רבינו יונה על ברכות לג:

אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך. וכתב בעה"ג ז"ל שיאמר ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ועוד אמרי' שאם היו מברכין בעשרה והיו אומרים נברך לאלהינו שצריך שיזכיר כמו כן את השם ומבורך ויאמר ברוך אלהינו ומבורך שמו תל"ו:

אשכחינהו דקאמרי ברוך. כלומר שהיו עונין ברוך שאכלנו משלו עונה אמן ואין צריך לומר אם מצא שהיו חותמין בברכות והיו מזכירין את השם שזה ודאי חייב לענות אמן:

הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים. כלומר כי קתני הרי זה מגונה זה העונה בסוף כל ברכה וברכה וכי קתני הרי זה משובח בבונה ירושלים ואית דבעי מימר דמשום הכי אמרי' שהעונה אמן בבונה ירושלים שהוא משובח כדי לחלק בין שלש ברכות שהן מן התורה לברכה רביעית שהיא מדרבנן ואין זה נכון שבפירוש נראה בירושלמי שלא אמרו בבונה ירושלים בלבד אלא ה"ה בסוף שאר ברכות דגרסי' התם מ"ד הרי זה חכם בעונה בסוף ומדקאמר בסוף סתם משמע שאין הדבר תלוי בבונה ירושלים מפני שהוא חילוק שבין ברכות של תורה לברכה של דרבנן אלא שבסוף כל ברכות שבעולם יש לו לעשות כן והטעם מפני דכשאומר אמן בסוף כל הברכות מורה שכבר גמר כל הברכות ואין לו לומר יותר אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה הרי זה בור שמראה בכל פעם ופעם שמסיים וחוזר ואומר אח"כ ברכה אחרת וגם בתלמוד שלנו נראה כמו שאומר בירושלמי דאמרי' בגמרא (ד' מה:) אביי עני לה לבונה ירושלים בקלא כי היכי דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כלומר כשהיה מסיים בונה ירושלים היה אומר אמן בקול רם כדי שיכירו הפועלים ששם היה מסיים ברכות של תורה ושהברכה האחרת לא היתה אלא מדרבנן ורב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא מדרבנן כלומר היה עונה אמן אחר בונה ירושלים בלחש מפני שאם ישמעו הפועלים יהיו אומרים שבכאן הוא סיום הברכות ומתוך כך מברך אמן והטוב והמטיב אינה עיקר שהיא אינה אלא מדרבנן ויזלזלו בה ואם כדברי האומר [שמפני] שהיא מדרבנן (הרי) אמרו שהעונה אמן אחר בונה ירושלים הרי זה משובח כדי לחלוק בין ברכות של תורה לברכת הטוב והמטיב שהיא מדרבנן ורב אשי שלא היה רוצה לחלק ביניהם [כי] היה חושש שיכירו הפועלים ויזלזלו בה למה היה צריך לענות אמן בלחש לא יענה כלל אלא ודאי מפני כך היה עונה בלחש מפני שהוא סוף הברכות וצריך לענות אמן כדכתבינן:

ונמצינו למדין שצריך שיאמר האדם אמן אחר סיום התפלה כשיגיע להמברך את עמו ישראל בשלום אמן וכן צריך לומר אמן אחר גאל ישראל שהוא סיום ואין בזה הפסקה כיון שצריך לאומרו וכ"כ רש"י ז"ל (ד' מה: ד"ה הא) ועוד כתבו הגאונים ז"ל מר יהודאי ורבינו האי ז"ל שאחר אכילת פירות שצריך לברך גם כן אחר אכילתן צריך לענות אמן ומה שאמרי' בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות דעונה בסוף אמן הרי זה דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משבירך על עשיית המצוה יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין (וכן) אם אחר שיברך ברכה ראשונה יאמר אמן הוא דרך בורות שאין זה נקרא סוף ברכה אבל בברכה אחרונה ודאי סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן ור"ם ז"ל חולק על זה ואומר דכי אמרי' שאם עונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח זהו כשאמר שתי ברכות או יותר אבל בברכה אחת בלבד אין לו לענות אמן אחריה לא שנא בתחלה ול"ש בסוף ומתוך כך אמר שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר ערבית יענה אמן אבל לא אחר גאל ישראל של שחרית מפני שבערבית הם ב' ברכות אבל בשחרית שאינו אומר אחר ק"ש אלא אמת ויציב בלבד אינו עונה אחריה אמן. ודעת מורי הרב נר"ו נוטה יותר כדברי הגאונים שאחר הברכה האחרונה צריך לענות אמן דסוף ברכה נקראת ואפי' בשחרית עונה אמן אחר גאל ישראל וכן בברכה אחרונה שאומר אחר האכילה אע"פ שאינה אלא ברכה אחת:

ולענין עניית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה כתב ר"ם ז"ל שאין לו להפסיק כלל דכיון שאומר הברכות על ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן הסכים דעת רבינו מאיר הלוי ז"ל ומורי הרב רמב"ן ז"ל:

בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. נראה מכאן שמנהגם היה שהבוצע היה נותן לכולם ממה שהיה בוצע ולפנינו נאריך בזה:

ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. אומרים רבני צרפת ז"ל שזהו כשהאורח הוא בן תורה וירא שמים אבל אם בעה"ב הוא גדול ממנו בתורה הרשות ביד בעה"ב אם ירצה לתת לאורח לברך יברך ואם לאו יכול הוא לברך:

עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן את הכל. פירש רש"י ז"ל דהכי קא מיבעיא לן עד היכן ברכת הזימון ששלשה או יותר צריך לאומרה וקאמר רב נחמן עד נברך כלומר כשהם שלשה צריך שיאמרו נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכשאינם שלשה אינו מתחיל אלא מברכת הזן ואילך ורב ששת אמר עד הזן את הכל דסבירא ליה דכל זה זימון מיקרי וכשהם ג' צריך לאמרו וכשאינם ג' מתחילים מברכת הארץ ואילך:

לימא כתנאי תני חדא ב' וג' מברכין ותניא אידך ג' וד' וכו'. ובהא קא מיפלגי דמ"ד ב' וג' סבר עד הזן ומ"ד ג' וד' סבר עד נברך. פי' ברייתא דתני ב' וג' ר"ל פעמים יאמר ב' ברכות דהיינו כשהוא יחיד שאין לו לומר אלא נודה ורחם וזאת הברייתא כמו רב ששת שאומר שברכת הזמון עד הזן וכשהם שלשה אומרים אותו וכשאינם שלשה לא וברייתא דתני ג' וארבע ר"ל פעמים יאמר ג' ברכות דהיינו כשאינן שלשה שאין לו לומר אלא הזן ונודה ורחם ופעמים ד' ברכות דהיינו כשהם ג' בני אדם שיש להם ארבע ברכות ברכת הזימון שהוא נברך אחת וברכת הזן ונודה ורחם הרי ארבע ברכות ודעת הברייתא הזו כרב נחמן דאמר אין ברכת הזימון אלא נברך בלבד והיחיד אומר שלש ברכות ברכת הזן ונודה ורחם ואשתכח דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת הויא בפלוגתא דהני תנאי ודחי' לא וכו' זו היא שיטת רש"י ואינו נכון חדא שדוחק הוא לומר שרב ששת היה סובר שהיחיד לא יאמר ברכת הזן שהאיך נוכל לומר שיעלה על דעת שום אדם שברכת הזן שהיא מן התורה לא יאמר אותה היחיד ועוד קשה שהאיך נוכל לומר שלשון ב' וג' חוזר לברכות דאם כן ה"ל למיתני לשון נקבה שתים ושלש או שלש וארבע על כן נראה שהנכון בזה מה שפי' רי"ף ז"ל דאמאי דאמרינן לעיל (דף מה:) ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד קאי ור"ל עד היכן ברכת הזימון שצריך להפסיק עד שיגיע המברך לשם ואח"כ יחזור לאכילתו ומהדרי' רב נחמן אומר עד נברך כלומר אחר שיאמר המברך נברך שאכלנו משלו ויענו כלם ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו די לו בזה שעד כאן הוא עיקר הזימון ויחזור לאכילתו ורב ששת אמר עד הזן שהיה סובר שאע"פ שהיחיד ג"כ צריך לומר ברכת הזן אפ"ה מענין הזימון הוא וכשהאחד מפסיק בעבור השנים צריך שיפסיק מאכילתו עד ברכת הזן ואח"כ חוזר לאכילתו ואמרינן נימא כתנאי דתני חדא ב' וג' שאכלו מברכין בהמ"ז ותניא אידך ג' וד' כלומר ב' בני אדם שאכלו ואין האחד יודע ברכת המזון כולה אלא האחד יודע ב' ברכות והב' יודע הברכה האחרת או שהם ג' וכל אחד ואחד יודע ברכה אחת בלבד יאמר כל אחד ואחד הברכה שיודע ונפטרו האחרים וזו הברייתא שלא אמרה יותר מג' אנשים דעתה כרב ששת דאמר דברכת הזימון עד סוף הזן ונמצא שאין שם אלא שלש ברכות לפיכך לא אמר התנא יותר מג' בני אדם שאינו עולה בהמ"ז ביותר מזה שיעלה לכל אחד ואחד ברכה אחת וברייתא שאומרת (נתנו) ג' וד' סוברת כרב נחמן דאמר שברכת הזימון היא עד נברך ואישתכח דהוו להו ד' ברכות ולפי' שנה זו התנא ד' מפני שפעמים עולה בהמ"ז מד' בני אדם שאם הם ד' והאחד אינו יודע אלא נברך שאכלנו משלו וברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והב' יודע ברכת הזן והג' נודה והד' בונה ירושלים יאמר כל אחד ואחד הברכה שיודע וברכת המזון עולה לארבעתם שלא תוכל לומר שלא שנה ד' אלא מפני הטוב והמטיב שיכול לאומרה הרביעי שזה אי אפשר לאומרו דהטוב והמטיב שנויה היא כלומר מדרבנן היא ולא מנה התנא אלא אותם שהם מן התורה הלכך כשאמר שארבעה בני אדם יכולים לברך כל אחד ואחד ברכה אחת מברכות של בהמ"ז לא אמר אלא מנברך שהיא ברכה בפני עצמה ויכול לאומרה אדם אחד בפ"ע ונמצאת עולה בהמ"ז מארבעה בני אדם ובירושלמי מוכח כפירוש הזה שאינו חוזר לשון ג' וד' לברכות אלא לאנשים כדמפרש בהלכות וכדכתבינן ודחינן לה רב ששת מתרץ לטעמיה ורב נחמן מתרץ לטעמיה כלומר אין מחלוקת (ביניהם) רב נחמן ורב ששת תלויה במחלוקת אלו הברייתות וכל אחד ואחד אומר דבריו לדעת ב' הברייתות וכל אחד ואחד מתרץ אותו בענין שלא יקשה עליו ומפרש בגמרא דרב נחמן דסבירא ליה שנברך היא ברכה בפני עצמה היה אומר דכ"ע עד נברך מ"ד ד' שפיר כלומר דמפני כך אמר דבהמ"ז עולה מארבעה בני אדם מפני שנברך היא ברכה בפני עצמה ויכול לאומרה א' מהם כדכתבינן ומ"ד ג' מוקים לה בברכת פועלים כלומר אפי' למ"ד ג' ס"ל דנברך בלבד היא ברכת הזימון והיא ברכה בפ"ע וס"ל דבהמ"ז עולה מד' בני אדם ומה שלא אמר בברייתא אלא ג' בלבד מיירי בברכת פועלים שאינם אומרים אלא ג' ברכות בלבד כדקי"ל דפותח בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים באמצע ולפיכך לא שנה אלא ג' שאינו עולה ברכת המזון אלא מג' בני אדם האחד נברך והאחד ברכת הזן והאחד ברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים ורב ששת היה מתרץ לטעמיה הברייתות והיה אומר דכ"ע עד הזן מ"ד ג' שפיר דמש"ה אמר ג' שאינם אלא ג' ברכות ואין בהמ"ז אלא מג' בלבד האחד עד סוף ברכת הזן והב' נודה והג' רחם והברייתא האחרת שהיתה שונה ד' סוברת ג"כ דברכת הזימון עד סוף הזן אלא דקסבר ברכת הטוב והמטיב מדאורייתא ונמצאת בהמ"ז עולה מד' בני אדם אפילו לדעת רב ששת האחד יאמר עד סוף ברכת הזן והאחד נודה והאחד רחם והאחד הטוב והמטיב: