רבינו יונה על ברכות ט.

באמצע הפרק חוזר לראש הפרק אין לפרש שאחר שקרא פסוק אחד או שני פסוקים טעה ואינו יודע באיזה מקום טעה שאם כן לא היה לו לומר חוזר לראש הפרק שהפסוק שקרא מתחלה למה חוזר אותו פעם אחרת דהוה ליה כקורא למפרע אלא ר"ל שטעה באמצע הפרק ואינו יודע באיזה מקום טעה וגם בכלל הטעות הוא שאינו יודע אם קרא כלום מהפרק אם לא ולפיכך חוזר לראש הפרק אבל אם היה ברי לו שקרא ממנו פסוק אחד או שני פסוקים אין צריך לחזור אותם ויש להקשות לשמואל דאמר בפ' מי שמתו (דף כא) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ק"ש דק"ש דרבנן היכי אמרינן הכא שחוזר לראש הפרק י"ל שאינו דומה זה לזה דבשלא קרא כלל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל כשהתחיל לקרוא אפילו שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל. מפי מורי הרב נר"ו:

מתני' האומנין קורין בראש האילן וכו'. :

גמ' תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן אינו דוקא אומנין דאפילו בעל הבית קורא ג"כ בראש האילן אלא איידי דאיצטריך למימר בסיפא ומתפללין בראש הזית שאינו מותר לבעל הבית אלא לאומנים בלבד כדי שלא יתבטלו נקט ברישא נמי האומנין ואמרינן בירושלמי מפני שטרחותן מרובה ופירשו בו כמה פירושים והנראה למורי הרב נר"ו יותר נכון שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטלו ממלאכת בעה"ב ולפיכך אמרו שיתפללו לשם אבל בשאר אילנות דליכא ביטול (מותר) [ירדו]:

למימרא דלא בעי כוונה וכו'. פי' קס"ד השתא דמאי דקתני האומנים קורין בראש האילן בעוד שעוסקין במלאכתם קאמר ומ"ה פריך כיון שעוסקים במלאכתם וקורין ודאי נראה דלא בעיא כוונה דאי אפשר לכוין בעוד שעוסקין במלאכתם ורמינהו וכו' לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני כלומר בפרק ראשון מתבטלין ממלאכתם וקורין אבל בפרק שני עוסקין במלאכתם וקורין דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון וכתב הרי"ף ז"ל דהאי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא אבל לרבא דאמר דלא בעיא כוונה אלא בפסוק ראשון אין טעם דמבטלין ממלאכתם בכל הפרק משום כוונה אלא משום דלא לישוי ליה עראי כדמפרש ואזיל בהלכות. אבל רבני צרפת ז"ל מפרשין דודאי הלכתא כרבא דאמר דלא צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד ומאי דאמרינן לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני לאו משום דצריך כל הפרק כוונה דודאי לא צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד כרבא אלא שתירצו כן לרווחא דמילתא ואמרו אפי' לר' יוחנן דס"ל דצריך כוונה בכל הפרק לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני וכיון דלית הלכתא כר' יוחנן בהא כדאמרי' שמעינן דא"צ כוונה אלא פסוק ראשון בלבד ולא חיישינן משום דלישוי ליה עראי ומתוך מ"ש הרי"ף ז"ל משום דלא לשוי ליה עראי אמרו דבטלין ממלאכתן בכל הפרק הראשון שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן דאם איתא דהוא מן התורה הוה לן למיחש דלא לישוי להו עראי לכל שאר הפרקים כי היכי דחיישינן בפרק ראשון ועוד הביא ראיה מדאמרינן בגמ' (דף יג:) והיו הדברים האלה על לבבך אמר מר זוטרא עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כוונה וכו' ורבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך מצות כוונה בלא קריאה כלומר כיון שיתכוין לצאת אע"פ שלא יחתוך בשפתיו כלל והוינן בה מאי שנא ע"כ מצות קריאה וכוונה דכתיב ודברת בם התם נמי כלומר בפ' שני הא כתיב לדבר בם ומתרצינן הכי קאמר [רחמנא] אגמרו בנייכו תורה כי היכי דניגרסו בה כלומר מה שכתב בפ' שנייה ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם לא נלמוד משום דצריך שיחתוך בשפתיו פרשה שנייה שזה לא בא אלא להשמיענו ללמוד את בנינו תורה ושהם ידברו בה ויקראו אותה תמיד אבל מה שאמר בפרשה ראשונה ודברת בם לא בא אלא להודיענו שיתכוון ויקרא בפרשה ראשונה ואע"פ שאין הלכה כר' יאשיה בעניין הכוונה דהא קי"ל דא"צ כוונה אלא פסוק ראשון בלבד אפ"ה בענין הקריאה דאמרי' דמפרק ראשון ואילך א"צ קריאה אפשר שהלכה כמותו וכיון דחזינן לשמואל דאמר בפרק מי שמתו (דף כא) דק"ש דרבנן וסוגיין דעלמא בכמה דוכתי דק"ש דאורייתא בעניין פרשה ראשונה אמרינן דהויא מן התורה אבל מפרשה ראשונה ואילך שלא מצינו שנדחו דבריו אמרינן דלא הויא אלא מדרבנן ועוד הביא ראיה מדאמרינן בגמ' (דף יג) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא מפרש מורי הרב נר"ו דר"ל כל הפרק ואם איתא דכולהו מן התורה הויא כשהיה לומד לתלמידיו למה לא היה פוסק לכולה אלא ודאי משום דלא הוי אלא מדרבנן לא היה פוסק ובירושלמי שואל למאן דסבירא ליה דק"ש דאורייתא אמאי לא היה פוסק מן הלמוד לק"ש כולה כמו שפוסק לשאר מצות כגון שופר ולולב ומקרא מגילה וכיוצא בהן שחייב לפסוק בהם כדי לקיים המצוה והלא אמרו כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ומתרץ זה שינון וזה שינון יבא שינון וידחה שינון כלומ' אין (ללמוד) [לדמות] זה לזה שהדברים שיש בהם מעשה אינן נידחין מפני הלמוד אבל מצוה שאין בה אלא אמירה בעלמא תדחה מפני הלימוד ואע"פ שמצות תפילין יש בהם מעשה והיה נראה שאינה נדחית מפני הלימוד אפי' הכי במכילתא אמרינן שמי שעוסק בתורה פטור מן התפילין ואמרינן התם דטעמא דמלתא משום דבתפילין כתוב למען תהיה תורת ה' בפיך וכיון שטעם התפילין מפני התורה והוא עוסק בתורה כל היום זהו במקום תפילין ומכל מקום לא בא לפטור שלא יניחם בשעת קריאת שמע ותפלה שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כדאמרינן לעיל (סי' לט) אלא הרווחנו בזה שאע"פ שהחיוב כל היום פוטר למי שעוסק בתורה מפי מורי הרב נר"ו: