רבינו יונה על ברכות מא.

ונראה למורי הרב נר"ו לפרש מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן בשאין שום עירוב מהמעין לבת בירתא ואין בבת בירתא ארבעים סאה ודייק הכי מלישנא דאמר דפסק מינייהו דלשון פסק משמע דפסק אותה לגמרי ואין בניהם חיבור כלל דמן התורה אין שום טבילה צריכה מ' סאה אלא טבילת כל גופו בלבד אבל טבילת כלים די ברביעית בלבד והוא שיהיו מתכסים הכלים בתוך המים כגון מחטות וצנורות שהם כלים קטנים ויכולין להתכסות ברביעית או אם הם כלים גדולי' שיוסיף על הרביעי' כדי שיתכסו בתוכן הנה שאע"פ שלא יהיו בו ארבעים סאה די לטבילת כלים ברביעית מן התורה אלא שחכמים אמרו שלא יהיה חילוק בין טבילת גופו לטבילת כלים והצריכו הכל במ' סאה כדאמרינן (נזיר לח.) רביעי' של תורה בטולי בטלוה ור"ל אע"פ שטבילת כלים די ברביעית מן התורה כיון שהכלים מתכסים במים אפ"ה בטלו חכמים זה השיעור והעמידו הכל בשיעור מ' סאה ומדחזינן דטבילת כלים שהיא מן התורה אינה צריכה מ' סאה כ"ש טבילת הידים שאינו אלא מדרבנן שדי בשיטבול ידיו ברביעית כיון שמתכסין שם אלא שבמים אלו מפני שהם מרים ונפסלים בכלי ע"י מרירותם נחלקו חזקיה ורבי יוחנן חזקיה אמר כיון שאין בהם ארבעים סאה ואין בהם עירוב גזרינן שמא יבוא ליטול מהם בכלי שיאמר כמו שבכאן ראוין בלא עירוב ובלא ארבעים סאה כך הם ראוין בכלי ולא ישית אל לבו שפסלותן מחמת המרירות ורבי יוחנן סבר לא גזרינן מפני המרירות דכל גופו טובל בהם כשיש בהם ארבעים סאה ואין אנו חוששים למרירותם לענין טבילת הגוף ידיו לא כל שכן ולא קאמר שכל גופו טובל באלו דודאי כיון שאין בהם ארבעים סאה ולא עירוב מקואות אינו טובל בהן גופו אלא הכי קאמר אמאי גזרינן מפני מרירותן כל גופו טובל בהן כשיש בהן ארבעים סאה ואין אנו חוששין למרירותן לענין טבילת הגוף ידיו לא כל שכן שאין לחוש ולגזור מפני המרירות וכמו שמותר לטבול ידיו במים מתוקים בלא עירוב ולא ארבעים סאה כיון שהידים מתכסים במים הה"נ באלו המרים שטובל בהם ידיו ואע"פ שאין שם שום עירוב כיון שיש בחריץ שיעור להטביל ידיו והלכתא כוותיה ומביא ראיה לסברא זו מדאמרינן בפרק כל הבשר (דף קו.) ואי בזע דוולא בכונס משקה כיון דלייפי מטבילין את הידים ומדאמרינן התם טעמא כיון דלייפי משמע דחיבור כל שהוא סגי לטבילת ידים ואפילו חיבור כל שהוא לא היה צריך אלא כדי שלא יהיו שאובין על ידי הכלי ואילו לטבילת הגוף לא סגי בעירוב כל שהוא אלא צריך חיבור בשפופרת הנוד וכמו שאנו רואין בזה שיש הפרש בין טבילת הגוף לטבילת הידים ה"ה בבת בירתא אע"ג דאין שם ארבעים סאה ולא עירוב כלל ואינו ראוי לטבילת הגוף אפילו הכי טובלין את הידים ומביא עוד ראיה מדאמרינן התם (דף קז.) האי אריתא דדלאי אין מטבילין בה את הידים ואמרינן התם טעמא משום דהוו להו שאובין ולמה הוצרך לומר הטעם מפני שהם שאובין תיפוק ליה מפני שאינן מחוברין דהא קיימא לן דהנצוק והקטפרס אינן חיבור דלעולם אם המים באין במורד ממעלה למטה או שבאין בקילוח אפי' לא יבואו במדרון לא הוו חיבור שאינו נקרא עירוב מקואות אלא כשהמים מתערבין בנחת מזה לזה והכא גבי אריתא דדלאי כיון שבאין המים לצינור מכח הדוולא נמצא שבאין במדרון ולא הוי חבור ולמה הוצרך לפסלם מטעם שהיו שאובין תיפוק ליה משום דליכא חבור אלא ודאי מפני שלטבילת ידים נצוק וקטפרס הוו חבור מה שאין כן בטבילת הגוף לפיכך הוצרך לפסלם מטעם שאובין ולמדנו מזה שיש הפרש בין טבילת הגוף לטבילת הידים דבטבילת הגוף לא הוי חבור נצוק וקטפרס ולנטילת ידים הוי חבור והכא נמי יש ביניהם הפרש שאע"פ שלטבילת הגוף צריך עירוב כל זמן שאין (באין) במים ארבעים סאה לענין טבילת הידים א"צ עירוב ואפילו פסק המים לגמרי מהמעין ואין בהם אלא רביעית או שנתקבצו מאליהן מהגשמים יכול לטבול בו ידיו כיון שאינן שאובין:

ולענין ברכה שמברך בשעה שטובל את ידיו י"מ שמברך להטביל את הידים מפני שאי אפשר לומר על נטילת ידים כיון דלא אתי מכח מנא ומכח גברא. ונראה למורי הרב נר"ו שיש לו לומר על נטילת ידים ואע"פ שאומר וצונו על נטילה והוא אינו נוטל אין להקפיד על זה שמאחר שזו הטבילה אינו עושה אותה אלא מחיוב הנטילה יכול לברך בשעה שטובל הידים וצונו על הנטילה ואע"פ שאומר לשון נטילה ואינו נוטל אין בכך כלום דיש נטילה בכלל טבילה אבל להטביל אינו יכול לומר שמאחר שהחיוב אינו אלא מכח נטילה היאך יאמר להטביל שאין טבילה בכלל נטילה:

אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. פירוש הידים הם שניות וקיימא לן דאין שני עושה שלישי בחולין ונמצא שאין החולין מקבלין טומאה מהידים אלא שהצריכו להן נטילה אפילו לחולין מפני התרומה שהיתה מצויה בבתיהם ושני עושה שלישי בתרומה ואם היו אומרים שא"צ נטילה לחולין היה נסרך ואוכל ג"כ מתרומה בלא נטילה:

ושמע מינה אין זימון לפירות. כלומר ממה שלא נתנו לי כדי שאצטרף עמהם ויזמנו בשלשה למדנו שאין זימון לפירות וממה שבירך כל אחד ואחד לבדו למדנו ששנים שאכלו פת מצוה ליחלק ושיברכו כל אחד ואחד ברכת המזון לעצמו ומפירות למדנו פת שאע"פ שמצינו חילוק בין פת לפירות בזימון של חיוב שג' שאכלו פת חייבין לזמן ושלשה שאכלו פירות אינן חייבין אפ"ה אם היינו אומרים שב' שאכלו פת אינן חייבין בזימון אבל הרשות בידם רצו מזמנין רצו אין מזמנין הה"נ נאמר גבי פירות שב' שאכלו פירות אם רצו מזמנין ואם היה רשות היה לאלו לעשות למצוה מן המובחר וממה שלא עשו ובירך כל אחד ואחד לבדו שמפני דמצוה לחלק עשו כן וכמו שמצוה לחלק בפירות הה"נ בפת שלא מצינו חילוק ביניהם אלא לענין זימון של חיוב בלבד כדכתבינן. מפי מורי הרב נר"ו:

מצוה לשמוע דברי חכמים. פירש"י ז"ל שצוו על הנקיות דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים פירש מריבוי קרא דאמר וידיו לא שטף במים קא דריש דהכי דייקינן בגמרא הא שטף טהור כלומר היאך אפשר לומר שבשטיפת הידים יהיה הזב טהור שהרי צריך טבילה לכל הגוף בארבעים סאה אלא אינו חוזר על הזב וה"ק וכל אשר יגע בו הזב ואשר ידיו לא שטף במים צריך טהרה וזה אינו אלא אסמכתא בעלמא אבל לפי פשט הכתוב אינו אומר אלא על הזב ור"ל ואבריו לא שטף במים ומה שלא כתב בפירוש ובשרו לא שטף במים בא להשמיענו (נדה דף מג.) מה ידיו מאבראי אף כל שהוא מאבראי ולמעט מקום בית הסתרים כגון בית השחי ותחת אצילי ידיו שאע"פ שאין המים נכנסים שם טבילתו טבילה. מפי מורי הרב נר"ו:

כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים פירוש עיקר נטילת ידים הותקנה על הפת שנאחז בידים שהנטילה היא משום סרך תרומה ורוב התרומות הם מהפת אבל לפירות א"צ נטילת ידים שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שיעשה מהן יין והזיתים אחר שיעשו שמן שלא מצינו תרומה מן התורה אלא בשלשה דברים דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך אבל המשקין כיון שאינן נאחזין בידים שאדם שותה אותן על ידי הכלי לא היו צריכין נטילה מן הדין אלא מפני שהמשקין הם עלולים יותר שמקבלין טומאה מהידים שהם שניות כמו התרומה ונעשו ראשונים לטמא דברים אחרים כדאמרי' (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ולפיכך החמירו בהם והצריכו לכל דבר שטיבולו במשקין נטילת ידים. מפי מורי הרב נר"ו:

כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. מפני שדומה ליוהרא ומיירי בסתם ידים אבל אם יודע שאין ידיו נקיות צריך ליטול ידיו:

תנו רבנן קידוש ידים במקדש עד לפרק בחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק כך היא הגי' ברוב ספרי הגמ' והכי גריס רש"י ז"ל ומפרש לה הכי קידוש ידים שהיו עושין בבהמ"ק מן הכיור היה עד לפרק דהיינו מקום חיבור היד והזרוע שהוא סוף היד דכתיב ורחצו ידיהם דמשמע כל הידים לחולין עד לפרק עד קשרי אצבעותיו השניים שאין לפרש עד הקשרים הראשונים שבאצבעות חדא שהוא דבר מועט ביותר ועוד שאינו שוה בכל האצבעות שאם יטול קשר א' מהגודל וקשר א' בלבד מכל אצבע ואצבע לא ישאר מהגודל אלא קשר א' בלבד וישאר מכל שאר האצבעות שני קשרים לכל אחד ואחד אבל עכשיו שנוטל השני קשרים משאר האצבעות וקשר אחד מהגודל אותו הקשר הראשון של גודל הוא במקום קשר ראשון ושני ונמצא שישאר עכשיו קצב אחד לכלן (הנה) שבין בגודל בין בשאר האצבעות לא ישאר אלא קשר א' בלבד לכל אחד ואחד: