רבינו יונה על ברכות ז:

אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא אין לפרש שנאנס בשינה ולא אמר כי אם זה שא"כ האיך יצא ועוד דאמרי' בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן ואם לא היה קורא כלל האיך היה אומר שיניחוהו שלא יקרא והלא אינו יוצא בזה בלבד דאפי' למ"ד ק"ש מדרבנן מ"מ צריך לאומרה ועוד דברכת אמת ויציב מן התורה כדבעינן למימר לקמן (ד' כא) ולפיכך נראה דנאנס בשינה ר"ל שהיה קורא כל השאר מתנמנם ולפיכך יצא דכיון דפסוק ראשון שהוא עול מלכות שמים אמר אותו בלא נמנום אע"פ שכל השאר קורא מתנמנם הואיל וקרא אותו יצא וגם בכל ספרי ספרד המדוייקים אינם גורסין בשינה וגם רבינו האיי גאון ז"ל כך כתב ונאנס יצא ומפרשי רבנן דנאנס בשינה כלומר שאנס אותו השינה והיה מתנמנם ואין יכול לכוין כמו בפסו' ראשון:

פרקדן לא יקרא ק"ש מי ששוכב על אחוריו נקרא פרקדן והוא מלשון פורי הקדקד כלומר שהוא שוכב על קדקדו ואית דאמרי פורי הקדן ומפרשינן קדן כמו קדל ור"ל שהי' שוכב על ערפו מלשון קשי עורף דמתרגמינן מחזרי קדל והכל עולה לדרך אחד וכבר כתבתי זה בפסחים:

ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה וכו'. נחלקו המפרשי' בענין הפסקה בק"ש ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו אם פוסק או לא יש מי שאומר שאע"פ שפוסק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפ"ה אינו פוסק לקדיש ולקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו לפסוק בעבור שבח אחר ורוב הפוסקים הסכימו שיפסיק אפי' באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולזה נוטה דעת הרב מורי נר"ו ומביא ראיה מדחזינן דפליגי בגמרא (ד' כא:) אם מפסיק בתפלה לקדיש ולקדושה אם לא ואע"פ שהלכה כמ"ד שאינו מפסיק אפ"ה כיון דבתפלה לד"ה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק היו חולקין אם מפסיק לקדיש או לא מכלל דבק"ש וברכותיה דד"ה מפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיט להו לכולהו דמפסיק הלכך לקדיש (ולקדושה) מפסיק אפי' באמצע הפרק ולברכו נמי כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב דתוך כדי דבור כדבור דמי ואפילו למודים נמי מפסיק אבל נראה למורי הרב דבמודים די בשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית כו' ה"ל הפסקה גדולה:

בהלל ובמגילה מהו שיפסיק וכו'. אומר הרב מורי נר"ו שההפסק שהזכירו בכאן הוא כעין ההפסק שהזכירו לעיל גבי ק"ש ומבעיא ליה אם יפסוק ג"כ באמצע הפרקים מפני היראה ומפני הכבוד מי אמרינן ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דילמא פרסומי ניסא עדיף שהלל אומרים אותה לפרסם הנסים שעשה לנו הבורא בכל זמן וזמן ואע"פ שפוסק בק"ש מפני היראה ומפני הכבוד בהלל אינו פוסק כלל א"ל פוסק ואין בכך כלום ולפי' זה קשה הלשון ואין בכך כלום שהיה די לו לומר פוסק אלא שנוכל לישבו ולומר דה"ק פוסק כמו בק"ש ומשום פרסומי ניסא דקאמרת אין בכך כלום ומותר אבל ודאי הפסק אחר לשיחה בעלמא אסור ואפי' בין פרק לפרק:

אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק כמו בק"ש באמצע הפרק אינו פוסק כלל ורבא חולק על דברי ר' חייא ואומר דבאמצע הפרק לעולם אינו פוסק ואפי' מפני היראה כיון שאפי' היחיד חייב לגמור בהן את ההלל ואע"פ שפוסק באמצע ק"ש אינו פוסק בהלל שאינו פוסק בשבחו של מקום וימי' שאין היחיד גומר בהן את ההלל כלומר דבין צבור ובין יחיד אין גומרין את ההלל כגון הלל דר"ח או הלל של פסח משני ימים הראשונים ואילך אפי' באמצע הפרק פוסק כלומר מפני היראה ומפני הכבוד כמו בק"ש והיה יכול לומר ימים שאין גומרין בהם את ההלל אלא משום דנקט ברישא לשון יחיד תנא בסיפא נמי לשון יחיד:

ונראה מכאן לפי זה שאפי' בימים שאין גומרין בהן את ההלל שהיחיד מברך עליו מדאמר באמצע הפרק בלבד פוסק מפני היראה ומפני הכבוד ולא לשיחה אחרת משמע שאפי' היחיד מברך עליו דאם איתא שאינו מברך כיון שאינו אלא קריאה בעלמא למה לא יפסיק לכל דבר אלא שבפירוש נראה במס' שבת [בהרי"ף] שאין היחיד מברך מדאמרינן התם (תענית דף כא) תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ודאי ר"ל לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר בברכה וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות דאי בלא ברכה אמאי לא יתחיל וכי מונעין לו שלא יאמר הפסוקים אלא ודאי יחיד לא יתחיל בברכה קאמר ומאי דאמר הכא שאינו פוסק לשיחה בעלמא לא מפני שמברך עליו היחיד אלא אע"פ שלא בירך עליו כיון שהתחיל בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשיחה בטילה:

ורבינו יעקב ז"ל אומר שאפי' בימים שאין גומרין בהן את ההלל היחיד חייב לברך ודייק מהאי דהכא שאסרו לפסוק בשיחה בטילה ומה שאמרו יחיד לא יתחיל לא נאמר על ההלל דר"ח וכיוצא בו אלא כך הוא הענין שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור שבשעה שהיה לכל ישראל צרה והיה הקב"ה עושה עמהם נס היו עושים יו"ט והיו אומרים הלל והיו חייבין לברך על קריאתו אע"פ שלא היו גומרין אותו ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל דכתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו' אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל ומה שאמר יחיד לא יתחיל רוצה לומר כשנעשה נס שלא בכנופיא [דכל] ישראל לא יתחיל לברך על ההלל ואם התחיל ובירך מתחלה חותם ג"כ בברכה ואומר דאפי' צבור נקראין יחיד דכל היכא דלא הוו בכנופיא דכל ישראל יחיד מיקרו וכן נמצא כתוב בהלכות גדולות ומפרש דמאי דאמר הכא ימים שיחיד גומר בהן את ההלל שרוצה לומר ימים שהצבור גומר בהן את ההלל וכן מה שאמר ימים שאין היחיד גומר ר"ל שאין הצבור גומרין שאין הפרש בהלל בין יחיד לצבור שהכל נקרא יחיד וכי היכי שהצבור מברכין על קריאתו בימים שאין גומר בהן ה"נ מברך היחיד וכ"ז דוחק דמסתמא משמעות לשון יחיד אינו נופל על הצבור אלא על יחיד ממש והיחיד אינו מברך בימים שאין גומרין בהם את ההלל וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות חנוכה דאמר הלכך אי בעי יחיד למיקרי הלל בראש חדש קרו ליה בלא ברכה והרמב"ם ז"ל כתב שאפי' הצבור אינן מברכין על הלל דר"ח והטעם שלו מפני שאינו אלא מנהג ואין מברכין על המנהג כדאמרינן בסוכה (דף מד:) גבי ערבה חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהגא לא מברכינן וכמו שאין מברכין על הערבה מפני שהוא מנהג כך אין מברכין על ההלל דר"ח ואין זה נכון דבהדיא משמע במסכת (שבת פרק במה מדליקין) שהצבור מברכין דאמרי' התם יחיד לא יתחיל ור"ל לא יתחיל בברכה כדכתיבנא ומדקאמר דיחיד לא יתחיל בברכה מכלל דצבור צריך להתחיל בברכה וכן כתב הרי"ף ז"ל יחיד קורא בלא ברכה דמשמע מדבריו דיחיד קורא בלא ברכה אבל הצבור צריך לברך. מיהו לדעת רב נטרונאי ורב האי ז"ל אין זה קושיא שהם מפרשים יחיד לא יתחיל כלל כלומר שאינו חייב להתחיל ואפי' בלא ברכה ואם טעה והתחיל בברכה גומר עד יהללוך ואינו חותם בברכה אבל יש להקשות שהרי שני ימים טובים של גליות הכי נמי אינו אלא מנהג כיון דידעי' בקביעא דירחא ואפילו הכי מברכין על השני כמו על הראשון ועוד הביא ראיה רבינו יעקב ז"ל שמברכין עליו מדאמרינן (תענית כח) רב אקלע לבבל חזא דהוו קרי הלילא בראש חדש סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם ומדקאמר אקלע לבבל ולא אמר על לבי כנישתא משמע שבבית הכנסת היה קודם שהתחילו ההלל וראה שהיו מברכין ומתוך כך היה רוצה להפסיק אותם שאם לא היו מברכין אמאי סבר לאפסוקינהו ומאי אכפת לי' אם היו קורין פסוקים בעלמא אלא ודאי מברכין היו והיה חושש שיהיו גומרין אותו ומש"ה סבר לאפסוקינהו שהיה נראה כמו שהיו מוסיפין י"ט מעצמם כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם ומה שלא הכיר במה שהיו אומרים לקרוא ולא היו אומרים לגמור מפני שמנהגם היה בכל הימים לומר לקרוא אלא שהעולם נהגו אח"כ להפריש ביניהם הלכך הצבור מברכין על ההלל דר"ח והראיה שהביא ר"מ במז"ל מערבה אומר מורי הרב נר"ו דלא דמיין אהדדי שאין כל המנהגות שוות דגבי מנהג ערבה דליכא אלא חבטא בעלמא לא מברכינן אבל מנהג דהלל דאיכא שבח והודאה למקום מברכין: