רבינו יונה על ברכות ל:

בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא פי' על כוס של בהמ"ז כמו שאנו נוהגין עכשיו:

ורב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך כלל אלא שהיה אומר ברכת המזון בלבד ושותה מיד בלא ברכת בפה"ג שהיה סובר שהברכה שבירך בכוס ראשון פוטר הכל אע"פ שמפסיק בנתים ואומר ברכת המזון לא דיינינן ליה הפסקה כדאמרי' בפסחים (ד' קא:) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם להתפלל או לקראת חתן וכלה אם הניחו שם זקן או חולה כשחוזרים אין טעונין ברכה למפרע וכו' דלא דיינינן ליה הפסקה כ"ש שהברכה עצמה אינה הפסקה והלכתא כמר זוטרא דבריך אכסא קמא ואכסא דברכתא אבל אם סילק דעתו מלשתות ואמר הב לן ונבריך צריך לחזור ולברך קודם ברכת המזון משום דזה לשרות וזה לשתות כלומר היין שמתוך המזון הוא לשרות המאכל והיין ששותין אחר המזון הוא לשתות ולפיכך אין היין שבתוך המזון פוטרת אותו אלא צריך לחזור ולברך עליו אבל אם שתה קודם (ברכת) המזון אותו היין שהוא לשתות פוטר מה ששותה בסוף שהוא גם כן לשתות וזה היה בימיהם שהיו מסלקין את השולחן קודם ברכת המזון אבל עכשיו שאין אנו נוהגים כן אפילו לא בירך (על היין) קודם המזון הברכה שמברך קודם הסעודה פוטרת כל מה ששותה אחר המזון ואין צריך לחזור ולברך אלא א"כ סילק דעתו (מלשתות) לגמרי:

ואומר ר' יצחק הזקן ז"ל דדוקא היין שבתוך המזון אינו פוטר לאחר המזון דאין לשרות פוטר לשתות אבל היין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון שהיין שלפני המזון הוא לשתות ולשתות פוטר לשרות ומזה הטעם בשבתות וימים טובים כיון שמברך תחלה כשמקדש אין צריך לחזור ולברך בתוך הסעודה ולא תימא דוקא כשמברך בשעת קידוש מפני שאין קידוש אלא במקום סעודה ודעתו לאכול ולשתות ולפטור בזאת הברכה [וכן בהבדלה] כיון שמבדיל ובירך ואוכל מיד אבל בשאר ימים כיון שאם ירצה לא יאכל [ודכוותה בהבדלה] דיש הבדלה שלא במקום סעודה אינו פוטר אלא אפי' בירך מתחלה בין להבדלה בין לשתיה בעלמא שרצה לשתות אותו היין פוטר ליין שבתוך המזון ואין צריך לברך פעם אחרת בתוך הסעודה דלשתות פוטר לשרות כדאמרינן ויש ראיה לזה מדאמרי' (פסחים דף ק:) שבני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ורבי יוחנן אומר ידי יין נמי יצאו ואין צריך לחזור ולברך בבית דס"ל דשינוי מקום אין צריך לברך אבל אם לא היה משנה מקומו כגון שמבדיל ואוכל מיד נראה שלא היה צריך לחזור ולברך על מה ששתה בתוך הסעודה (ואפי' לרב) כיון שאין שם שינוי מקום דברכת היין שבירך מתחלה לשתות פוטרת מה ששתה באמצע הסעודה שהוא לשרות. מפי מורי הרב נר"ו:

מתני' היו יושבין (שנים) כל אחד ואחד מברך לעצמו כלומר אם אכלו בלא שום הזמנה אלא שהיו יושבין וכל אחד ואחד התחיל לאכול ולא הסכימו לאכול ביחד אינם מצטרפין וכל אחד ואחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך לכולם י"מ הסבו מלשון הסבה ור"ל כשהסבו ביחד כמו שדרך לעשות באכילת קבע מצטרפין ואחד מברך לכולם ורבינו האי גאון ז"ל פירש הסבו מלשון סיבוב ור"ל כשישבו כולם סביב שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמי' וישבו לאכל לחם ואיסתחרו למיכל לחמא:

ואומר רבינו יצחק ז"ל דבין בברכת המוציא ובין בברכת המזון מיירי ומביא ראיה מדאמרי' בגמ' (דף מג:) אמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסבה אבל יין דלא בעיא הסבה לא ובודאי לא היה אומר רב ביין בענין ברכה שלאחריו שזה פשוט הוא שבשום ענין אין זימון לפירות וצריך לברך כל אחד ואחד לעצמו ור' יוחנן ג"כ לא היה אומר שבהסבה מזמן עליו אלא ודאי בברכה שלפניו איירו וכי היכי דביין איירו בברכה שלפניו הה"נ כשאמרו גבי פת לא שנו אלא פת דבעי הסבה בברכה שלפניו אמרו. ועוד מביא ראיה דמתני' בברכת המזון נמי איירי מדאמרי' בגמ' (דף מב:) כי נח נפשיה דרב הוו הדרי רבנן אבתריה וקא מבעיא להו הסבו דוקא אבל ישבו לא קם רב אדא וקרע אמר נח נפשיה דרב ואפילו בהמ"ז לא גמרינן דאלמא משמע בהדיא דמתני' דקתני הסבו אחד מברך לכולם בבהמ"ז נמי מיירי. ויש שהיו מעמידין המשנה בברכת המוציא בלבד והיו אומרים דברכת מזונות ר"ל ברכת מוציא וא"צ לדוחק זה שיותר נכון לפרש הלשון כפי משמעותו ולהעמיד המשנה בין בזה ובין בזה:

ועוד אומר רבינו יצחק ז"ל כי בימיהם שהיו השלחן ומפות לפני כל אחד ואחד היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם אבל עכשיו שמנהגנו לאכול כולנו בשלחן אחד ומפה אחת א"צ הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין ואע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם בין בהמוציא בין בברכת המזון. ובירושלמי (בפירקין ריש ה"ו) אמרי' אמר ריב"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחים אבל בעה"ב בתוך ביתו לא תני רבי חייא אפי' בעה"ב בתוך ביתו פי' ריב"ל ס"ל דבאורחים שדרך לתת לכל אחד ואחד בפ"ע ואינם יודעים קביעותם אינם מצטרפין אלא כשהסבו יחד מתחלה אבל בעה"ב עם בני ביתו אפי' לא הסבו יחד מתחלה מצטרפין אחר האכילה שכל בני הבית נגררין אחר בעה"ב ור' חייא ס"ל שאפי' בני הבית אינם מצטרפין עם בעה"ב אלא כשהסבו ונראה למורי הרב נר"ו שהלכה כריב"ל דאמר שבני הבית אפי' לא הסבו מצטרפין עם בעה"ב משום דהוא בתראה טפי:

בא להם יין בתוך המזון כאו"א מברך לעצמו אע"פ שאם הסבו אחד מברך המוציא וברכת המזון ופוטר את האחרים אפ"ה אם הביאו להם יין בתוך הסעודה צריך כל אחד ואחד שיברך על היין לעצמו ומפרש בגמ' (דף מג.) טעמא מפני שאין בית הבליעה פנוי ופי' רש"י ז"ל שמתוך שאוכלין אינם משימין לבם לברכה שאומר לפיכך אינם יוצאין באותה ברכה וצריך כל אחד ואחד לברך ואין זה נראה שאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה. ויש מפרשים שמתוך שאין בית הבליעה פנוי אין יכולין לצאת בעניית אמן משום (ברכות דף נא.) שנא' ימלא פי תהלתך ואם אומר אותו בעוד שאוכל נמצא שאין אומר אותו כראוי וזה הפירוש הוא נכון אבל לא מהטעם שלהם שמלה אחת יכול לאומרה כראוי אם ירצה ואע"פ שהמאכל בפיו אלא ודאי הנכון הוא מפני שאינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה וכן נראה בירושלמי (הל"ו) בפירוש דגרסי' התם כאו"א מברך לעצמו מפני שאין בית הבליעה פנוי אמר ר' מונא הדא אמרה הדין דעטיש בגו מיכלא אסור מימר ליה אסותא בגין סכנתא הנה נראה בפירוש דמשום סכנתא נגעו בה. מפי מורי הרב נר"ו:

לאחר המזון אחד מברך לכולם. כלומר אחר שסיימו מלאכול כיון דליכא סכנה ויכולין לענות אמן אחר המברך וכל האחרים יוצאין וזה היה בימיהם שהיה מנהגם לסלק את השלחן ולאחר סילוק השלחן היו צריכין לחזור ולברך פעם אחרת שדומה כסעודה אחרת בפני עצמה אבל אנו שאין מנהגנו לסלק את השלחן כיון שבירך על היין שבתוך המזון אין צריך לחזור ולברך אח"כ כלל אלא אם סילק דעתו שלא לשתות כלל דכל זמן שלא סילקו השלחן בתוך הסעודה מיקרי:

והוא אומר על המוגמר פירוש מנהגם היה להביא מוגמר אחר מאכלם כדי להריח ריח טוב ופרש"י ז"ל דאסיפא קאי והכי קאמר אותו שבירך לאחר המזון ופטר את האחרים הואיל ונתנו לו מעלה אחת נתן לו ג"כ מעלה אחרת ומברך על המוגמר ופוטר את האחרים ואע"פ שאין דרך להביא המוגמר אלא לאחר סעודה כלומר לאחר ברכת המזון ובאותה שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבין לתת לזה לברך אפ"ה עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך על זה והגאונים ז"ל פירשו דכשהביאו אותו באמצע הסעודה מיירי וארישא קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולם ור"ל אותו שבירך המוציא הוא מברך על המוגמר ואע"פ שאין מביאין אלא לאחר סעודה כלומר אע"פ שאין דרך להביאו אלא לאחר שסיימו לאכול קודם שיברכו ברכת המזון ואם היו מביאים אותו באותה שעה היה אחר יכול לברך שסעודה אחרת נראית אפי' הכי עכשיו שהביאו אותו באמצע הסעודה זה שהתחילו לתת לו כבוד בתחלת הסעודה ובירך המוציא נתן לו ג"כ כבוד לכל שאר הדברים עד תשלום הסעודה והוא מברך על המוגמר ופוטר את האחרים והכי משמע בירושלמי (בפירקין סוף ה"ו) בהדיא דגרסינן התם מה בין מוגמר ליין מוגמר כולהון מריחין יין אחד הוא שטועם דאלמא משמע דבתוך הסעודה איירי ומשום הכי בעי מה בין מוגמר ליין שביין שמביאין בתוך הסעודה כל אחד ואחד מברך לעצמו ובמוגמר אחד פוטר לכולם ומהדרי' מוגמר כולהו מריחין וכיון שנהנים ממנו כולם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים אבל ביין כששותה האחד אין האחרים נהנין ולפיכך צריך שיברך כל אחד ואחד לעצמו. ואכתי איכא למידק לפי דעת הגאונים ז"ל דמפרשי שבאמצע הסעודה מיירי היאך יברך האחד באמצע ושיפטור את האחרים והא איכא למיחש משום סכנתא כדחיישינן ביין שיברך כל אחד ואחד שאם יברך אחד ויענו האחרים יבואו לידי סכנה.ונראה למורי הרב נר"ו שלא היו עונין אמן כלל אלא בשמיעה בלבד היו נפטרין וכך פירש הירושלמי מה בין מוגמר ליין שביין צריך שיברך כל אחד ואחד מפני שהם אינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה ובמוגמר אין אנו חוששין לסכנה בעת שיענה אמן ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין יין אחד הוא שטועם כלומר המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין אותו ונהנין ממנו לפיכך אחד מברך ופוטר לכולם שאם היינו אומרים שיברך כל אחד ואחד היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו ונמצא שהיו נהנים מן העולם בלא ברכה ולפיכך יותר טוב שיברך האחד ויפטר לאחרים בשמיעה בלבד ואע"פ שלא יענה אמן משיהנה מן העוה"ז בלא ברכה שעה גדולה כל כך אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה בשתייתו ולפיכך (יש) [אין] לחוש אם שוהין הרבה וכיון שאינם יכולין לענות אמן כל אחד ואחד מברך לעצמו: