדא כזו שהיא טרדא דמצוה אבל בטרדא שאינו של מצוה כגון שטבעה ספינתו בים אינו פטור שיש לו לישב ולכוין:

גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק (בתורה) [במצוה] ובלכתך בדרך פרט לחתן דמדקאמר ובלכתך בדרך משמע בהליכה דידך הוא דמחייבת אבל בהליכה דמצוה פטירת וזה כמו הליכת מצוה היא כיון שטרוד לבו במחשבת מצוה ומה שהוצרך לומר למעט חתן מובלכתך בדרך ולא מיעט אותו מטעם שהעוסק במצוה פטור ממצוה משום דאי מהתם הוה אמינא שאינו פטור אלא בשעת מעשה בלבד ולפיכך השמיענו שאפי' שלא בשעת מעשה (דוקא) [אם] הוא טרוד טרדא דמצוה פטור:

מתני' רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו וכו' איני כשאר כל אדם איסטניס אני. פר"ח ז"ל משום דהוה ליה סכנה ולפיכך מותר ואין זה נכון אלא אפילו בלא סכנה כיון שיש בו צער מותר וראיה לדבר מדחזינן ביום הכפורים שאסור בסיכה ואפ"ה אמרו (יומא דף עז) שאם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש הנה שאפי' בלא סכנה התירו לו לסוך וכיון שביום הכפורים שהוא מן התורה הקילו כל שכן באבלות שרוחץ אע"פ שאין שם סכנה כיון שיש שם צער כדאמרינן בנדרים (דף פא.) ערבוביתא דרישא דמתיא לידי עוירא פירוש מתוך האבק שנעשה בראש והמאכולת מזיק לעינים אם מתאחר לרחוץ:

גמ' מאי טעמא אנינות (לילה) דאורייתא ביום היא דכתיב ואחריתה כיום מר אינו מביא הפסוק לראיה אלא לסימנא בעלמא שיום המיתה הוא יום המרירות ובאותו היום הוא יום האנינות מן התורה ורבנן הוא דגזרו בלילה ורבני צרפת ז"ל פירשו שאפילו האבילות של יום ראשון אינו מן התורה אלא מדרבנן בלבד ואע"פ שאמרו בפירוש בכמה מקומות דאנינות יום אחד הוא מן התורה באבילות אינו אלא מדרבנן שאין לשון אנינות ולשון אבילות אחד שלשון אנינות נאמר בדברים ידועים שהוא אסור ביום ראשון מן התורה שיום ראשון אסור לאכול מעשר שני דכתיב לא אכלתי באוני ממנו וכן לענין אכילת החטאות אסור ביום א' כדמשמע בזבחים בפרק טבול יום (דף ק:) אבל לא מצינו בשום מקום שיאמר שדין האבלות יהיה נוהג ביום ראשון מן התורה והכי תנן בסנהדרין (דף מו:) ואין הקרובים מתאבלים עליו אלא אוננין דמשמע ששתי לשונות הוי ומאי דאמר רבנן הוא דגזרו בלילה לא מפני שהלילה בלבד דרבנן והיום הוא מן התורה אלא כך ר"ל שאע"פ שיום ראשון הוא מדרבנן כיון שהוא כעין של תורה שבאותו היום הוא אונן ואסור במקצת דברים כדכתיב' לעיל החמירו בו ג"כ ואסרו הרחיצה ואע"פ שהוא אסטניס אסור אבל בלילה שלא אמרו כעין של תורה אלא משום גזירה באסטניס לא גזרו רבנן ומביאין ראיה מדאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ג:) גבי מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבלות ואם איתא דאבלות יום ראשון מן התורה האיך תדחה מצוה מן התורה מלפני המשתה דלכל הפחות הוה לן למימר שנוהג יום א' תחלה אלא ודאי משום דלא הוי אלא מדרבנן לא חששו ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בבכורות (דף מט) גבי פדיון כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה איבעיא לן יום ל' כלפני שלשים או כלאחר ל' ומסקנא דיום ל' כלאחר ל' לחומרא ואמר עלה התם ולענין אבל אינו כן אלא יום ל' כלפני ל' דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואם איתא דאבילות יום ראשון מה"ת ה"ל למימר דמספק יום ל' כלאחר ל' לחומרא ונוהג אבלות דספיקא דאורייתא לחומרא:

ויש להקשות לפי זה הפסק מהא דאמרי' בפ' ואלו מגלחין (דף יד:) אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתי' ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד וכו' דמשמע שהאבלות מן התורה ולפי מאי דכתבינן לעיל דליכא מ"ד דהוי מן התורה אלא אנינות בלחוד קשיא דהא אמרינן בהדיא לשון אבילות ואפ"ה קרי ליה עשה ומתרצים שאע"פ שאינו אלא מדרבנן קרי ליה עשה שכך מצינו הרבה מקומות בתלמוד שקורא עשה לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן כדאמרינן בזבחים (דף לב:) דטבול יום אם נכנס במחנה לוייה עובר בעשה ובפי' מוכיח במסכת סוטה שאין בו אלא איסורא דרבנן ואפ"ה קורא אותה עשה זו היא שיטת רבני צרפת ז"ל:

אבל הגאונים והרי"ף ז"ל מפרשים דאבלות יום ראשון דאורייתא וס"ל דליכא הפרש בין לשון אנינות ללשון אבלות ואנינות יום ראשון מצינו בפירוש שהוא מן התורה לד"ה ולא נחלקו אלא בלילה שאחר יום המיתה וקבורה כדמפרש ואזיל בהלכות מדאמר ר' יוסי יום קבורה תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא פירוש דאמר לעיל דכל זמן שלא נקבר תופס לילו מדרבנן ור"ל אע"פ שאינו אלא יום הקבורה בלבד שלא נקבר ביום המיתה ממש כגון ששהה אותו שני ימים או ג' אפ"ה כיון שנקבר באותו יום הואיל ויום קבורה בלבד תופס לילו מדרבנן ומדאמרינן דיום קבורה בלבד תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה ויום קבורה כגון שקברוהו ביום שמת תופס לילו מדאורייתא ומקשינן וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא אפילו יום מיתה ויום קבורה והתניא הן היום הקריבו את חטאתם וגו' ואכלתי חטאת היום אני היום אסור והלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רש"י ז"ל מפרש ששעיר מוסף של ר"ח היה השעיר שנשרף וג' היה שעיר נחשון. וקרבן יום ח' למילואים. ושעיר ר"ח ושל ר"ח נשרף ומרע"ה אמר להם ואכלוה מצות כי כן צויתי כלומר אפילו באנינות ולפיכך אמר להם אח"כ מדוע לא אכלתם את החטאת ואמר לו אהרן הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וגו' כלומר אם שמעת בקדשי שעה שהאונן אוכל לא שמעת בקדשי דורות אני היום אסור ובלילה מותר משום דהוה ליה הוראת שעה שהצריכו להתיר בלילה אבל בדורות הבאים בין ביום ובין בלילה אסור שאנינות לילה מיתה וקבורה דאורייתא היא רבי אומר אנינות לילה אינו מד"ת אלא מד"ס ואפילו לדורות מותר בלינה הנה סובר רבי שאנינות לילה מיתה וקבורה אינו מדאורייתא ומתרצינן לעולם דרבנן כלומר לעולם ס"ל לרבי דאנינות של מיתה וקבורה מדרבנן ומה שאתה מדקדק מדבריו דמאי דאמר יום קבורה תופס לילה מדרבנן מכלל דיום מיתה וקבורה תופס לילו מן התורה אינו כן אלא כמו שליל יום קבורה אינה אלא מדרבנן כך ליל יום מיתה וקבורה אינה אלא מדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"ת והיכי קאמר יותר משל תורה שהרי שוה הוא וכמו שליל קבורה מדרבנן כך ליל מיתה וקבורה מדרבנן ולמה אמר לשון יותר י"ל דה"ק חכמים עשו חיזוק לדבריהם בשל דבריהם יותר משל תורה בשל תורה דאילו ביום מיתה וקבורה שהוא מן התורה הלילה אינה מן התורה אלא מדרבנן ואלו ביום קבורה שהוא מדרבנן הלילה ג"כ מדרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ומש"ה אמרו גבי פסח מפני שיש כריתות אחרות שהעמידו בהם דבריהם אבל בזה לא העמידו אותם אלא אמרו שבלילה טובל לאנינותו ואוכל פסחו שבכל הכריתות מצינו לאו אלא בפסח ומילה בלבד שאין בהם לאו:

הדרן עלך היה קורא