רבינו יונה על ברכות לו:

ברכת המזון דמצי פטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי (לא) בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה. ויש לשאול והיכי קאמר דאי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל בר"ח והלא אין לו להתענות בר"ח י"ל דה"ק אי בעי לא אכיל דבר שיתחייב לברך עליו בהמ"ז אלא אוכל פירות ודברים אחרים כדי שלא יתענה בר"ח ויפטור עצמו מבהמ"ז ואומרי' רבני צרפת ז"ל שאע"פ שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת סעודה שלישית אי בעי אכיל פת ואי בעי אכיל פירי ונפטר באכילת הפירות ראיה לדבר שהרי גבי סוכה אמרינן חייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה ופי' לשם שפוטר עצמו בשיאכל מיני תרגימא ה"נ בשני הפעמים שחייב לקדש אחת ביום ואחת בלילה צריך שיאכל פת כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה אבל בפעם השלישית שאינו צריך לקדש אם ירצה לפטור עצמו בפירות הרשות בידו. ומה שכתב ר"מ ז"ל שחייב לקדש בסעודה שלישית כמו שחייב בג' סעודות אינו נראה שלא מצינו שיהיה חייב לקדש אלא פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה דהכי אמרינן זכור את יום השבת לקדשו אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל זכור זכרהו בכניסתו וכיון שקדש ביום כבר יצא ידי הקידוש מכל היום ומה טעם הוא לתלות הקידוש בשלש סעודות הלכך ודאי אין צריך לקדש. מפי מורי הרב נר"ו:

מתני' כיצד מזמנין כו' בעשרה אומר נברך אלהינו. זהו הנוסח הנכון יותר ואין ראוי לומר לאלהינו שלא מצינו השם סמוך לברכה בלמ"ד דכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. ומתני' (גמ' דף נ.) אתיא אליבא דרבי עקיבא שסובר שאין לחלק בין מרובין למועטין כמו שמצינו בבהכ"נ שהעולה לספר תורה בין שיהיו שם מרובין בין מועטין אומר לעולם בענין אחד:

במאה (הוא) אומר נברך ה' אלהינו. האי סיפא דלא כר' עקיבא דאילו ר"ע ס"ל שאין לחלק בין מרובין למועטין כדכתבי' והאי תנא ס"ל שיש חילוק ולפי רוב הקהל מברכין כדמפרש ואזיל:

מטובו חיינו ה"ז בור. מפני שאומר כמי שדומה מקצת טובו ובגמ' פריך והא כתיב ומברכתך יבורך בית עבדך ומתרץ שאלה שאני כלומר כששואל יכול לשאול קצת אבל כשנותן הודאה צריך לתת הודאה על הכל :

מכיון שהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. כלומר לפיכך אומר ברכו ואינו אומר נברך מפני שאומר לבסוף המבורך ונמצא שאינו מוציא את עצמו מן הכלל אבל בבהמ"ז שאינו אומר המבורך הוא אומר נברך כדי שלא להוציא את עצמו מן הכלל וכתב הרב רבי יהודה ברצלוני בשם רב סעדיה גאון שהעולה לספר תורה אחר שיאמר ברכו את ה' המבורך ועונין השומעין ברוך ה' המבורך לעולם ועד יש לו ג"כ לחזור ולומר ברוך ה' המבורך דכי היכי דאמרן לעיל (סי' קע) שהמברך בהמ"ז חוזר למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו כמו שאמרו האחרים ה"ה נמי הכא חוזר ואומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואע"פ שאומר המבורך אפ"ה צריך לחזור ולומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד שכשאומר נברך מברך עמהם בכלל ואפ"ה חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו כדכתבינן:

נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח. כלומר כיון שאומר הדבר סתם ודאי מוכחא מילתא דלקודשא בריך הוא קא בריך אבל כשאומר למי שאכלנו הואיל ואומר שם פרטי נראה שעל אדם ידוע אומר:

מתני' א"ר עקיבא מה מצינו בבהכ"נ וכו'. ואע"פ שהיה נראה דהלכה כר' עקיבא שהיה אומר די לו כשיאמר ברכו את ה' בלבד אפ"ה נהגו עלמא כרבי ישמעאל לומר ברכו את ה' המבורך:

מתני' שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק. דכיון שנתחייבו בזימון אין להם לפטור עצמן ממנו ולברך כל אחד ואחד לעצמו אלא צריך שיברכו ביחד כדי שיזמנו ויפטרו עצמן מן הזימון וכן ארבעה וכן חמשה אין להם ליחלק עצמם ולומר שיזמנו השלשה ויברכו השנים האחרים בלא זימון אלא צריך שיזמנו כלם ביחד אבל ששה נחלקים ג' לכאן וג' לכאן ויצאו כלם ידי זימון וכן עד י' נחלקים כלומר נחלקים בענין שיוכלו לזמן אבל לא שיתחלקו אחד אחד או שנים שנים בענין שיפטרו עצמן מזימון ועשרה אינן נחלקים עד שיהו עשרים שכיון שנתחייבו לברך בשם אם יתחלקו נמצא שפטרו עצמן מזימון בשם אבל כשהם עשרים יכולים ליחלק י' לכאן וי' לכאן ונמצא שכולם זימנו בשם: