רבינו יונה על ברכות לז:

ובגמ' (דף נ.) אמרי' רבה תוספאה אמר שלשה שהיו אוכלין וקדם אחד מהם ובירך אינהו נפקי בזימון דידיה ואיהו לא נפיק בזימון דידהו כלומר אע"פ שכבר בירך נגרר אחר השנים מאחר שהם רבים ומצטרף עם האחרים לפטרם מזימון כיון שעדיין לא ברכו אבל הוא לא נפטר בזימון שלהם שמאחר שכבר בירך אין זימון למפרע ותימה הוא למה השמיט הרי"ף ז"ל לכתוב זה ואין לדחות ולומר שאין הלכה משום דקי"ל אין זימון למפרע ולפיכך השמיטו שזה אינו דכי אמרי' אין זימון למפרע זהו כשטעו כולם וברכו בלא זימון אי נמי ברכו השנים שאין הב' נגררין אחר האחד לפוטרו מן הזימון לאחר שכבר ברכו אבל בכי האי גונא שעדיין השנים לא ברכו ודאי לא נאמר אין זימון למפרע בעבור היחיד שבירך ומצטרף עם השנים לפטרן מזימון וכ"כ ר"מ ז"ל:

מתני' אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים וכו'. :

גמ' מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים וכו'. פירוש ברכה טעונה כוס והיכא שיש לו יין יש לו לברך ברכת המזון בכוס אפי' היחיד שמברך בלא זימון צריך שיברך בכוס ואין מברכין בו עד שיתן לתוכו מים מפני שהיינות שלהם היו חזקים ואין השבח ניכר בתוכו עד שיהיה בו מים כמו שנפרש לקמן בס"ד:

אין מניחין בשר חי על הפת טעמא דמילתא משום דמימאיס ועוד אפשר לתת בזה טעם אחר מפני שיצטרך להדיחו מפני הדם הנדבק בבשר. ואין מעבירין כוס מלא יין על הפת כי שמא ישפך מהיין על הפת והוי מיאוס:

ואין סומכין את הקערה. גם בזה הטעם הוא מפני מאיסות כי שמא ישפך מהמרק על הפת ומתוך מש"כ הרי"ף ז"ל הברייתא סתם נראה שסובר שכמו שאין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת כך הוא הלכה שאין סומכין את הקערה בפת:

ואין זה נראה למורי הרב נר"ו דבגמ' (דף נ:) אמרי' בהדי' דשמואל סובר כר' אליעזר ואמר דעושה אדם כל צרכיו בפת ואע"פ שר' אליעזר הוא יחיד אצל רבים שהברייתא אינה סוברת כמותו אפ"ה כיון שאנו רואין האמורא שסובר כמותו נפסוק הלכה כמותו ויהיה מותר לסמוך הקערה בפת מיהו דוקא בהאי בלחוד סובר שמואל שהוא מותר אבל במאי דאמרי' אין מניחין בשר חי ע"ג הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ודאי אפי' שמואל מודה שהוא הלכה מפני שאין הפת מאוס כל כך כשהמרק נופל על הפת כמו כשנופל עליו היין ובזה בלחוד פסקי' הלכה כשמואל דאמר עושה צרכיו בפת שאינו מאוס כל כך אבל בשאר מודה שמואל דאסור דהא שמעינן ליה בהדיא דאמר במס' שבת פ' במה טומנין (דף נ:) כל מידי דממאיס אסור:

ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה ולא נחוש בזה משום ביזוי אוכלים דביזוי כזה מותר משום שמחת חתן וכלה:

וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. מכאן נראה שמנהג שעושין בהרבה מקומות לזרוק חטים או שעורים על החתן או על הכלה בשעה שמוליכין אותם לחופה שאין נכון לעשות כן אלא בימות החמה בלבד או בימות הגשמים בזמן יבושת המים מעל הארץ שאם ירצה יכול ללקוט אותם אח"כ אבל כשהארץ לחה יש לחוש לבזוי אוכלים כדחזינן שחששו בזריקת החטים הקלוים ואגוזים ואין זורקין לא חתיכות של בשר ולא ככרות של פת ואפי' בימות החמה אסור מפני ביזוי אוכלין:

ואם לאחר שגמר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך. מ"ש הרי"ף ז"ל משום דנראה ונדחה בא להודיענו המסקנא של ההלכה ומפני שרבינא חולק על זה בגמ' ואומר שאע"פ שגמר סעודתו חוזר ומברך כדאמרי' טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה והיה סובר דכי היכי דבטבילה מברך אחר שטבל הה"נ דמברך אחר שאכל ודחי' שאני התם דאכתי גברא לא חזי כלומר לא דמי דהתם לא היה ראוי מתחלה לברך ולפיכך מברך אחר שטבל אבל בכאן שהיה ראוי לברך מתחלה והיה לו לברך קודם כדאמרי' כל המצות כולם מברכין עליהם עובר לעשייתן ונדחה שלא בירך אינו חוזר ומברך:

ומשגרו לאנשי ביתו מפרש בגמ' שבכוס של ברכה מתברך פרי בטנה וכדי שיניח ברכה אל ביתו אמרו שישגרו לאנשי ביתו:

אנו אין לנו אלא ארבע הדחה ושטיפה כו'. אומר ר"י הזקן ז"ל שלא הצריכו הדחה ושטיפה אלא משום שיורי כוסות אבל היכא שהכוס נקי מבית ומבחוץ א"צ הדחה ושטיפה וכבר נהגו העולם הדחה ושטיפה מיהו היכא דלא שתו בו בשעת האכילה ועכשיו בשעת הברכה מוציאין אותו נקי נראה שבודאי א"צ הדחה ושטיפה:

חי ומלא. י"מ דחי ר"ל שאין בו מים כלל וקשה לדבריהם מאי דאמרי' לעיל (דף נ:) שאין מברכין ברכת מזון על היין עד שיתן לתוכו מים והיכי אמרי' הכא שצריך שלא יהיה בו מים כלל והרי"ף ז"ל גורס בגמ' כמו הספרים שגורסין חי אמר רב ששת עד ברכת הארץ ומתרץ דמאי דאמרי' שיהיה חי ר"ל שעד שיתחיל ברכת הארץ לא יטיל בו מים כלל ומאי דאמרינן אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים מיירי מברכת הארץ ואילך שמיד שיתחיל לזכור שבח הארץ צריך שיהיה היין מזוג כדי שיהיה שבחו ניכר בתוכו שהיינות היו חזקים ואין מעלתם ניכרת אלא ע"י המים עוד נוכל לומר לפי זה הפי' שהטעם שהצריכו שימזוג אותו בברכת הארץ מפני שכשנותן בו מים בשעה שמזכיר הארץ מראה לכל העומדים שם שבח א"י שהיין שלה חזק וצריך מים הרבה הלכך עד שיתחיל בברכת הארץ צריך שיהיה חי וכשמתחיל ברכת הארץ נותן לתוכו מים ולא קשיין אהדדי ואין זה התירוץ נראה למורי הרב נר"ו דלישנא לא מוכח הכי דמדקאמרי' לישנא דאין מברכין עליו משמע שאין לברך עליו כלל אפי' ברכת הזן עד שיתן בו מים ועוד ששיעור היין של בהמ"ז הוא רביעית כדאמרי' במס' שבת (דף עו:) המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה מאי כוס יפה כוס של ברכה ומפרשי' התם שר"ל רובע רביעית וכיון שכוס של ברכה צריך רובע רביעית מיין ממש בלא מים כלל ומטיל בו אח"כ שלשה חלקים ממים שזהו השיעור שראוי להטיל בו בשעת המזיגה כדאמרי' כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא ואם כדברי הרי"ף ז"ל שאומר שלא יטיל בו מים כלל עד ברכת הארץ נמצא בשעה שמטיל [רובע] רביעית יין בכוס מניח ריקם מהכלי שיעור ג' רביעית עד שמגיע לברכת הארץ וכיון דבעינן מלא היאך איפשר לומר שבשעה שיאמר ברכה ראשונה שיהיה די במעט יין שיהיה בשטח הכלי ויהיה כל הכלי ריקם :

על כן נראה שהנכון כמו שפי' רבינו יעקב ז"ל דחי ר"ל מזוג ולא מזוג ומביא סיוע מדאמרי' בירושל' גבי בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל תרטימר בשר ורביעית יין חי ופירשו לשם מזוג ולא מזוג והכא נמי מאי דאמרי' חי עד ברכת הארץ ר"ל שעד ברכת הארץ יהיה מזוג ולא מזוג שלא ימזגנו כל השיעור וכשיגיע לברכת הארץ ישלים המזיגה והשתא ל"ק מידי מאי דאמרי' לעיל אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים שהרי נותן בו מים מיד וכמו כן לא קשה מאי דבעינן מלא כיון שאינו חסר כל כך בברכה ראשונה וממלא אותו לגמרי כל שהוא כשמגיע לברכת הארץ וי"מ דחי אינו חוזר ליין אלא על הכלי כלומר שצריך שיהיה הכלי שלם דהכי אמרי' בב"ק (דף נד.) יצאו כלים ששבירתם זו היא מיתתן וכיון שמצינו לשון מיתה בשבירת הכלים ג"כ נאמר בו לשון חיות כשהוא שלם ואין זה מתקבל אלא ודאי מה שפירש רבינו יעקב ז"ל הוא הנכון: