רבינו יונה על ברכות לג.

והשמש שאכל פחות מכזית (שם דף מז:) לא הוה צריך למיתני אלא אסרכא דהני אחריני נקטיה:

והנכרי. בגמ' מקשי פשיטא ומשני בגר שמל ולא טבל מהו דתימא גר חשוב הוא ומחייב במצות קמ"ל דלא הוי חייב עד שיטבול אחר המילה:

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם. פי' רש"י ז"ל דנשים אינן מצטרפות מתוך כך לזימון ואפי' עם בעליהם מפני שאין חברתם נאה. וקטנים בקטנים שאינם בני דעה מיירי ולפיכך אינן מצטרפין אבל קטן היודע למי מברכין מצטרף כדבעי' למימר קמן (דף מח.). ועבדים מפרש בגמ' (דף מה:) טעמא משום פריצותא דעבדים דשטופים בזמה הם וכיון שעם האנשים חשודים משום חשש פריצותא כל שכן עם הנשים דאיכא למיחש טפי לפריצות ולכאורה משמע דדוקא הנשים עם האנשים אינן מצטרפות לזימון כדאמרינן אבל הנשים בעצמן אם הן שלש חייבות לזמן והכי משמע בגמ' (שם) דאמרינן התם נשים מזמנות לעצמן ויש שדוחין ואומרין דכי אמרי' מזמנות לעצמן אינו ר"ל שחייבות לזמן אלא שהרשות בידן רצו מזמנות רצו אין מזמנות וסיוע להאי מלתא מדאמר בגמ' ג' חייבין לזמן שנים רצו מזמנין רצו אין מזמנין ואמרינן עלה ת"ש נשים מזמנות לעצמן וכו' ומדפריך מינה גבי שנים רצו מזמנין ש"מ דכמו שזימון הב' רשות ה"נ זימון הנשים רשות:

ונראה למורי הרב נר"ו שחייבות הן לזמן משום דבמסקנא מתרצים בגמ' (שם) שאני התם דאיכא דעות ונראה לומר אע"פ שהן נשים כיון שהן שלש דין הוא שיזמנו דהא איכא ג' דעות אבל בשני בני אדם דליכא ג' דעות לא וכיון דבמסקנא תלינן הדבר בדעות מסתמא משמע שהן חייבות לזמן כשהם שלש עוד נראה למורי הרב שהנשים שאינן מבינות לשון הקדש צריכות לברך ברכת המזון לעצמן ואינן נפטרות בברכה ששומעות מהאנשים דמ"ד סופר מברך ובור יוצא זהו כשהבור אינו יודע נוסח הברכה אבל מבין לשון הקדש אבל כשאינו מבין הלשון אינו יוצא וה"נ כיון שהאשה חייבת בברכת המזון ואינה מבינה לשון הקדש אינה נפטרת בברכה ששומעת מהאנשים אלא צריכה לברך ברכת המזון בלשון שהיא מבינה ויש שהיו אומרים שנפטרת בברכה ששומעת מבעלה או מאדם אחר בלשון הקדש אע"פ שאינה מבינה אותו ומביאין ראיה מענין מגילה דאמרי' (מגילה ד' יז.) הלועז ששמע אשורית יצא ואילו בשאר לשונות אמרי' שאם שמע אותה בלשון שמבין יצא (שם יח.) כגון גפטית לגפטיים יונית ליונים אבל יונית לגפטיים או גפטית ליונים לא יצא וה"נ אם שומעת בשאר לשונות שאינה מבינה לא יצאה אבל אם שומעת בלשון הקדש אע"פ שאינה מבינה יצאה ואין זה נראה משום דלא דמי הא למגלה דבמגלה הוי טעמא משום פרסומי ניסא וכששומע אותה אשורית הא איכא פרסומי ניסא ולא חיישינן אם היא אינה מבינה אבל ברכת המזון שאינה תלויה בפרסום ודאי צריכה שתבין הדברים:

עד כמה מזמנין. כלומר עד כמה דיינינן ליה אכילה שיצטרף עמהם לזימון עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה והלכה כת"ק וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ד' לח:) רבי יוחנן אכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף והוינן בה והא זית כי שקלית ליה לגרעיניתה בציר ליה שעוריה ומתרצי' הכא בזית גדול עסקינן דאפי' בלא הגרעין ישאר שיעור זית אגורי שהוא בינוני דעלמא דכשיעור כזית דיינינן ליה אכילה וצריך לברך עליו תחלה וסוף הכא נמי בזה השיעור דיינינן ליה אכילה שיצטרף עמהם לזימון. מפי מורי הרב נר"ו:

גמ' שנאמר גדלו לה' אתי. פירשו בתוספות דמדלא אמר נגדלה קא דייק וגדלו הם שנים ואתי א' הרי ג':

שנים שאכלו מצוה ליחלק וכו'. פירש"י ז"ל דבין לענין המוציא ובין לענין בהמ"ז קאמר והעולם אינם נוהגין כן שאינם סוברים דמצוה ליחלק אלא בברכת המזון אבל בברכת המוציא אחד מברך לחבירו. ואומר רבינו שמואל ז"ל שטעם הדבר משום דברכת המוציא היא מדרבנן ולפיכך הקילו בה יותר והאחד פוטר את חברו אבל ברכת המזון שהיא מן התורה החמירו בה יותר ואמרו שיברך כל אחד ואחד לעצמו. ורבינו יצחק הזקן ז"ל היה אומר טעם אחר כי בברכת המזון מתוך כך אמרו שמצוה ליחלק מפני שסיימו האכילה והם שנים בלבד דכבר סר הקביעות וכמאן דאכיל כל חד וחד לחודיה דיינינן להו אבל בברכת המוציא שבאותה מתחילין לאכול וקובעין עצמן האחד פוטר את חבירו:

אמר אביי והוא דקרו ליה ועני. דס"ל לאביי שצריך להודיעו שיתכוין שיצטרף עמהם ושיענה לזימון:

אבל בעשרה עד דניתי. מפני שמזכירין את השם ואינו די בשיודיעוהו להצטרף עמהם ושיענה ממקום אחר אלא צריך שיהיה אצלם:

ואין ב' מפסיקין לאחד. כלומר אם אכלו שלשה בני אדם ביחד והא' יש לו דבר נחוץ לצאת והשנים לא גמרו עדיין אכילתם אין השנים חייבין להפסיק ושיזמנו עם האחד ואח"כ יחזרו לאכילתם אלא הרשות בידם אם רצו להטריח על עצמם ולהפסיק מפסיקין ואי לא לא אבל הא' חייב להפסיק בעבור הב' ולאחר שיענה לזימון יחזור לאכילתו ולקמן בסוף הדין פירקין (דף נ.) מפרש שאם האחד קדם ובירך שאחר שיגמרו מלאכול שיזמנו השנים עמו ויצאו אותם השנים ידי זימון דכיון שהוא יחיד בטיל הוא לגבי השנים: