רבינו יונה על ברכות לד:

מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב וכו'. פי' ת"ק סבר שצריך לתת שבח לבורא על הצרה הבאה עליו וכשיזכיר הטוב והמטיב מלבד מה שאומר בכל יום שאם נפרש שהטוב והמטיב שמזכיר בכל יום [לא] היה אומר ת"ק דא"כ מה חדוש בא להשמיענו שזה פשוט הוא שצריך לאומרו שכן אומר בהגדה שצריך לומר שלש הטבות ושלשה גמולות והוא הטוב והמטיב והוא ייטיב עמנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו ור"ע היאך יכול לומר שלא יאמר אותו כלל אלא ודאי בא להשמיענו ת"ק שאפי' בלא זה שאומר בכל יום שצריך שיאמר פעם אחרת הטוב והמטיב ודיין האמת ור"ע ס"ל דכיון שאמר הטוב פעם אחת א"צ לחזור ולאומרו פעם שנית ודי בשיאמר דיין האמת:

פתח ואמר ברוך המלך החי הטוב והמטיב. ובגמ' אמר לוקח נפשות במשפט וכתב בה"ג ז"ל דלא אמרי' ליה וגם הרי"ף ז"ל לא כתבו בהלכותיו והטעם שלהם משום דאמרי' במסכת שבת (דף נה:) יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון וא"כ היאך נאמר לוקח נפשות במשפט ותימה גדול הוא זה שמאחר שאומר אותו בגמ' היאך לא נאמר אותו שאע"פ שיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט והוא יודע למה עושה כן :

אין מכבדין לא בדרכים. י"מ שבדרכים שבעיר קאמר כשהולכין שנים אין להם לכבד זה את זה מפני שלא יפסיקו העוברים והשבים וי"מ שלא נאמר אלא על ההולכין מעיר לעיר שבזה אין בו דרך ארץ שיתאחרו בכל שעה ושעה לכבד זה לזה שיעבור לפניו ומקשינן ע"ז מדאמרי' במסכת שבת (דף נא) לוי ורב הונא הוו אזלין באורחא קדים חמריה דלוי לחמריה דרב הונא ולוי כדי שלא יחשוב רב הונא כי בכוונה היה עושה כן ולא היה מכבדו א"ל חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת והיה שואל לו זה כדי שיכיר שהחמור מעצמו היה עושה ואם איתא שאין מכבדין כשהולך ממקום למקום למה היה צריך לוי להנצל מרב הונא ומתרצינן שאע"פ שאמרו אין מכבדים בדרכים כשהולכין מעיר לעיר זהו כשלא נועדו מתחלה ללכת ביחד שאינם חוששין לכבד זה לזה:

ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. מפני שסכנה הוא להם אם מתאחרים לעבור בגשר או אם מתאחרים מליטול ידיהם כשהם מזוהמות וי"ל דהכא משמע שאחר האכילה שידיהם מזוהמות אין מכבדין זה לזה ולקמן אמרי' שאם היו הרבה ב"א שנוטלים ידיהם כולם תחלה והחמשה הגדולים נותנין רשות (זה לזה) [לאחד] מהם ליטול ידיו תחלה וא"כ היאך מכבדין אותו כיון שידיהם מזוהמות וי"ל דהתם מפני כבוד הברכה התירו לחת רשות לאחד מהם לאותו שנטל תחלה שיברך אבל כל היכא שאינם עושין מפני הברכה כגון בשעה שנוטלין ידיהם כל האחרים או כשנוטלין ידיהן בין תבשיל לתבשיל [אין] ראוי להם לכבד זה לזה:

אלא בפתח הראוי למזוזה. ובפתח בית הכנסת אע"פ שאין שם מזוזה כיון שהפתח נקי וראוי לכך ואין פוטר המזוזה אלא מפני שאינה בית דירה מכבדין אלו את אלו:

שנים ממתינים זה לזה בקערה. כלומר בשעה ששותה האחד או חותך הלחם או ממתין לו שיתנו לו מן הפרוסה של המוציא שיש לו להמתינו לחבירו מפני דרך ארץ אבל כשהם ג' והאחד שותה או ממתין הפרוסה של המוציא או חותך הלחם אין לשנים להמתינו ובכאן לא באו להשמיענו אלא מפני שהוא דרך ארץ אבל לענין להניח חלקו כשמפסיק בדברים אחרים ששוהה הרבה לא דברו בכאן:

ואם לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו בחכמה הרשות בידו. כלומר אם אחר שבצע נותן ממה שבוצע למי שגדול ממנו בחכמה ונותן להם רשות שיאכלו תחלה הרשות בידו אבל לשאר בני אדם שאינם גדולים ממנו יכול לתת לפניהם ממה שבצע אבל אינו נותן להם רשות שיאכלו תחלה שאין להם לאכול פת עד שיאכל הוא תחלה. מפי מורי הרב נר"ו:

אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום המברך. איכא למידק דהא אמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קו.) רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדש לן מר קידושא רבה אמר מאי קידושא רבה בריך בורא פרי הגפן ואגיד ביה חזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי וכו' וכיון דקיימא לן דצריך שיטעום המברך תחלה היאך היה שותה הסבא קודם שישתה המברך ויש מתרצין שלא שתה אלא שהראה כמי שהיה רוצה לשתות כדי שירגיש האחר וישתה גם הוא ויוכלו כולם לשתות אח"כ ויש מתרצים בענין אחר שאין לדמות המוציא לקידוש שבקידוש לפעמים יכול לקדש ולא יצטרך לשתות ממנו כגון שעושה להוציא בניו ובני ביתו ולפיכך יכול לשתות קודם שישתה המברך אבל בברכת המוציא שצריך כשבוצע לפני האורחים או לפני בני ביתו שיאכל ממנו אמרו אין לאחרים לאכול עד שיטעום המברך. ובירושלמי נראה שמתרץ בדרך אחרת דגר' התם רבה בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ריב"ל אומר שותין אע"פ שלא שתה קמיפלגי לא דאמר רב כשהיו כולם זקוקין לככרו דאמר ר' יהושע כשהיה לכל אחד ואחד ככרו בידו הנה נראה מכאן שלא אמרו שאין המסובים רשאין לטעום עד שיטעום המברך אלא כשאין לכל אחד ואחד ככרו בידו אבל אם יש לכל אחד ואחד ככרו בידו יכולין לטעום אחר שיסיים מלומר הברכה וה"נ אמרי' גבי קידוש שאם יש לכל אחד ואחד כוסו בידו רשאין לשתות קודם שישתה המברך וההוא סבא מתוך כך שתה קודם המברך מפני שהיה כוסו בידו אבל אם אין לאחרים כוסות של יין והמברך משים מהיין שמברך בו בכוסות של אחרים אין רשאין לשתות ממנו עד שישתה המברך. מפי מורי הרב נר"ו:

אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה וכו'. חטופה הוא שחוטף המלה ואומר אותה במהירות. קטופה הוא שאינו מזכיר כל האותיות ויתומה פירשו בירושלמי כגון ההיא דמיחייב לברכה והוא עני ולא ידע מאי דעני ומקשינן על זה מדאמרינן בסוכה בפ' החליל (דף נא.) מעשה באלכסנדריא של מצרים שהיתה בית הכנסת גדולה ולא היו יכולים כלם לשמוע הברכה מהחזן ושיענו אמן וכשהיה מגיע החזן לסוף הברכה היו מניפין בסודרים כדי שיכירו אותם שלא היו יכולין לשמוע ששם היה חתימת הברכה ויענו אמן הנה שלא היו שומעין הברכה והיו עונין אמן ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ דהתם מתוך כך היה מותר מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד וכיון שלא היו עושין לחיוב שכבר יצאו ידי חובתן לא נחוש אם לא שמעו הברכה אלא כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית אמן צריך שישמע הברכה ויש מתרצין בענין אחר דהתם כיון שהיו יודעין על איזה ברכה היו עונין אמן שכל הברכות היו אומרים על הסדר ועל כל ברכה וברכה היו מניפין והיו מבינין כלם איזו ברכה היו אומרים בכל שעה ושעה כמאן דשמע לה לברכה דיינינן ליה ולפיכך מותר וכי אמרינן אין עונין אמן יתומה זהו כשאינו יודע איזו ברכה אומרים ולמדנו כפי זה התירוץ שאפי' לא נפטרו מן החיוב ואינן שומעין הברכה מהחזן אם יודע איזו ברכה אומר כמאן דשמעי' ליה דמי ויוצאין ידי חובתן ויש שגורסין קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר"ל שאינו מזכיר הנו"ן וקצרה שאינו מזכיר האל"ף ואפשר שקצרה ר"ל שאינו מאריך באלף כלל: