רבינו יונה על ברכות לד.

ולענין פסקא כתב הרי"ף ז"ל דהלכה כרב נחמן עד נברך ולפי דבריו כשפוסק הא' בעבור השנים יכול לחזור לאכילתו כשיתחיל המברך לומר ברכת הזן דמשם ואילך אינו ברכת זימון אלא הברכה עצמה שהרי היחיד מתחיל מברכת הזן. ובה"ג ז"ל פסק הלכה כרב ששת ואמר שצריך המפסיק שישמע מפי המברך עד סוף ברכת הזן ואחר שישמע ברכת הזימון יחזור לאכילתו ואינו צריך לברך ברכת המוציא אלא אוכל ומברך בהמ"ז ואפי' אם נמלך אח"כ שלא לאכול כלל כיון שבשעת ברכת מזון היתה כוונתו לאכול ושלא יצא בברכה זו צריך לחזור ולברך ברכת המזון. מפי מורי הר"ב נר"ו:

להיכן הוא חוזר רב זביד אמר משמיה דאביי חוזר לראש וכו'. פירש"י ז"ל דלמאי דאמרי' לעיל אחד מפסיק לשנים קאי ורוצה לומר כשהאחד מפסיק אכילתו כדי שיזמנו עמו השנים ואח"כ חוזר לאכילתו ומברך לאיזה מקום חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש אמר שצריך לברך כל הברכה מתחלה ורבנן אמרי למקום שפסק דס"ל דכיון דשמע ברכת הזן עם השנים א"צ עכשיו לומר אלא מנודה לך ואילך ואין זה נכון שמאחר [שאכל אחר] כך היאך אפשר לומר שלא יצטרך [לברך] כל הברכה ורבנן נמי היאך היו אומרים שלא יאמר ברכת הזן שהיא מן התורה ע"כ נראה כמו שפירשו בהלכות גדולות והרי"ף ז"ל דהכי קא מיבעי ליה כשהא' מברך ופוטר את האחרים אחר שאמר נברך שאכלנו משלו ועונין אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו המברך לאיזה מקום חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר פעם אחרת נברך שאכלנו משלו ונראה למורי הרב דטעמיה דאביי משום דס"ל שהנברך שאומר תחלה הוא צווי שאומר לאחרים נברך שאכלנו משלו והשני שחוזר אחר שענו האחרים אמן הוא הווה שאומר אנו מברכין לבורא שאכלנו משלו שפעמים הוא צווי ופעמים הווה כמו שמצינו יעשה פרעה צווי ומצינו ככה יעשה איוב שהוא הווה ורבים כאלה ורבנן אמרי אינו צריך לחזור פעם אחרת ולומר נברך אלא אחר שענו האחרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו יחזור גם הוא ויאמר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עד סוף ברכת המזון: