רבינו יונה על ברכות לב:

לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא. כתב רב עמרם גאון ז"ל בשם רב פלטוי ראש ישיבה ז"ל שמתחלה אינו מברך עליו כיון שלא היה שותה להנאה אלא לבסוף כיון שכבר נהנה ממנו מברך עליו בורא נפשות רבות ואין זה נראה לרבני צרפת ז"ל דהא דאמרי' (לעיל דף לו.) גבי חושש בגרונו לא יערענו בשמן מ"ד כיון דלרפואה קא מכוין לא ליברך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי דאלמא משמע שבשאר דברים שדרך לשתות או לאכול להנאה אמרי' שיברך ואע"פ ששותה אותה לרפואה כיון שנהנה מברך עליהם אבל במים שאין בהם הנאה כלל אלא בשעה שהוא צמא כיון שאינו שותה אותם עכשיו אלא להנצל מן הצער אינו מברך עליהם כלל לא בתחלה ולא בסוף:

שמרים שיש בהן טעם יין מברך עליהם בפה"ג כו'. ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים ובבבא בתרא בפרק המוכר (דף צו:) קי"ל דאי רמא תלתא ואפיק ד' חמרא מעליא הוא וכיון דחמרא מעליא הוא מברכין עלייהו בפה"ג אבל בפחות מזה אע"פ שיהיה בו טעם יין אין מברכין עליו ונראה דמה דאמרי' דאי רמא תלתא ואפיק ד' חמרא הוא זה הוא ביינות שלהם שהיו חזקים אבל במקומות שאין היינות חזקים כל כך אפילו רמי תלתא ואפיק ד' לא דיינין ליה חמרא ולא מברכין עליו בפה"ג ואפשר שמפני זה לא פירש רבינו הגדול הרב אלפסי ז"ל הדבר וכתב סתם אין הלכה כאחרים. מפי מורי הרב נר"ו:

הדרן עלך כיצד מברכין

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. י"מ דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה להמוציא ובא להשמיענו שכיון שהם שלשה והסבו מתחלה לאכול בקביעותא חייבין לזמן וי"מ שאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד ולא קבעו מתחלה חייבין לזמן שמאחר שסיימו ביחד האכילה קבע אותם ומורי נ"ר אומר שהנכון כמו הפי' הראשון שאינן חייבין אלא כשקבעו לאכול ביחד מתחלה והביא ראיה דתנן לעיל הסבו א' מברך לכולם ודייקינן עלה בגמ' (דף מב:) הסבו אין אבל ישבו לא ורמינהו עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שאוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם קתני ישבו אע"פ שלא הסבו ומתרצינן אמר רב נחמן כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן דכיון שהסכימו לאכול במקום קבוע או ידוע כמאן דהסבו דמי ודאי ברייתא בברכת המזון מיירי דהכי אמרינן בהדיא בירושלמי ישבו ואכלו וכו' דמשמע שאכלו כבר ואם כדברי האומרים [שאין] צריך קביעות לזימון אמאי איצטריך רב נחמן לאוקמה כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן הא הוה מצי לתרוצי דהתם מש"ה אמרי' דישבו אחד מברך לכולם ואע"פ שלא הסבו מתחלה מפני שהאכילה קובע אותם ומדלא שנינן הכי שמעינן דפשיטא להו דכי אמרי' אחד מברך לכולם בשקבעו עצמן מתחלה לאכול ביחד קאמר הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו ואין האכילה קובעת אותם [דיקא נמי] דקתני והשמש שאכל כזית מצטרף ואמאי איצטריך למיתני שהשמש מצטרף אלא ודאי בא להשמיענו שאע"פ ששאר בני אדם אינם מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף דכמו שקבע עמהם לאכול דיינינן ליה:

אכל דמאי. דמאי הוא דבר שהוא ספק מעושר כגון תבואה שנלקחה מעם הארץ וכיון דקי"ל (דף מז.) מאכילין את העניים דמאי ואת אכסנאין דמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אם אכל ממנו מצטרף לזימון וי"מ אכסנאין אורחים וי"מ אכסנאין חיל של מלך שעוברת ממקום למקום וכיון שמותר לאכסנאין ולאורחין ואי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומצטרף לזימון עם האחרים:

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. פי' מעשר ראשון היה נותן ללוי והלוי היה נותן מאותו מעשר שלו מעשר לכהן והוא הנקרא תרומת מעשר דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר וכיון שניטלה תרומתו תרומת מעשר לא הוי דבר האסור ומצטרף לזימון ובגמרא (שם) פריך פשיטא ומתרץ כגון שהקדימו בשבולים פי' מן הדין הוא שקודם שיוציאו מעשר ראשון של לוי להפריש תחלה תרומה גדולה לכהן שהוא אחד מחמשים שתרומה גדולה קודמת לכל דרחמנא קרייה ראשית וחיובה אינה אלא לאחר שימרח שהוא דגן גמור דכתיב ראשית דגנך והלוי כדי שלא יחסרנו הכהן המעשר מהתרומה גדולה הקדים לכהן והלך לישראל כשהיה בשיבולין ואמר לו שיתן לו המעשר שלו קודם שיהיה דגן והנה שזה הלוי חייב להוציא ממנו תרומת מעשר אבל אינו חייב להוציא ממנו תרומה גדולה שאין על הלוי חיוב אלא מתרומת מעשר בלבד כדפרשי' דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר תרומת מעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר וקמ"ל מתני' שאע"פ שכבר פקע מיניה מצות תרומה גדולה כיון שלא היה דגן בשעה שנתן לוי אפ"ה כיון שניטלה תרומת מעשר שהגיע חיובה לא דיינין ליה איסור ומצטרף עמו לזימון:

ומעשר שני והקדש שנפדו. פי' המעשר שני היו אוכלין אותו הבעלים בירושלים והיה אסור לבעלים באכילה עד שיפדו אותו דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכתיב וכי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך וכן הקדש אינו יכול ליהנות ממנו עד שיפדנו ובגמ' (דף מז:) פריך פשיטא דכיון שפדאם מותרים לו באכילה ומצטרף לזימון ומתרץ כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש שהפודה ממעשרותיו יש לו להוסיף חומש כדי שלא יערים ויפדה אותו בפחות משוויו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו וכתיב בהקדש ונתן חמישית כסף ערכך עליו וקם לו וקמ"ל שאע"פ שלא נתן את החומש כיון שנתן את הקרן לא דיינין ליה איסור ומצטרף לזימון:

והשמש שאכל כזית. מקשה בגמ' (שם) פשיטא ומתרץ מהו דתימא שמש אין לו קביעות קמ"ל דקבע:

והכותי. מוקים לה בגמרא כמ"ד גרי אמת הם אבל השתא אינו מצטרף דכבר גזרו עליהם ועשאום עכו"ם גמורים:

אכל טבל. אינו מצטרף מפני שהוא אסור לכל אדם ומקשה בגמ' פשיטא ומתרץ בטבל טבול דרבנן כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה וקמ"ל דאע"ג שאינו טבל מן התורה אינו מצטרף לזימון:

ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. ומקשין בגמ' פשיטא דמדאמר שאם ניטלה תרומתו מצטרף שמעינן דהיכא שלא ניטלה תרומתו אינו מצטרף ומתרץ כגון שהקדימו בכרי כלומר שאחר שהיה דגן גמור והגיע לחיוב תרומה גדולה הלך הלוי לישראל שיקדים לו המעשר שלו ומאותו המעשר הרים ממנו תרומת מעשר וקמ"ל דאע"ג שהרים ממנו תרומת מעשר אסור לו באכילה כיון שהגיע לו חיוב תרומה גדולה כשהגיע ליד הלוי ולא הרימו אותה. ואיכא למידק דמעיקרא קרי ליה ניטלה תרומתו כשניטל ממנו תרומת מעשר ואע"פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה ובסיפא קרי ליה לא ניטלה תרומתו מפני שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה אע"פ שניטלה ממנו תרומת מעשר ויש לומר כשהקדימו בשבולים כיון שלא הגיע לו שעת חיוב תרומה גדולה קרי ליה ניטלה תרומתו שהרי ניטלה ממנו התרומה שהגיע זמן חיובה דהיינו תרומת מעשר שני אבל כשהקדימו לכרי שהגיע שעת החיוב ולא הפרישה קרי ליה לא ניטלה תרומתו אע"פ שניטלה ממנו תרומת מעשר שהרי לא ניטלה ממנו התרומה שהגיע שעת חיובה ליטול דהיינו תרומה גדולה:

ומעשר שני והקדש שלא נפדו. בגמ' מקשינן פשיטא דכיון שלא נפדו אינו מצטרף בו לזימון שאכילה של איסור היא ומתרץ כגון שנפדו ולא נפדו כהלכתן כגון שנפדו על גבי אסימון והתורה אמרה וצרת הכסף בידך דמשמע דבר שהי' בו צורת מטבע היוצא וכן ההקדש לא נפדה כהלכתו כגון שנפדה על גבי קרקע והתורה אמרה ונתן חמישית כסף ערכך עליו דמשמע שצריך לחללו בדבר הניתן מיד ליד ונמצינו למדין מדברים הללו שמי שאכל דבר האסור [אינו מצטרף] עם האחרים לזימון וכן אם אכלו כולם דבר האסור אין מזמנין אבל ודאי חייב כל אחד ואחד לברך עליו תחלה וסוף כיון שנהנין ממנו. ור"מ ז"ל כתב בהלכות ברכות בפ' ראשון שאינו מברך עליו כלל לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד ז"ל השיג עליו וזה לשונו טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכים אלא שאין מזמנין עליו לומר שאין להם קבע לזימון הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת הפירות שאין לו קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עד כאן ורבינו שמואל ז"ל מרומרוג היה אומר שאם היו אוכלין שלשה בני אדם ביחד והאחד היה אוכל פת של עכו"ם והאחרים נזהרין מלאכלו שהשנים אינם יכולין לאכול מהפת שאוכל השלישי שמאחר שנזהרים ממנו נעשה להם כחתיכה של איסור אפי' הכי מצטרפין לזימון כיון שאם ירצה השלישי יכול לאכול מפת שאוכלין האחרים ומביא ראיה לזה מדתנן בערכין (דף ד.) הכל (חייבין בזימון) כהנים לוים וישראלי' ומקשין עלה פשיטא ומתרצין לא צריכא דכהני' אוכלין תרומה וקדשים וזרים אוכלין חולין מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל דכיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי הכא נמי כיון שאותו שאוכל פת של עכו"ם יכול לאכול משל אחרים שאוכלין פת של ישראל מצטרף עמהם לזימון אבל אם היו אוכלין ג' בני אדם ביחד והדירו שלשתם הנאה זה מזה כיון שכאו"א אוסר פת של חבירו אינן מצטרפין לזימון ואע"פ שכל או"א יכול לישאל על נדרו ויהיה מותר להם אפ"ה השתא מיהת לא איתשל וכל זמן שלא איתשיל אסור להם איסור תורה ולפיכך אינם מצטרפין דיקא נמי מדאמרי' בההיא דערכין כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי [דמשמע דוקא משום דמצי אכיל חולין עם האחרים הוא דמותר לזמן אבל יש בהם אחד שאינו יוכל לאכול עם האחרים ולא האחרים עמו אסור] וכן הורה ר"י הזקן ז"ל: