רבינו יונה על ברכות כז.

ומזה הטעם יש להתיר חוטי הבצק שנקראין בלשון (המשנה) אטרי"ה ובלעז וירמזיליוי"ש ובערבי אטרי' שאף ע"פ שבלילתן עבה מתחלה פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא כיון שלא לשו אותה מתחלה אלא לבשל אותן ולא לעשות מהם דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה אבל כשעשאה כעבין אע"פ שלא נעשית לאכילה חייבת מפני שכיון שעשאה כשאר פת דעלמא יש לחוש מפני מראית העין שהרואה יחשוב שלאכילה נעשית ויבא להתיר ג"כ שאר פת הנעשה לאכילה בלא חלה והכי אמרי' בגמ' (דף לז:) מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורין ופירוש כלמודים פתין ארוכין ומש"ה פטורה דכיון ששינה בה ליכא למיחש מפני מראית העין. ור' יצחק הזקן ז"ל אמר שכל דבר שפטור מן החלה פטור מהמוציא ושלש ברכות. ונראה למורי הרב נר"ו שיש להעמיד חילוק הדבר בענין זה שאם היתה בלילתו עבה מתחלה ואח"כ רככו אותו ע"י משקין חייב בחלה שכיון שכבר היתה הבלילה עבה באותה שעה נתחייב בחלה שחיוב החלה תלוי בגלגול אבל אין מברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה כיון שנתבטל מתורת לחם אין מברכין עליו המוציא ולא ג' ברכות וכבר הארכתי בזה בפסחים ת"ל:

האי טריתא דארעא מברך עלה במ"מ וכו'. לדעת רש"י ז"ל צריכין אנו לומר שההפרש שיש בין טריתא זו לטריתא שאמרו למעלה שזו עשויה בקרקע כמו שדרך לעשות השוכנים באהלים ולמעלה מדבר בשנעשתה בכלי ר"ל בכירה עצמה ולפיכך אינו מברך עליהם המוציא ואינה חייבת בחלה מפני שעל ידי שאופין אותה בקרקע אין עושין אותה עבה ואי אפשר שתהיה בלילתה כמו שאר עיסות:

ואי קבע סעודתיה עילוה מברך עליה המוציא ושלש ברכות ואומר רבינו יצחק הזקן ז"ל דדוקא בהני ובכיוצא בזה מועיל קביעות אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים ונקראין אובליא"ש אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא בורא מיני מזונות שאין קביעות בזה אכילה לעולם:

האי דובשא דתמרי מברכין עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא אית דמפרש דדוקא כשאינו בעין אמרינן דזיעה הוא אבל אם היה בעין לא דיינינן ליה זיעה ומברך בורא פרי העץ ואין זה נכון דהא בהדיא אמרינן במסכת חולין בפרק העור והרוטב (דף קכ:) גבי ערלה שאינו חשוב משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד ומדלגבי ערלה לא חשיבי שאר משקין אלא זיעה בעלמא גבי ברכה נמי לא דיינינן להו אלא זיעה בעלמא ולא מברכין עלייהו אלא שהכל:

שתיתא רב אמר שהכל אית דמפרשי שעושין אותה מקמח שבלים שחרכן בתנור אי נמי מקמח אחר שמבשלין אותו במים ומ"ה אמרינן שאם עשו אותה עבה כמו שדרך לעשות אותה לאכילה מברך עליה במ"מ ואם היתה רכה שלא הטילו בה אלא מעט קמח בלבד כמו שדרך לעשות אותה לרפואה מברך עליה שהכל ומאי דאמרי' רכה דלרפואה עבדי לה מברך שהכל לא קאמר מפני שאינו אוכל אותה להנאה אלא לרפואה שיברך שהכל דודאי מפני שאוכל הדבר לרפואה אינו גורע ברכתו דהא אמרי' (שבת קט:) כל האוכלין אוכל אדם (בשבת) לרפואה וכל המשקין הוא שותה אלא ה"ק אם היתה רכה כמו שדרך לעשותה לרפואה אע"פ ששותה אותה להנאה אינו מברך עליה אלא שהכל:

משום דבעינן טעם מצה וליכא ותימה הוא זה הלשון שלא מצינו דבעינן טעם מצה אלא לחם עוני ומפרשים רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה עניה וליכא וזו כיון שהיא מבושלת הויא לה מצה עשירה:

אפילו ר' יוסי מודה דשלקות במילתייהו קיימי ומברך עלייהו בפה"א וכ' הרי"ף ז"ל ואפי' תומי וכרתי וכן דעת הגאונים ז"ל דתומי וכרתי כמו שמברך עליהם בפה"א כשהם חיים הה"נ כשהם מבושלים ונראה שהטעם שלהם הוא משום דאמרי' בגמ' (דף לח:) דרש רב חסדא בשם רבינו ומנו רב שלקות מברכין עליהם בפה"א ועולא משמיה דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהם שהכל ואני אומר כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל וכל שתחילתו שהכל שלקו בפה"א [בשלמא כל שתחלתו שהכל שלקו בפה"א] משכחת לה בקרא חייא סלקא וכרוב פירוש שמתחילה אינן נאכלין כמו שהן חיין וע"י הבישול הוא נאכל ונמצא דאישתנו לעילויא ולפיכך מברך עליהם בפה"א שהיא ברכה חשובה יותר אלא תחלתו בפה"א וסופו שהכל היכי משכחת לה ומהדרינן בתומי וכרתי שמתחלה נאכלים חיין ומברכין עליהם בפה"א אבל לאחר ששלקם אינם חשובים כל כך ולפיכך נגרע מברכתם ואינו מברך עליהם אלא שהכל ואע"פ שאנו רואים דתומי וכרתי חשובים יותר על ידי הבישול זהו כשמבשלים אותם עם בשר או עם דברים אחרים אבל כשמבשלים אותן בפני עצמן אין בהן טעם כ"כ כמו מתחלה והגאונים ז"ל הכי פסקו הילכך בתומי וכרתי מברכין עליהן בפה"א משום דסבירא להו דרב חסדא דאמר ואני אומר כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל חולק הוא עם רב ורב הונא ושמואל וכל האמוראים שאמרו שלקות מברכין עליהם בפה"א ולא נתנו חילוק בין מתחלתו שהכל ולבסוף שהכל וכיון דרב חסדא בלחוד הוא דס"ל הכי הוה ליה יחיד אצל רבים ויחיד ורבים הלכה כרבים ואפי' תומי וכרתי שתחלתו בפה"א כששלקן מברך עליהם בפה"א. ורבני צרפת ז"ל אומרים דתומי וכרתי שלוקין מברכין עליהם שהכל מפני שהם סוברים דרב חסדא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להכריע בין תלמידי א"י ור' יוחנן דאמרי שלקות מברך עליהן שהכל ובין שאר האמוראי' שאומרי' שלקות מברכין עליהם בפה"א וסופן שהכל משכחת לה בתומי וכרתי אלמא דלדברי הכל קא אתי:

ושלשה דינים חלוקים הם דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ומשביח על ידי הבישול שנעשה ראוי לאכילה מברכין עליו מתחילה שהכל ולאחר הבישול בורא פרי האדמה ודבר שנאכל כמות שהוא חי וגרוע מחמת הבישול כמו תומי וכרתי שהם גרועים כשמבשלים אותם בפני עצמם מברך עליהם מתחלה בורא פרי האדמה ולאחר הבישול שהכל ואפילו כשבישל אותם עם בשר או עם דברים אחרים שמשבחים אותם אינו מברך עליהם אלא שהכל כיון שאין השבח בא להם אלא מחמת דבר אחר ואם הוא דבר שנאכל כמות שהוא חי והוא משובח גם כן אחר הבישול כגון החבושין והערמונים מברך תחלה ב"פ העץ ולאחר הבישול ג"כ בורא פרי העץ וכן על האגוזים כשמבשלים אותם עם הדבש מברך עליהם ב"פ העץ כמו שמברך קודם בישולם ואע"ג שמבשל אותם עם הדבש האגוזים הם עיקר ואינו מברך אלא על האגוזים שהדבש לתת טעם באגוזים נותנין אותו לשם. זהו דעת רבני צרפת ז"ל:

אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית מליח ובירך עליה תחלה וסוף. ובגמרא פריך למה בירך עליו לבסוף והלא כשהוציא הגרעין (דף לט.) לא ישאר שם שיעור כזית ובפחות מכזית לא היה לו לברך אלא לפניו ברכת שהכל כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה אבל לבסוף לא היה לו לברך ומתרצינן דהכא בזית גדול עסקינן שאפי' בלא הגרעין יש בו שיעור דבזית בינוני יש לנו לשער דתנן זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו ונראה שבין לחומרא ובין לקולא בשיעור כזית כזה משערי' ואינו חייב כשאוכל זית מדבר האסור עד שיהיה בו שיעור זית אגורי ונראה שהתלמוד שלנו חולק עם הירושלמי דהכא משמע שאע"ג שאכל בריה בפני עצמה אם הוא פחות מכזית אינו מברך לאחריו שהרי אנו אומרים שמפני שהיה זה הזית שאכל גדול והיה בו שיעור בירך לאחריו הא אם היה זית קטן לא היה מברך לאחריו ואע"פ שהוא בריה ובירושלמי משמע שאם הוא בריה אע"פ שאין בו כזית מברך לאחריו דאמרי' התם ומה עביד ליה רבי יוחנן משום בריה מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אפי' פרידה אחת של ענב או פרידה של רמון שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה הנה שהירושלמי סובר דרבי יוחנן לא איירי בזית גדול אלא בזית אחר והטעם שבירך לאחריו משום דהוה ליה בריה אבל לענין הדין אפשר להעמיד התלמוד שלנו עם התלמוד ירושל' ונאמר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו שצריך שיהי' בו שיעור מלבד הגרעין שכיון שאין דרך לאכלו עם הגרעין נמצא שלעולם לא הוי בריה שכשתוציא הגרעין כמו שדרך להוציאו לא ישאר שלם ומפני זה הוצרך לומר בתלמוד שלנו דבזית גדול עסקינן אבל אם הוא דבר שדרך לאכלו עם הגרעין שלו כגון גרעין של רמון או גרעין של ענבה או גודגדניות וכיוצא בהם אם אכל אחד מהן אע"פ שאין בה בין הכל כזית דיינינן ליה בריה ומברך לאחריו כל או"א הברכה הראויה לו ואם הוא מז' המינין מברך ברכה אחת מעין ג' ואם הוא דבר אחר מברך בנ"ר אבל אם אינו בריה ואין בו שיעור אין לו לברך לאחריו בשום דבר שום ברכה כלל. מפי מורי הרב נר"ו: