רבינו יונה על ברכות מ.

לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור שלא שבת. כלומר כי קתני מברכין על האור בין במוצאי שבת בין ביום הכפורים זהו באור ששבת שהרי ביום הכפורים לא היה יכול ליהנות ממנו כמו שלא היה יכול ליהנות בשבת ולפיכך מברכין עליו ומאי דקתני אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת מיירי באור היוצא מן העצים ומן האבנים (עכשיו) דמש"ה (לא) קאמר אלא במוצאי שבת בלבד מפני שבמוצאי יום הכפורים אין מברכין עליו שבמוצאי שבת כיון שלא היה יכול ליהנות ממנו בשבת שהרי לא היה עדיין בעולם אין מברכין עליו אלא מפני שתחלת ברייתו היתה במוצאי שבת מברך אבל במוצאי יום הכפורים שאין לומר זה הטעם אין מברכין עליו ובגחלים ששבתו והדליקו מהן במוצאי יום הכפורים נראה שמברכין על הנר שהדליקו מהם ואית דבעו מימר דכמו אש היוצא מן העצים ומן האבנים דיינינן להו ואין זה נראה דודאי ליכא למיחש למידי שהרי הגחלים הראשונים הם של היתר שכבר שבתו והנר שהדליקו מהן ג"כ הוא של היתר ודאי ליכא למיחש למידי ומברכין עליו. מפי מורי הרב נר"ו:

מתני' מי שאכל ושכח ולא בירך וכו' ב"ש אומרי' מברך על היין ואח"כ מברך על המזון. (גמרא דף נב.) וטעמייהו דב"ש משום דסבירא להו דברכה אינה טעונה כוס ולפיכך היו אומרים שאע"פ שאין שם כוס אחר לא חיישינן להכי ויברך על זה בורא פרי הגפן ואח"כ יאמר בהמ"ז בלא כוס וב"ה ס"ל דברכה טעונה כוס כלומר כל שעה שיהיה לו יין ויוכל לעשות בכוס יש לו לברך בכוס ולפיכך היו אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין כדי שתהיה ברכת המזון בכוס ובגמ' (שם) פריך דמהא שמעינן דס"ל לב"ש דברכה אינה טעונה כוס ולעיל משמע דס"ל איפכא דתנן ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה דאם איתא דס"ל אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שיש לו ואחר כך יברך ברהמ"ז בלא כוס אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שיש לו ואשתכח דקשיא דידהו אדידהו ומתרצינן תרי תנאי אליבא דב"ש:

גמ' חד עבד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי. ויש לשאול דהא אמרינן במכילתין (דף י:) אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש והסכנתי בעצמי וכיון דלענין ק"ש אם עושה כדברי ב"ש מתחייב בנפשו זה שעשה לענין ברכה כדבריהם היאך מצא ארנקי ויש לומר דלא דמי דהתם אע"פ שהיו אומרים בית הלל מטין וקורין אפ"ה מודים שאין לו להתכוין ולהטות כמו שאומרים בית שמאי אלא שאם היה עומד מוטה שיכול לקרות ולפיכך כשאינו עומד מוטה ומטה בכוונה נמצא עובר על דברי בית הלל ומתחייב בנפשו אבל בכאן מודים ב"ה שאפי' בשוכח אם רצה להחמיר על עצמו ולחזור למקומו הרי זה משובח ונמצא שלא עבר על דבריהם ולפיכך מצא ארנקי:

ולענין פסקא מקצת הגאונים ורב שמואל בן חפני ז"ל פסקו הלכה כבית שמאי שאפי' בשוכח צריך לחזור למקומו ולברך וסמכו על זה המעשה שמצא ארנקי מפני שעשה כדבריהם דמשמע שכן צריך לעשות ואין זה נראה דבהדיא אמרי' לעיל (ד' נב:) בכוליה פרקין הלכה כב"ה וזה המעשה לא הביאו אותו בתלמוד לדחות דברי בית הלל אלא להודיענו שמי שירצה לטרוח ולחזור למקומו שיש לו שכר טוב לעמלו. מפי מורי הרב נר"ו:

כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. אבל משעה שמתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שמתחיל להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אח"כ:

עונין אמן אחר ישראל המברך. ואע"פ שלא שמע כל הברכה כיון ששמע שהזכיר את השם עונין אחריו אמן אבל אין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה פירוש כשאינו שומע אלא הזכרת השם בלבד אין לו לענות אמן דשמא כוונתו לע"ז אבל כששומע כל הברכה עונה אחריו אמן דמוכחא מילתא שאין כוונתו לע"ז כיון שאומר הברכה:

ויש אומרים דדוקא על הכותי עונין אמן כששומע כל הברכה אבל אחר הנכרי אין עונין אמן כלל דודאי אינו מתכוין אלא לע"ז ועכשיו כיון שכבר גזרו על הכותים ועשאום נכרים גמורים אפי' ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן. ונראה למורי הרב נר"ו שאפי' אחר הנכרי עונין אמן כיון ששומע כל הברכה מפיו שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אע"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שהע"ז הוא הבורא אפ"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו והכותי בזמן הזה כמו נכרי דינו ועונין אחריו אמן כששומע כל הברכה מפיו ומביא ראיה מהירושל' דגרסי' התם רבי ברכיה אמר אני עונה אמן אחר כל המברכין משום שנאמר ברוך תהיה מכל העמים דמשמע דאפי' אחר שאר האומות היה עונה אמן מפני שהקב"ה ברוך הוא בפי כל האומות ואע"פ שאינם מכירין אותו כיון שמחשבתם לברך את השם ואנו שומעין כל הברכה מפיהם עונין אמן אחריהם כן נראה מלישנא דברייתא דתניא אחר הכל עונין אמן ולא מיעט אלא תינוקות בשעה שמתלמדין שאין כונתם לשם כלל:

והייתם קדושים אלו מים אחרונים. שיש בהם קדושה שמעביר הזוהמא מעל ידם ובכאן יש להקשות דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה ובפרק כל הבשר (דף קה:) משמע שהם חובה מפני הסכנה דאמרי' התם מפני מה אמרו דמים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים ומתרצים רבני צרפת ז"ל דלא קשיא מידי ומשום קדושה אמרו שהם מצוה ומפני סכנת מלח סדומית הוסיפו ואמרו שהוא חיוב אבל מתוך מה שכתב רב אחא משבחא גאון ז"ל למדנו עיקר דבר זה דמאי דאמרי' הכא שהוא מצוה משום קדושה אינו אומר אלא על המברך דכיון שמזכיר את השם צריך שיטול ידיו קודם שיברך אבל נטילת האחרים אינם משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד ומאי דאמרינן בכל הבשר שהם חובה מפני הסכנה אינו אומר על המברך אלא על האחרים ומתוך כך כתב בשאילתות המברך נוטל ידיו קודם ברכה אחרים רצו קודם ברכה רצו אחר ברכה דמשמע שהאחד [המברך] צריך ליטול ידיו תחלה כיון שיש לו להזכיר את השם אבל האחרים כיון דלא הוי אלא משום סכנה רצו קודם ברכה רצו אחר ברכה: