רבינו יונה על ברכות ז.

מיהו נראין הדברים שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אין צריך לחזור הואיל ומזכיר לשון מלכות אבל אם אינו מזכיר לשון מלכות צריך לחזור מה שאין כן בשאר ימות השנה מפי מורי הרב נר"ו:

הדרן עלך מאימתי

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא וכו'. בגמ' פריך שמעינן מינה דמצות צריכות כוונה כלומר מדקתני אם כוון לבו שמעינן דמאי דלא אפשיטא לן בכולה תלמודא בהדיא אי מצות צריכות כוונה אי לא דפשטינן לי' מהכא דצריכות כונה שהרי אומר שלא יצא אלא בשכוון לבו ומהדרינן מאי אם כוון לבו לקרות כלומר לא תפשוט מהכא דמצות צריכות כוונה דמאי דקתני אם כוון לבו אינו ר"ל שיכוין את לבו לצאת אלא שיכוין לבו לקרות בלבד ומקשינן לקרות והא קא קרי כלומר היאך אפשר לפרש אם כוון לבו לקרות שהרי מתחלה ג"כ היה קורא ומה מוסיף בכוונה ותרצינן בקורא להגיה כלומר דלמא מצות אין צריכות כוונה והקריאה שהיה קורא מתחלה לא היתה לכונת קריאה אלא להגיה בלבד ולפיכך קתני שאם כוון לבו לקריאה ממש יצא ואע"פ שלא כוון לבו לצאת ידי ק"ש ויש מפרשים דקורא להגיה ר"ל דרך חסרות ויתרות כגון שהיה קורא לטוטפות לטטפת ויש מפרשי' עוד שהיה קורא כדינו אלא שהקריאה שהיא להגיה אינה חשובה כקריאה ואח"כ נתכוין לקריאה ממש וכל זה דוחק ומשום הכי נראה למורי הרב נר"ו דקורא להגיה ר"ל שהיה מגיה ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו כדי לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה ג"כ דרך הסופר בשעה שכותב לבטא בשפתים ומש"ה אמר שאם היה קורא בזה הענין מתחלה ונתכוין אח"כ כשהגיע לפרשת ק"ש לקרות כל הפסוקים כדינן יצא וכיוצא בזה אמרו גבי שופר (ר"ה ד' לב:) דהשומע מן המתעסק לא יצא והוינן בה שמעת מינה דמצות צריכות כונה ומהדרינן דלמא דקא מנבח נבוחי ור"ל שאפי' להשמיע קול לא נתכוון אלא שהיה מתעסק ולא חשב להשמיע קול באותה שעה אלא שיצא הקול מעצמו:

בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב וכו'. כלומר כיון שמקדים לו שלום אצ"ל שמפסיק ומשיב ופלוגתא דר"מ ורבי יהודה הוי בהכי דר' מאיר סבר דאין הפרש בין שואל למשיב ולמי שאינו שואל אינו משיב ור"י ס"ל דאיכא הפרש דבאמצע אע"פ שאינו שואל מפני הכבוד אפ"ה משיב כיון שהקדים לו והלכתא כוותיה:

גמ' אבל ביחיד לא דאמר רב הונא אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית וכו'. כיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות שכיון שחייבות (ד' כ:) בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת צבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת ומאי דאמר רב יהודה (שבת יב.) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית זהו כשואל צרכיו כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה אבל תפלה שהיא ידוע לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בצבור דמי ואם אינו יודע לשון הקודש יכול לצאת והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש:

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכין כונת הלב דברי ר"מ אע"פ שהיה נראה דכונת הלב צריכה עד והיו הדברים האלה וכו' כשיזכיר כוונת הלב אפ"ה ר"מ ס"ל דלא דרש אלא קרא דשמע ישראל ור"ל הסכת וכוון בלבך ודרשינן לקמן (ד' ט"ו.) נאמר כאן שמע ונאמר להלן שמע מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת:

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת ואומרים רבני צרפת ז"ל דמכאן נראה שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור (מעט) שימליכוהו בשמים ובארץ ובדלי"ת יאריך ג"כ כשיעור שימליכוהו בד' רוחות העולם והכי משמע במנחות (ד' כט:) דאמרינן התם חטריה לגגיה דחי"ת חי הוא ברומו של עולם כלומר עושים כמו תג למעלה באמצע גג החי"ת להודיע שהוא חי (ושהוא) ברומו של עולם מושל על הכל לכך נראה שצריך בקריאה להמליכו בחי"ת בשמים ובארץ להודיע שהוא חי ברומו של עולם ובדלי"ת להמליכו בארבע רוחות העולם כנגד הדלי"ת וי"א שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו וי"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ וד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו מדאמר בגמ' (ד' יג:) דרבי כשהיה לומד לתלמידיו לא הי' רוצה להפסיק אלא היה מעביר ידיו על גבי עיניו וקורא שמע ישראל וכו' וחוזר ושונה ומה שהיה מעביר ידיו על גבי עיניו היה מפני שלא יראו הרמיזות שהיה עושה לכל צד דהכי אמרינן התם א"ל רב לרבי חייא לא חזינא לרבי דמקביל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים: