רבינו יונה על ברכות לא.

ולפי סברת הגאונים ז"ל נמצא שאחר המזון ושאחר הסעודה פירוש אחד להם שהכל ר"ל אחר סיום המאכל קודם ברכת המזון ואף על פי ששינה הלשון אין בכך כלום דמשום דמעיקרא איירי ביין שהוא מזון נקט לישנא שלאחר המזון אבל בסוף שהמוגמר אינו מזון שינה הלשון ואמר לאחר הסעודה ונראין הדברים במוגמר שמביאין בתוך הסעודה מיירי דאי במוגמר שמביאין לאחר הסעודה אמאי קאמר והוא אומר על המוגמר ולא אמרו והוא אומר על היין אלא ודאי מפני שיש הפסק גדול בין ברכת המוציא ליין שלאחר הסעודה והיא כסעודה אחרת לפיכך אין מברך על היין וכי היכי שאינו מברך על היין הה"נ שאינו מברך על המוגמר כיון שכבר נגמרה הסעודה הלכך ע"כ כשאמר והוא אומר על המוגמר על המוגמר שמביאים בתוך הסעודה קאמר. מפי מורי הרב נר"ו:

גמ' דוקא הסבו א' מברך לכולם אבל לא הסבו לא ואי אמרי ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלניא אע"פ שלא הסבו יש לשאול אמאי הוצרך ללמוד מדיוק שאמר הסבו דכי לא הסבו לא והלא ממשמעות המשנה היה יכול ללמוד זה שבפי' אמרו במשנה היו יושבין כאו"א מברך לעצמו והיה יכול לומר דוקא יושבין אבל אמרי ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלניא כמאן דקביעי דמו וי"ל שאם לא היה מפני ששנה הסבו הייתי אומר דמאי דקתני היו יושבין ר"ל ישיבה בעלמא שהיו יושבין לשוח אבל כיון דאמר הסבו למדנו שהסבה לאכול קאמרינן ומש"ה דייק הכא מהסבו שמורה על ענין אכילה:

ואומר רבינו יצחק הזקן ז"ל שאפי' לא אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן כיון שהסכימו ביחד ואמרו נאכל כמו קביעות מקום הוי ואחד מברך לכולם ואע"פ שכל אחד אוכל מככרו וכן אם היו רוכבין ואמרו נאכל אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו שלא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו אוכלים והולכים לא וכן אם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע"פ שאוכלין כולן בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלין מפוזרין אינם מצטרפין:

ויין נמי בעי הסבה כר' יוחנן ואם הסבו אחד מברך לכולם בפה"ג אתא לאשמועינן דבברכה שלפניו דוקא מועיל הסבה לפירות והאחד פוטר את האחרים אבל בברכה אחרונה אין הסיבה מועילה כלל וכל אחד ואחד מברך לעצמו תדע שבברכה ראשונה האחד פוטר את חברו מדאמרי' בגמ' (דף לט.) הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי דבר קפרא והביאו כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות [לא' מהן] לברך וכו' ומדחזינן שנתן רשות שיברך בעבור כולם שמעינן דבברכה ראשונה האחד פוטר את כולם אבל בברכה אחרונה לא שאין זימון לפירות:

וחכמי לוני"ל ז"ל שאלו לרבי יצחק בן אברהם ז"ל מטנפור"א כיון דקי"ל דאין זימון לפירות כשהביאו לפני ר"ג וזקנים (דף לז.) שהיו מסובין שם ביריחו כותבת ואכלו למה נתן ר"ג רשות לרבי עקיבא לברך אחר האכילה וקפץ ובירך ברכה אחת מעין שלש והלא אינם יכולים לצאת בברכה שלו דאין זימון לפירות וכל אחד ואחד צריך לברך על עצמו ותירץ דרבן גמליאל אזיל לטעמי' דס"ל דעל כל שבעת המינים מברך ברכת שלשה והיה סובר שיהיה זימון לפירות שבעת המינים ואחד פוטר את האחרים ולפיכך היה נותן רשות לרבי עקיבא לברך מפני שהיה סובר שיעשה רבי עקיבא כדבריו ויברך שלש ברכות ואפ"ה לא נשא לו פנים בדבר ר' עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלש לא לפטור את האחרים אלא לפטור את עצמו בלבד להודיע שלא היה סובר כמותו קפץ ובירך בתחלה ברכה אחת מעין שלש :

הוא מכלל דאיכא עדיף מיניה וכו'. פי' מדקאמר הוא משמע דבדאיכא עדיף מיניה עסקינן ולפיכך הוצרך למיתני הוא לאשמועינן שאע"פ שהיה מן הדין שהגדול מברך תחלה בכאן אינו כן אלא אותו שנתנו לו המעלה שיברך על הפת מתחלה הוא יברך על המוגמר שאם לא היה שם כמותו או שלא היו גדולים ממנו פשיטא דזה שבירך מתחלה יברך ג"כ על הברכה האחרת א"ו אתא לאשמועינן שאע"פ שיש שם גדול ממנו אינו מברך הגדול אלא זה שבירך הברכה האחרת. מפי מורי הרב נר"ו:

כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה שמאחר שנתנו לו מעלה אחת ליטול תחלה נתן לו ג"כ מעלת הברכה ומפרש בפ' שלשה שאכלו (דף מו:) שזה כשהם מועטים שמשעת הנטילה עד ברכת המזון אין שם אלא שעה מועטת ולא חיישינן משום דידים עסקניות אבל אם היו שם הרבה בני אדם נוטלין כל האחרים תחלה ולכשיגיעו לה' הגדולים יותר נותנין רשות הארבעה [לאחד] ליטול ידיו תחלה ואותו שנטל ידיו מה' תחלה הוא מזומן לברך ברכת המזון שלדעת כן נתנו לו כבוד לענין נטילה שיברך ג"כ על הכוס ויזכה בשתי מעלות: