רבינו יונה על ברכות כט:

שלא מחמת הסעודה. כלומר שלא הביאו אותם מתחלה ללפת עמהם כלל ואוכל אותם בפני עצמם מברך לפניהם שאינם מצטרפים עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפים עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש מימרא דרב פפא ויש סיוע לדינים הללו מן הירושלמי (דפירקין הלכה ה') דגרסינן התם רב הונא אכל תמרי על פיסתיה אמר ליה רבי חייא בר בא פליג את על רבך שבקיה בתרא ותברך עליהון תחלה וסוף אמר ליה אינון עיקר ניגוסתין פירש רב הונא היה אוכל תמרים אחר שאכל הפת ולא היה מברך עליהם לא מלפניהם ולא מאחריהם אמר ליה רבי חייא אתה חולק על רבך רב וכל האמוראים האחרים שאמרו הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם וחולקין על רבי חייא דאמר פת פוטר כל מיני מאכל טוב הוא שתניח לאכול אותם עד לאחר המאכל קודם בהמ"ז כדי שתברך עליהם תחלה וסוף ותעשה כדברי הכל ורב הונא השיב לו אינון עיקר ניגוסתין כלומר עיקר אכילתי הן שמתחלה עליהן קבעתי סעודתי וכיון שמתחלה קבעתי עליהם אע"פ שעכשיו אני אוכל אותם בלא פת איני צריך לברך דכי אמרינן טעונין ברכה לפניהם זהו כשלא הביאו אותם ללפת בהם את הפת כלל:

ורבינו יצחק הזקן ז"ל פי' עוד בענין אחר ואמר דדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה נקראים כגון בשר וביצים וגבינה ודגים שאין דרך לאכול אותם שלא בשעת הסעודה כמו שדרך לאכול הפירות אלא דרכן של אלו לאכלן בשעת סעודה להשביע וכן דייסא וחביץ קדרא וכיוצא בהם שבני אדם אוכלים אותם להשביע ולפיכך אמר שהדברים האלו שדרך בני אדם לאכלן בתוך סעודותיהם מעיקר סעודה הם וכיון שמשביעין וכונתו מתחלה עליהם להשביע אע"פ שאוכל אותם בלא פת אינו מברך עליהם כלל שנכללים עם הפת עצמו וברכת המוציא שבירך מתחלה וברכת המזון שיברך לבסוף פוטר אותם אבל דברים שאינם באים מחמת הסעודה כלומר שאפילו שלא בשעת סעודה אוכלין אותם כל היום כגון פירות וכיוצא בהם אם הביאו אותם בתוך הסעודה ואוכל אותם בלא פת אינם מעיקר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם שאינם נגררין אחר ברכת המוציא שאמר מתחלה אבל אין טעונין ברכה לאחריהם שכיון שעתיד לברך על כל מה שאכל גם זה נכלל עמו וברכת המזון פוטר אותם:

ובזה אנו מתרצין מה ששואלין העולם בלילי פסח למה אין אנו מברכין בטיבול שני ב"פ האדמה כמו בטיבול ראשון והטעם מפני שכיון שמתחלה היתה כונתו לאכלם שהיה יודע שמחויב היה באכילתן דברים הבאים מחמת הסעודה הוו והוו להו טפילה לפת ולפיכך אינו מברך עליהם בורא פרי האדמה אלא ברכת המצוה בלבד דהיינו לאכול מרור והכי תנן בפסחים (דף קיד.) בהדיא עד שמגיע לפרפרת הפת דמשמע דטפילה הוו לפת ומזה הטעם נמי היו מברכין על הפסח לאכול את הפסח ולא היו מברכין שהכל וכו' מפני שטפל הוא אצל הפת שאכל מתחלה (כיון שחייב באכילתו) וחייב לאכלו אחר המצה והמרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:

לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם פי' אחר שסיימו מלאכול אינו מטפל עם הפת המאכל כלל וצריך לברך עליו ברכה הראויה לו תחלה וסוף ואמרו רבני צרפת ז"ל דמהכא שמעינן דברכת שלשה אינה פוטרת מעין ג' ואם אכל דייסא או כיוצא בו אחר המזון אע"פ שהברכה שלו היא מעין ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרת אותו דאם איתא דברכת ג' פוטרת מעין ג' לא היה לו לומר שיברך לאחריו:

מיהו נראה דדוקא בשאר דברים אבל ביין פוטרת מעין ג' ואם שתה אחר שאמר הב לן ונבריך דאמרינן (פסחים דף קג:) אסור לו למשתי בלא ברכה מברך לפניו ואינו מברך לאחריו דגבי יין ברכת המזון פוטרת מעין שלש ואפילו לא יברך ברכת המזון בכוס ויש סיוע לזה מדאמרינן בגמ' (במכילתין דף לה:) חמרא סעיד ומשמח והוינן בה אי הכי נבריך עליה שלש ברכות ומהדרינן לא קבעי אינשי עליה וכיון דאי לאו דלא קבעי אינשי עליה היינו מברכין עלי' ברכת ג' כמו על הפת דין הוא שיהיה לו זאת המעלה יותר משאר המינים דברכת ג' תפטור אותו מברכת מעין שלש. ור' יצחק הזקן ז"ל אמר דהא דאמרינן לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם זהו בימיהם שהיו נוהגים לעקור השלחנות קודם ברכת המזון וע"כ אמרו שאינו מצורף עם מה שאכל שנראה כסעודה בפני עצמה וצריך לברך עליו תחלה וסוף אבל אנו שאין מנהגנו לסלק את השולחן עד שסיימו לברך ברכת המזון אע"פ שסיימו לאכול כל זמן שלא ברכו כמו בתוך הסעודה דיינינן ליה וטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו וכן צריך לפרשה בכל מקום שהזכירו בשמועה לאחר המזון דאין הדין נוהג אלא בימיהם אבל עכשיו כמו בתוך הסעודה דיינינן ליה:

יין גורם ברכה לעצמו פירש"י ז"ל מתוך חשיבות שמקדשים עליו מה שאין כן בשאר דברים שעל ידם תבוא ברכה אחרת וכ"ת גם על הפת מקדשים י"ל דהכי קאמר יין נמי גורם ברכה לעצמו שמקדשים עליו כמו שמקדשים על הפת ועוד שעל היין מבדילין ואין מבדילין על הפת. ור"ח פירש יין גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם בירך על היין ושתה אח"כ משקין אחרים אין צריך לברך (אחריהם) כלל לא לפניהם ולא לאחריהם שברכת היין שבירך ויברך לבסוף פוטר המשקין ששתה בנתים. שאע"פ שאין הלכה כר' חייא שאמר פת פוטרת כל מיני מאכל גבי יין הלכה כמותו ויין פוטר כל מיני משקין וזה פי' נאה אלא שאין הלשון מורה עליו. ורבינו שמואל מרומרוג ז"ל פירש דיין גורם ברכה לעצמו שעל כל שאר הדברים אין מזכירין בברכה שם האילן עצמו אלא בורא פרי העץ סתם והיין יש לו זה החשיבות שאנו אומרים בו ברכה פרטית ומזכירין הגפן בפירוש:

ומכאן היה למד ר' יעקב שעל המים ששותה בתוך הסעודה אין מברכין עליהם דמעיקר המזון הם דהא הכא היין עצמו היה פוטר הפת אם לא מטעם חשיבות היין שיש לו מעלה אחרת שגורם ברכה לעצמו אבל המים כיון שאינם גורמים ברכה לעצמם שברכתם שהכל היא ברכה כללית נגררין אחר הפת וא"צ לברך עליהם כלל ויש שאומרים שמברכין עליהם וטעמא משום דיין שהוא מעין מזון היו אומרים שאם לא מטעם יין גורם ברכה לעצמו היה הפת פוטר אותו אבל המים שאינם מעין מזון אין הפת פוטרת אותם ואין זה נראה שגם המים כיון שבסיבת הפת צריך לשתותם מעין המזון הוי והפת פוטרת אותם ואפי' היה צמא מתחלה לא נאמר כיון שמתחלה היה צמא ולא באו בסבת הפת מברך עליו עכשיו אלא כיון שלא רצה לשתות מתחלה כדי שלא יזיקו לו המים נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא וא"צ לברך עליהם דפת פוטרתן. מפי מורי הרב נר"ו:

תריסר ריפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. כלומר שבג' מהם היה קב אחד ונמצא שאכל שיעור ד' קבין ואפ"ה לא בירך לבסוף וי"מ שלא בירך לבסוף כלל מפני שלא היה אכילה קבועה וכן נראה מתוך מה שכתב הרי"ף ז"ל. וי"מ שלא בירך אלא בורא נפשות בלבד: