רבינו יונה על ברכות מא:

לתרומה עד לפרק. עד קשרי אצבעותיו השלישיים שהם בסוף האצבעות. ובגמ' (דף קו:) אמרינן אמר רב יהודה אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא ור"י בן לוי אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ומפרש רש"י ז"ל פלוגתייהו הכי דרב יהודה אמר שיש הפרש בין חולין ובין תרומה דלחולין סגי בשיטול עד קשרי אצבעותיו השניים ולתרומה צריך עד הקשרים השלישיים שהם בסוף האצבעות ושמואל היה מיקל יותר מכלם והיה אומר דבין לחולין בין לתרומה סגי כשיטול עד קשרי אצבעותיו השניים ור"י בן לוי היה מחמיר יותר מכלם והיה אומר דאפי' לחולין צריך ליטול עד קשרי אצבעותיו השלישיים והלכתא כוותיה. ויש להקשות לפי פירוש זה שמפרש מה ששנינו בברייתא לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק שאינו רצה לומר בשניהם במקום אחד אלא לחולין עד הפרק השני שבאצבעות ולתרומה עד לפרק השלישי למה לא הקשה מהבריי' לשמואל ורבי יהושע בן לוי דבשלמא לרב ניחא שהרי מעמיד הוא חילוק ביניהם כמו הברייתא אלא לשמואל ורבי יהושע שאינן מעמידים חילוק בין חולין לתרומה קשיא ומתרצי רבני צרפת ז"ל דהני אמוראי לא היו יודעין הברייתא ומתוך כך לא נתקשה להם. זו היא שיטת רש"י ז"ל. ונמצינו למדים לפי שיטה זו שדי לנטילת ידים עד סוף האצבעות שהרי ר' יהושע שהיה מחמיר יותר מכולם לא היה מחמיר יותר:

אבל מתוך הגירסא שגורס ר"ח ז"ל והרי"ף ז"ל למדנו פי' הלכה זו בענין אחר נכון שהם גורסין לחולין עד לפקק ומפ' פקק הקשרים השלישיים שבסוף האצבעות מלשון (ברכות כח:) עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה דכמו שבשעה שאדם כורע בולטים החוליות כלפי חוץ כמו כן בשעה שכופף אצבעותיו בולטים אותם הקשרים כלפי חוץ והכי תנן בכלאים מאימתי מתחילין למנות מפקק הגפן השני כלומר מאיזה מקום מתחילין למנות הד' אמות שצריך להרחיק כשזורע שם מין אחר ומפרש מהקשר השני מהגפן וכך הוא פי' הברייתא קידוש ידים במקדש עד לפרק דהיינו במקום חיבור היד והזרוע שהוא סוף היד שזהו הנקרא פרק לחולין עד לפקק עד קשרי אצבעותיו השלישיים שהוא סוף האצבעות לתרומה עד לפרק ר"ל ג"כ עד מקום חיבור היד והזרוע שהוא סוף היד כמו שאמרנו בקידוש ידים שבמקדש ואע"פ שקידוש שבמקדש ותרומה שיעור אחד להם לא שנה אותם ביחד מפני ששנה תחלה קידוש של מקדש שהוא מן התורה ואח"כ סמך לו חולין שהוא מצוי יותר ואחר כך תרומה ומה שנחלקו בגמ' רב ושמואל ור' יהושע ב"ל הוא בזה שרב היה גורס [בחולין] לפקק ולפיכך היה אומר שיש הפרש בין חולין לתרומה דלחולין עד הקשרים שבסוף האצבעות שבולטים כשאדם כופף אצבעותיו ולתרומה עד הפרק דהיינו סוף היד ושמואל היה מיקל יותר והיה אומר דאפי' לתרומה די בשיטול עד הקשרים שבסוף האצבעות כמו לחולין [וגורס בשניהם לפקק] ור' יהושע היה גורס בכל לפרק והיה אומר דבין לחולין בין לתרומה עד הפרק דהיינו סוף היד לחומרא ומסקנא כוותיה ונמצינו למדים לפי שיטה זו שבשעה שנוטל אדם ידיו צריך ליטול אותם עד מקום הפרק דהיינו עד מקום חיבור היד והזרוע וכן אומרים רבני צרפת ז"ל שמצאו כתוב בהלכות של א"י נט"י כל היד ובזה הוא מתורץ מה שמקשים העולם על הרי"ף ז"ל למה לא כתב כדברי ר' יהושע ב"ל לחומרא שמאחר שכתב עד לפרק ממילא שמעינן שהוא לחומרא ודבר ידוע הוא שהפרק ר"ל עד סוף היד וסתם הלשון כדי שנבין כי לשון הפרק הוא מורה על החומרא מתוך לשונו זה הדרך שכתבנו ויש לשאול כיון שהמסקנא כמו הגירסא שהיה גורס ר' יהושע דאפי' לחולין צריך עד לפרק שהוא סוף היד לחומרא למה לא שנה אותה בברייתא ביחד והוצרך לומר עד הפרק לכל אחד ואחד בפני עצמו י"ל דתנא חדא חדא שמעינהו וגרסינהו כלומר לא שמע אותם ביחד אלא כל אחד ואחד בפני עצמו ובכל אחד ואחד שמע עד לפרק ולפיכך שנה אותם בברייתא על הדרך ששמע וכיוצא בזה אמרו במס' קדושין (דף ו.) גבי הרי את מקודשת לי הרי את מיועדת לי וכו' ששנה בט' לשונות ג' פעמים הרי זו מקודשת ומקשי' לשם למה הוצרך לומר ג' פעמים הלא די בשיאמר כל הט' לשונות ביחד ויאמר אחר כולם הרי זו מקודשת ומתרץ תלתא תלתא שמעינהו וגרסינהו. מפי מורי הרב נר"ו:

וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנט"י. פי' כגון דיו או שעוה וכיוצא בהן וה"ה שצריך להסיר הטינוף שבין הצפורן והאצבעות כמו שצריך בטבילה:

נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. ודוקא כששומר את הידים ואינו נוגע בהן בשום דבר של טנוף מועיל התנאי וא"צ ליטול ידיו כל היום לא בשעת תפלה ולא בשעת אכילה אבל אם אינו שומר את ידיו אין התנאי מועיל ואפי' היכא שיש לו מים ס"ל לרב שיכול לעשות כן כדמפ' בסמוך ומאי דאמר להו רבינא לבני פקתא כגון אתון דלא נפישו לכו מיא ראוי לכם שתכניסו עצמכם בזה הטורח לשמור ידיכם ולהתנות עליהם בבקר ובכאן י"ל היאך אומר שבנטילת שחרית יפטר כל היום בתנאי והא תנן ב"ה אומרים מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים וטעמייהו משום דאמרי' (ברכות דף נב:) תכף לנטילה אכילה ויש לומר דהתם שלא התנה בנטילה של שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה בזה אמרו תכף לנטילה סעודה דמאחר שנוטל ידיו לאכול יש לו לאכול מיד שלא יסיח דעתו בינתים אבל בזה שאינו מחויב ליטול בשעת אכילה שהרי שמר אותן מהבקר והתנה עליהם לא אמרו תכף לנטילה סעודה ויש עוד לשאול מדאמרי' בפסחים (דף קו:) נטל ידיו לא יקדש ור"ל לא יקדש ואם קידש צריך נט"י פעם שנית ולמה צריך ליטול ידיו שנית שמאחר שקידש ודאי יש לו לאכול דאין קידוש אלא במקום סעודה ונמצא שאין תנאי גדול מזה ולמה לא אמרו שיועיל הקידוש כמו שמועיל התנאי. ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ דמן הדין ודאי סגי בנטילה ראשונה אלא שמאחר שחכמים תקנו לקדש תחלה וליטול אח"כ והוא לא עשה כפי מה שתקנו הם קנסו אותו לחזור וליטול ידיו שנית ורבני צרפת ז"ל מתרצים בענין אחר דמשום הכי הצריכוהו לשם ליטול ידיו שנית מפני מה שאמרו טעם אינו מקדש ואם היינו אומרים דנטל ידיו ויקדש ויאכל מיד וא"צ ליטול שנית היינו מדמין הנטילה לטעימה והיינו אומרים כמו שהנטילה היא מעין האכילה ומאחר שנטל ידיו אינו חוזר ונוטל [אלא מקדש ואוכל] הה"נ כשטעם קודם הקידוש [דמקדש ואוכל] (אינו חוזר עכשיו ומקדש) וזה דוחק הוא ועוד שלא יתכן לתלות זה בזה דהא חזינן דטעם אינו מקדש אינו הלכה אלא הלכה הוא שאע"פ שטעם מקדש ואם כדבריהם נצטרך לומר דכי היכי דלא הוי הלכה טעם אינו מקדש הה"נ לא הוי הלכה דנטל ידיו לא יקדש ואינו כן דהתם בפסחים משמע בהדיא דהלכה הוי שאם נטל ידיו לא יקדש ויאכל מיד אלא חוזר ונוטל פעם שנית ושם הארכתי בזה יותר שבח לאל:

ולענין פסקא נראה למורי הרב נר"ו לפסוק הלכה לקולא כמו הלשון שאומר אפי' שלא בשעת הדחק כרב ולא מפני שהוא לשון אחרון שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא התלמוד בסתם והלשון האחר בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם שיש לו לפסוק הלכה כמו הלשון שמיקל יותר מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקל. ור"ח ז"ל פסק כמו הלשון שמחמיר יותר ותימה הוא על מה סמך שאי אפשר לומר שסמך על מה דאמר רבינא כגון אתון דלא נפישי מיא דמשמע דוקא אתם שאין לכם מים והוא כמו בשעת הדחק הא אחרים לא שזה כבר כתבנו למעלה שאינו כן שלא אמר להם אלא מאחר שלא היה להם מים מצוים ראוי ליכנס בטורח לשמור ידיהם ונראה שסמך על מאי דאמרי' בגמ' (חולין דף קו.) מים ראשונים האכילו בשר חזיר פירוש מעשה היה באדם אחד שלא נטל ידיו קודם האכילה והאכסנאי מתוך שלא נטל ידיו היה סבור שהי' נכרי ונתן לו לאכול בשר חזיר ומפני כך כתב שיש לו להחמיר בדבר ואין לו לעשות כן אלא בשעת הדחק מפני זה החשש שהרואה שאוכל בלא נטילה לא ידע שהתנה בנטילה של שחרית ושמר אותם כל היום ויבא להאכילו דברים האסורים מפני שיחשוב שהוא נכרי. מפי מורי הרב נר"ו:

אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים. פירוש אריתא יאור כדמתרגמינן על יאוריהם על אריתיהון ודרך הוא שדולים ממנה והדולה משליך המים לתוך הצינור ומשם יפרדו המים והולכין מאליהן ומשקין כל הערוגות שבגן ועכשיו בא רבא להשמיענו שאין להטביל הידים בתוך הצינור דהוו להו שאובין שנשאבו מן היאור ע"י הדולה ואינו נוטל שם את ידיו דלא אתו מכח גברא שהרי מאליהן הולכין בשוקת להשקות את הגן:

ואיכא למידק למה לא אסר הנטילה מטעם דלא אתו מכח מנא שיותר היה לו לאסור מזה הטעם ממה שלא אתא מכח גברא דכח מנא בעי לדברי הכל וכח גברא מצינו שהוא מחלוקת דתנן במסכת ידים (סוף פ"א) חבית מטה על צדה ונוטל [ממנה] לידים והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל בשתיהם הנה שת"ק סובר דלא בעינן כח גברא ולפיכך היה אומר שמטה החבית כדי שיוכל להוציא המים ונוטל ממנה את ידיו והיה מכשיר הקוף לנטילת ידים אע"פ שאין בו תורת אדם ור' יוסי שהיה פוסל בשתיהן היה סובר דבעינן כח גברא וליכא וכיון שמצינו מחלוקת בכח גברא ולא מצינו בכח מנא יותר הל"ל הטעם שאין בו מחלוקת. ואומר מורי הרב נר"ו שקושיא זו היא מתורצת במה שאומר אחר כך ואי מקרב לגבי דוולא דאתי מכח גברא נוטלין ממנה לידים. ור"ל אם בשעה שאדם דולה המים מן האריתא ושופך אותם בצינור משים ידיו קרוב למקום השפיכה אע"פ שאינו משים אותם תחת השפיכה ממש נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באין ודמיא להא דאמרינן במסכת חולין (דף טז.) השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה ומתרצינן ל"ק כאן בסביבה ראשונה כאן בסביבה שניה ור"ל שאם שחט בגלגל של אבן או של עץ והיה סכין או דבר אחר שראוי לשחוט בו תקועה בגלגל והיה צואר הבהמה קרוב לגלגל והאדם חוזר הגלגל ובפעם אחת שאדם מחזיר אותו אח"כ חוזר מעצמו פעמים רבות ואם שחט בסביבה הראשונה דיינינן ליה כח האדם והשחיטה כשרה אבל הסביבות האחרות אינם באות מכחו והשחיטה פסולה ה"נ כשידיו קרובים למקום השפיכה דיינינן ליה כאילו היו עומדות במקום שפיכת המים עצמן וה"ל כח גברא ונוטלין ממנו לידים וכשהן רחוקות לא דיינינן ליה כח גברא ואין נוטלין ממנו לידים ומפני שבסיפא הוצרך לומר דאתי מכח גברא להשמיענו שאע"פ שאינן תחת מקום השפיכה עצמה כיון שהם קרובים למקום השפיכה דכח גברא הוי נקט ברישא כשנוטל רחוק ממקום שפיכה טעמא דלא אתי מכח גברא ולא אמר דלא אתי מכח מנא ואע"פ שהוא לדברי הכל: