רבינו יונה על ברכות ל.

א"ל רב נחמן עדיין מר כפין הוא שאין זה חשוב קביעות שיברך עליו לבסוף ברכה הראויה לו אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה בזה השיעור אע"פ שאינו קובע הוא צריך לברך עליו ואם אחרים אינם קובעין אע"פ שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם:

ואמר רב יהודה משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהם וכו'. רוב המפרשים אומרים שלחמניות כעין כעבין וקשה על זה אמאי אצטריך למימר דמברך עליהם המוציא היכא דקבע עלייהו שהרי פשוט הוא כיון שהוא פת שלשו אותו מתחלה ככל שאר עיסות. ולפיכך נראה שיותר נכון לפרש דלחמניות רקיקין דקין ונקראין בלעז ניבלא"ש ומפני שבלילתן מתחלה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא דקבעו עילויהו מברכין עליהן המוציא וכי היכי דבהני אזלינן בתר קביעות הה"נ בפת הבאה בכסנין אף ע"פ שברכתו בורא מ"מ היכא דקבע עליה מברך עליה המוציא וג' ברכות:

לא סבר לה מר דגמר אסור מלאכול אמר להו סילק איתמר לפי' רבינו יצחק ז"ל דמפרש דלאחר מזון ר"ל אחר סילוק השולחן אבל קודם סילוק השולחן כמו בתוך הסעודה הוי קשה אמאי הוצרך רב פפא למימר [דלאחר] סילוק השולחן מברך לפניהם ולאחריהם והא איהו גופיה אמר הכא שאחר סילוק השולחן הוא אסור אבל קודם הסילוק הוו כמו בתוך הסעודה (לאכול פת) וכיון שפת אסור לאכול כ"ש שאר הדברים ולמה הוצרך לומר הדין בשאר דברים י"ל שלמעלה השמיענו שצריך לברך (עליו) לאחריו דמהיכא שהוא פת לא היינו למדין לענין ברכה אחרונה דהכא אינו מברך אלא הברכה עצמה שהי' לו לברך מתחלה ובה פוטר את הכל כיון שהכל היה פת והשמיענו למעלה שאם אכל דברים אחרים שצריך לברך אחריהם ועוד קשה לדבריו מדתנן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפר' שלאחר המזון ומדאיצטריך לאשמועינן שהפרפרת שלפני המזון פוטרת את הפרפרת שלאחר המזון דמשמע דאתא לאשמועינן שהפת של סעודה אינו פוטר אותו ואם כדבריו שמפרש לאחר המזון אחר סילוק השולחן אמאי אצטריך לאשמועינן שאין הפת שבתוך הסעודה פוטר את הפרפרת שאחר סילוק השולחן שזה פשוט הוא שכסעודה בפ"ע דמיא שאפי' אם היה אוכל פת היה צריך לברך כ"ש שאר דברים וי"ל שמנהגם היה לאכול את הפרפרת אחר סילוק השולחן ומתוך כך הוצרך להשמיענו במשנה שאין הפת פוטרת אותו שאל"כ הייתי אומר כיון שמנהגנו לאכול אותו אחר עקירת השולחן ברכת המוציא פוטרתו שאין סילוק לפרפראות כמו שיש לפת מפני שהפת אין דרך לאכול אחר סילוק השולחן אבל הפרפראות דרך לאוכלם אח"כ וכמאן דאכיל להו בתוך הסעודה דמי וברכת הפת תפטור אותם קמ"ל מתני' דלא אלא הפרפרת שאכל קודם המזון פוטרת אותם אבל אם לא אכל פרפרת לפני המזון אין הפת פוטרת אותם. מפי מורי הרב נר"ו:

אלא כ"ז שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל ואע"פ שלענין יין כיון שסילק דעתו מלאכול ואמר (פסחים קג:) הב לן ונבריך אסור לו לשתות עד שיברך לענין הפת אינו כן אלא אע"פ שסילק דעתו מלאכול ואפי' סילקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לברך לא נסתלק לגמרי מאכילת הפת ואחר שנטל ידיו אין לו לשתות ואפי' בברכה שכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתכף לנט"י ברכה. מפי מורי הרב נר"ו:

שלשה תכיפות הן וכו'. יש ששואלין למה לא אמר ד' דהא איכא אחרינא דהיינו תכף לנטילה סעודה וי"ל דלא מני אלא הני דילפינן להו מקראי. בירושלמי תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך וסמוך ליה ושחט תכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמוך ליה יענך ה' ביום צרה שהוא תפלה תכף לנטילת ידים ברכה דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה':

מתני' בירך על היין שלפני המזון וכו'. בירך על הפרפרת שלפני המזון י"מ דפרפרת ר"ל פת הצנומה בקערה ואין זה מתקבל דמה ענין הוא לומר שפת צנומה היו אוכלין אחר סעודתם ואפשר שהיו אוכלין אותו ע"י דבש או שאר דברים מתוקין עוד נוכל לפרש דפרפרת הם הרקיקין הדקין ביותר הנקראים נבליא"ש בלעז וה"ה לפירות ולשאר הדברים כיוצא בהם:

בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה מעשה קדרה נקרא כמו דייסא וחביץ קדרה שהם מיני מתיקות ובגמ' (דף מב:) בעי ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי ארישא פליגי דת"ק אמר בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה ואתו ב"ש למימר לא מיבעיא פרפרת דלא פטר להו פת אלא אפי' מעשה קדרה נמי לא פטר או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מעשה קדרה פטר ואתו בית שמאי למימר אף מעשה קדרה לא פטר תיקו הלכך אם בירך על הפת פטר את הכל ואם בירך על הפרפרת (לא) פטר מעשה קדרה ואם בירך על מעשה קדרה פטר את הפרפרת:

גמ' לא שנו אלא בשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין במסכת נדרים משמע דיום הקזה ויום שנכנס למרחץ מיד שיצא עיקר הסעודה הוא היין וקובע סעודתו על היין ועל זה סמכו הגאונים וכתבו שבאלו הימים דינם כשבתות וימים טובים ואם בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון: