רבינו יונה על ברכות לז.

גמ' הכי קתני שלשה שישבו לאכול אינן רשאין לחלק זהו לשון הגמרא ור"ח והרי"ף ז"ל פירשו דה"ק שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאים ליחלק ומתני' דשלשה חייבין השמיענו דין הזימון ומשנה זו באה להשמיענו שמאחר שאכלו ביחד אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינם רשאין ליחלק ולברך כל א' וא' בפני עצמו אלא ששלשתם מזמנין ביחד ויש להקשות על זה הפי' מדאמר בירושלמי בתחלת זה הפרק הכא איתמר אין רשאים ליחלק והכא איתמר חייבים לזמן שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף ואיזהו בתחלה ואיזהו בסוף תרין אמוראים חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו סוף כלומר כי קתני חייבין לזמן מיירי בשאכלו כזית והכי דקתני אינם רשאין ליחלק מיירי בתחלה ואתא לאשמועינן אע"פ שלא אכלו כלל ביחד אלא שנתנו דעתם מתחלה לאכול ביחד אע"פ שאח"כ כל אחד ואחד אוכל בפני עצמו אינם רשאין ליחלק וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו סוף הנה שאין הירושלמי כדברי הרי"ף ז"ל כלל שהוא אומר דמאי דקתני אינם רשאין ליחלק לא בא להשמיענו אלא שאף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו כיון שישבו מתחלה ביחד אינם רשאין ליחלק ואינו מעמיד המשנה בתחלה אלא אפי' בשגמרו אכילתם מפרש דמיירי מתני' דקתני אינן רשאין ליחלק ואילו בירושלמי משמע לדעת שני האמוראים שמעמידים החילוק בין בתחלה ובין בסוף ומעמידין מתני' דקתני אינם רשאים ליחלק בתחלה אלא שכל אחד ואחד מפרש מהו בתחלה לפי סברתו. ולפיכך נראה יותר למורי הרב נר"ו כמו שמפרשים רבני צרפת ז"ל דמאי דקתני שלשה שישבו לאכול אינן רשאין ליחלק ר"ל שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא ולא אכלו עדיין כזית כל אחד ואחד ואתא לאשמועינן שאע"פ שלא אכלו עדיין כזית כל אחד ואחד כיון שהתחילו לעשות דרך קביעות וברכו המוציא אינן רשאין ליחלק שבשעה שברכו המוציא ביחד חל עליהם תורת זימון ויש להקשות על זה דלפי דבריהם שמעמידין המשנה בתחלה וכגון שברכו ברכת המוציא ולא אכלו כזית נמצא שאינה כפי הלשון שאומר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה שהרי בכאן אנו מצריכין שיברכו המוציא וזהו יותר מנתינת דעת ואינה כמו הלשון האחר שמפרש בתחלה ר"ל שאכלו כזית שהרי אנו אומרים שאפי' לא אכלו כזית כיון שברכו ברכת המוציא אינם רשאים ליחלק ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ לפי דבריהם ולומר דמתני' אתיא כלישנא דאמר אכלו כזית זהו בתחלה ומאי דאמר כזית לאו דוקא אלא ר"ל כיון שברכו המוציא והתחילו לאכול ואפי' לא אכלו כזית אלא לאפוקי ממה שאמר האמורא הראשון נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה ואכלו כזית זהו סוף אמר האחר אכלו כזית זהו בתחלה למעט שאינו נקרא תחלה בנתינת דעת בלבד אלא שצריך שיתחילו לאכול ומכיון שברכו המוציא והתחילו לאכול כבר נתחייבו בזימון ואינם רשאים ליחלק אפי' לא אכלו כזית כל זה נוכל לדחוק ולומר להעמיד סברת רבני צרפת ז"ל. אבל נראה למורי הרב נר"ו לפרש בענין אחר דמאי דקתני שלשה שישבו לאכול אינן רשאין ליחלק ר"ל שישבו מתחלה בהזמנה אחת וגמרו בדעתן לאכול ביחד אבל לא ברכו המוציא וקמ"ל שאע"פ שלא התחילו עדיין לאכול ולא ברכו המוציא אינן רשאין ליחלק ותלמוד שלנו שאמר שישבו ולא אמר שאכלו סובר כמו האמורא שאומר בירושלמי [נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה] ואע"פ שמדברי הירושלמי אין הכרע לפסוק הלכה כזה הלשון יותר מן האחר כיון שהתלמוד שלנו אנו רואים שסובר כמו זה הלשון נפסוק הלכה כמותו ונאמר שאע"פ שלא אכלו כלל שעדיין לא ברכו המוציא כיון שגמרו בדעתם מתחלה לאכול ביחד אע"פ שאכלו אח"כ כל אחד ואחד בפ"ע אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד ואחד בהמ"ז לעצמו אלא יש להם לברך ביחד כדי שיפטרו עצמן מזימון וא"ת כיון שלא התחילו לאכול ביחד כלל מה טעם הוא זה לומר שמפני אמירה בלבד לא היו רשאין ליחלק י"ל דכיון שגמרו בדעתם לאכול ביחד ולברך ביחד נמצא שכבר גמרו בדעתן לעשות מצות זימון כיון שקבלו עליהם לעשות מצוה יש להם לקיימה ולפיכך אמר שאינם רשאין ליחלק אלא צריך שיברכו כלם ביחד שיזמנו ויפטרו עצמן מהמצוה שקבלו עליהם:

אי נמי כדרב הונא דאמר שלשה בני אדם שבאו מג' חבורות אינם רשאין ליחלק כלומר מתני' דקתני ג' שאכלו כאחת אינם רשאים ליחלק באה להשמיענו מילתא דרב הונא דאמר דאע"פ שלא אכלו שלשתן ביחד כיון שבאו מג' חבורות ופגעו זה בזה אינם רשאין ליחלק ולברך כאו"א לעצמו אלא חייבין לזמן:

ואמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם. כלומר לא תימא משלש חבורות דאפי' שני בני אדם נקראין חבורה דמשמע שאפי' נפרדו כאו"א מחבירו אינם רשאין ליחלק שזה וודאי כיון שלא נתחייב כאו"א לזמן במקום שאכל שלא היו שם שלשה בני אדם ולפיכך אינן רשאין ליחלק מפני שכל אחד מתחייב לזמן במקומו וכיון שכולם נתחייבו לזמן במקומם לא פקע זימון מינייהו וכשפגעו עכשיו זה עם זה אינם רשאין ליחלק אלא מזמנין כולם ביחד כדי שלא יפטרו עצמן מן הזימון:

אמר רבא לא אמרן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו עלייהו אבל קדימו הנך ואזמינו עלייהו פרח זימון מהני. רבים מפרשים אמרי דה"ק לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פרח זימון מינייהו ואינן מזמנין וכפי' רש"י ז"ל וכן דעת ר"ם ז"ל ואין זה נכון דא"כ מה חידוש השמיענו רבא שאם זימנו כל אחד ואחד בחבורתו שלא יזמנו אח"כ שזה פשוט הוא שאין אדם מזמן ב' פעמים בעבור פעם אחת שאכל ורבינו יהודה מפרי"ש ז"ל היה מפרש דמיירי כגון שנפרדו מג' חבורות שהיה בכל אחד ואחד שלשה בני אדם מלבד זה וזה הלך לדרכו והאחרים זימנו לעצמן אי נמי כגון שהיו שלשה בכל חבורה וחבורה והלך האחד קודם הזימון ובא אחר ואכל כזית ונצטרף עם אלו השנים הראשונים וזימנו שלשתם אע"פ שעדיין לא זימנו אלו (אלא) שהלכו לדרכם אפ"ה כיון שכבר זימנו חבורתם פרח זימון מינייהו שאינם יכולים לעולם לזמן בחבורתם שמאחר שזימנו השנים אינם יכולין לחזור ולזמן עם השלישי שלא זימן שאינם מזמנים שתי פעמים ולפיכך עכשיו כשנתחברו ביחד אע"פ שהם שלשה אינם מזמנים. ומה שאמר עלייהו אינו ר"ל עמהם ממש אלא ר"ל שחבורתם זימנו במקומן כל אחד ואחד ולפיכך הוצרך להשמיענו רבא שאע"פ שלא זימנו הם כיון שזימנו חבורתם פרח זימון מינייהו ואע"פ שלענין מעשה נראים ד"ר יהודה ז"ל אפ"ה לענין פירוש ההלכה קשה להוציא הלשון ממשמעותו ולומר דעלייהו אינו ר"ל שזימנו עמהם אלא שזימנו חבורתם:

ומפני כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש דמאי דאמרינן אבל קדימו הנך ואזמינו עלייהו פרח זימון מהני ר"ל שזימנו עמהם ממש ומאי דקשיא לן א"כ למה הוצרך רבא לאומרו שזה פשוט הוא שמאחר שזימן פעם אחת אינו חוזר ומזמן פעם אחרת ופירש דמיירי כההיא דאמרינן לעיל שלשה שאכלו ויצא אחד מהן קורין לו ומזמנין עליו ואמר אביי והוא דקרו ליה ועני ונראה שזה אע"פ ששמע ברכת הזימון לא יצא מזימון שלא נתכוין לצאת אלא שקראו אותו האחרים שישמע הזימון כדי לפטור את עצמן ואע"ג דאמרינן שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ונפטרו שלשתם מזימון זהו מפני שעומד עמהם אבל בכאן שאינו עומד עמהם אע"פ שהאחרים נפטרים עמו בזימון הוא עצמו לא יצא ידי מצות זימון ומש"ה הוצרך רבא בכאן לומר לא שנו אלא דלא קדימו הנך ואזמינו עלייהו כלומר כי אמרי' אינן רשאין ליחלק מיירי בשלשה בני אדם שנפטרו משלש חבורות של שלשה שלשה ב"א ולא זימנו עמהם בני חבורתם אבל אם קדמו בני חבורתם וקראו אותם כדי שיזמנו עמהם ויפטרו את עצמן אע"פ שכבר נפטרו הם מזימון אם פגעו אח"כ אלו הג' זה עם זה אע"פ שלא נפטרו הם עצמם מזימון כיון ששמעו הזימון כשנפטרו חביריהם אינם מזמנין דפרח זימון מינייהו ולכאורה משמע שאפי' אכלו אח"כ כל אחד ואחד ופגעו שלשתם זה עם זה אחר שאכלו אינם מזמנין הואיל ולא נועדו יחד לאכול ואע"ג דאמרי' לעיל שאם אכלו שנים בהזמנה אחת ולבסוף בא אחר ואכל כזית מצטרף עמהם לזימון זהו מפני שנועדו השנים ביחד ולפיכך השלישי נגרר אחריהם אבל בכאן שכל אחד ואחד אכל לבדו אינם נגררים זה עם זה ולפיכך אינם מזמנים ואע"פ שלא יצאו ידי זימון מאכילה ראשונה שאכלו עם חביריהם כיון ששמעו עם האחרים ונפטרו האחרים על ידם פרח זימון מינייהו ואינן רשאין לזמן אח"כ. מפי מורי הרב נר"ו:

מתני' ב' חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין. דכיון שרואין אלו לאלו כמו אם היו אוכלים כולם בחבורה אחת דיינינן להו:

גמ' אם היה שמש ביניהם שמש מצרפן. כלומר אע"פ שאינן רואין אלו את אלו כיון שהשמש משמש לשתי החבורות כחבורה אחת דיינינן להו וכתב בה"ג ז"ל שאפי' אוכלות בב' בתים השמש מצרפן ומפרש דמתני' דקתני ב' חבורות שהיו אוכלות בבית אחד לאו דוקא בבית אחד אלא אפי' בשני בתים אם מקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין ואם אינן רואין אלו את אלו והיה השמש ביניהם השמש מצרפן ומאי דתנן בית אחד אורחא דמילתא נקט ויש סיוע לסברא זו מהירושל' [דגרסי' התם רבי ברכיה מוקים לאמורא על תרעיה מציעתא דבי מדרשא] ומזמנין אלין לאלין ותו אמרי' התם בהדיא לא נצרכה אלא לב' בתים ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפות בשום ענין: