רבינו יונה על ברכות ח:

מתני' הקורא את שמע וכו'. קרא ולא דקדק באותיותיה אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים שזה דבר אחר הוא שהוסיף רבא ואמר אחר כך אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגוש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחברתה שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף וכתב ר"מ ז"ל שאפי' כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכל זה:

הקורא למפרע לא יצא. פי' למפרע שקורא הפסוקי' למפרע כגון שאמר בתחלה וכתבתם וקורא עד שמע וכתב ר"מ ז"ל שאם לא קרא הפרשיות על הסדר יצא שהרי בתורה אינם כתובים על הסדר ומקשינן עלה. מדתנן (דף יג.) למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים דמשמע דצריך לומר פרשת שמע תחלה ואומר מורי הרב נר"ו שזו אינה קושיא דהתם קאמר שהתקינו לכתחלה כן מזה הטעם והכא מיירי בדיעבד ומה שאמר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק זה כשקורא הפרשיות על הסדר דכיון שיש לו להזכיר אני ה' אלהיכם ויש לו להזכיר מיד אמת אין לו להפסיק בינתיים אבל כשקורא בענין שאינו דבוק זה עם זה לא חיישינן להכי:

גמ' לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא. האי דאמרינן בלבו לא במחשבה לבד קאמר דודאי בהרהור לא יצא דהא קי"ל (ד' כ:) דהרהור לאו כדבור דמי אלא ר"ל אע"פ שלא השמיע לאזנו כיון שחתך בשפתיו יצא ואומר מורי הרב נר"ו שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתים התפלה יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה ואע"פ שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה דאמרינן הכי במדרש אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי והגיגי ר"ל המחשבה שאם היה ר"ל דבור אפילו לבשר ודם אין לומר בינה בדבר ששומע אלא מתוך שאינו אלא במחשבה אמר לשון בינה וכן נראה מהפסוק שאומר בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני דמשמע שהדבור דבר אחד והמחשבה דבר אחר:

הלכה כדברי שניהם להקל. שאם לא השמיע לאזנו יצא כיון דמסקנא הוא שאפי' בק"ש יצא לא היה צריך להביא למעלה הרי"ף ז"ל מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא ואפשר דלאשמעינן דבבהמ"ז אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא כתב דברי רב יוסף:

כדי ליתן ריוח בין הדבקים וכו'. בספרים המדוייקים לא גריס וזכרתם תזכרו ועשיתם מפני שהם נחים ואע"פ שלא יתן ריוח כלל ביניהם אין האות נבלעת בתוך חברתה בשעת קריאתה:

אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין. כלומר שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגין היום שעיקר מצות ק"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה:

(רבא) [רבי יהודה] אמר מפסיקין היו. כלומר אומרים היו שמע ישראל בנחת אלא הכריכה היתה שהיו כורכים שמע עם ואהבת ולא היו אומרים בשכמל"ו ורש"י ז"ל מפרש בענין אחר דמאי דאמר ר"מ שלא היו מפסיקין ר"ל שלא היו מפסיקין כלל בין אחד ובין ואהבת שלא היו אומרים בשכמל"ו וגם לא היו מאריכין בדלי"ת:

ור' יהודה אמר מפסיקין היו. כלומר מאריכין היו בדל"ת אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וקשה על זה שלא היה לו לומר לשון מפסיקין אלא מאריכין היו אלא ודאי הפירוש הראשון עיקר מפי מורי הרב נר"ו:

התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי ר"ל שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש ואחר כך יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה וכן נוהגים היום בהרבה מקומות ומנהג יפה הוא אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ שירגילו עצמם לדבר בינתים:

שהריחה ציקי קדירה. כלומר הדברים שמבשמים הקדירה ומתקנים אותה וגם כן זה הענין נאה לברך בשכמל"ו בשעה שמקבל עליו [עמ"ש]: