רבינו יונה על ברכות כה.

ודין הפדיון כך הוא שיתלוש כל הפירות ויניחם כולם במקום אחד ואח"כ יקח פרוטה אחת ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על חילול הכרם ויאמר יהיו אלו הפירות מחוללין על זה ואח"כ ישחוק אותה הפרוטה ויטיל אותה לים או לנהר כדי שלא יהיה הנאה לשום אדם ממנה שכבר הוא קדש שחלה עליה קדושת הפירות ובה"ג ז"ל כתב שיפדה אותה בד' זוזי וסמך על זה מפני לשון אחד שמצאו בערכין (דף כט.) שאמר זיל שקול ד' זוזי ופרוק עלייהו ושדינהו בנהרא ול"נ שלא אמרו ד' זוזי (אלא בינוקא) ואפי' בפחות הוא מחולל כדאמרי' והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל ומפרכינן אימור דאמר שמואל בדיעבד אבל לכתחלה מי אמר ומתרצי' כיון דבארץ בדיעבד בחוצה לארץ אפי' לכתחלה ומיניה למידין שהלכה כשמואל שאם חללו על שוה פרוטה סגי ליה בהכי בחוצה לארץ ואפי' לכתחלה מותר ויש שטועים ופודים במחובר כדי שיוכלו לאכול מהם קודם הבציר וזה אינו כלום שבפי' מוכיח במסכת ערכין שצריך שיעשו הפדיון בתלוש:

מאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל חכם בקי מעיקרא וכו'. כלומר מי שאינו יודע הברכות באיזה ענין יוכל לאכול שאם יאכל יתחייב קרבן מעילה בכל פעם ופעם ומהדרינן שילך אצל הבקי וילמדנו הברכות של כל דבר ודבר וה"ה שאפילו שאם לא ידע אלא ברכת שהכל יצא בה מידי מעילה דתנן (ד' מ.) ועל כולם אם אמר שהכל יצא אלא שצריך ללמוד כדי שיברך הברכה הראויה לכל דבר ודבר:

כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה פי' קודם ברכה לה' הארץ ומלואה אחר ברכה והארץ נתן לבני אדם ומאי דאמרי' בשבת בפרק כל כתבי הקדש (דף קיט.) בבעל הבית של לודקיא שהיו מביאן לפניו שולחן של זהב וכשהיו מניחין אותה היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין אותה היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם הוא מפני זה הטעם שמתחלה קודם שיברכו היה של הקב"ה והיו אומרים לה' הארץ ומלואה ולאחר הברכה והאכילה היו אומרים שנתנה לבני אדם ובהיתר אכלו מה שאכלו שכבר ברכו עליו בתחלה כך פי' רבינו יצחק הזקן ז"ל:

שמן זית מברכין עליו ב"פ העץ דאע"ג דאישתני למעליותא במילתיה קאי ומברכין עליו ב"פ העץ כמו על הזיתים ובגמרא (דף לה:) שואל למה לא תקנו לומר עליו ב"פ הזית כמו על היין ומהדרינן דחמרא משום דסעיד ומשמח קובע ברכה לעצמו:

ודוקא היכא דחשש בגרונו ושתי ליה ע"י אניגרון דה"ל שמן עיקר דכיון שעושה מפני חשש הגרון עיקר השתיה אינה אלא מפני השמן שירכך הגרון ומברך עליו:

דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן. כלומר לא יעכב השמן בתוך הגרון שע"י עיכוב נראה שעושה לרפואה ואסור לעשותו בשבת משום גזירה דשחיקת סמנין:

אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע כלומ' מערב השמן עם סלקא ובולע אותו שאע"פ שעושה אותו עכשיו לרפואה כיון שדרך לשתותו ג"כ בלא רפואה מותר ולא גזרינן משום שחיקת סמנין כדאמרי' (שבת ד' קט:) כל האוכלים אדם אוכל וכל המשקין אדם שותה ואפי' לרפואה דכיון שדרך אכילה ושתיה כך מותר וכי אמרינן דע"י אניגרון מותר דוקא כשלא יעכב אותו בגרון אבל אם מעכב אותו אפי' ע"י אניגרון אסור שהעיכוב מראה שהוא דרך רפואה הלכך אינו מותר אלא בב' תנאים בשלא יעכב אותו כלל ושיהיה ע"י אניגרון:

ומאי דאמרי' החושש בגרונו לא יערענו בשמן לא בא לומר דשמן לבדו לא יעכב אבל ע"י דבר אחר יעכב אלא ה"ק לא בשמן בשום ענין אפי' ע"י עירוב דברי' אחרים אבל נותן הוא שמן הרבה בתוך אניגרון ובולע אותו במהרה בלא שום עיכוב דבכי האי גונא לא מיחזי כמאן דעביד לרפואה כלל כיון שערבו עם דברים אחרים ואינו מעכב אותו כך פירשו רבני צרפת ועוד אומרים שנוכל ליישב זה הפי' ולומר דלא איירי בעיכוב כלל ונפרש שלא יערענו מלשון ערעור ור"ל שלא ישתה בפני עצמו בשום ענין שהשמן לבדו אזוקי מזיק אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע כדרכו והלשון שכתב הרי"ף ז"ל אבל היכא דאכיל ליה ע"י הפת הויא ליה הפת עיקר וכו' תימה הוא מה צריך בכאן לכתוב זה הלשון וכי איצטריך הכא לאשמועינן שהפת הוא עיקר ופוטר כל מיני מאכל ודאי כיון דאמר מעיקרא ודוקא היכא דחשש בגרונו (משמע) לא מברך עליה אלא שהכל:

ואי שתי לי' משתיא באפי נפשיה שאינו מערב לשם שום דבר כלל אזוקי מזקי ליה ואינו מברך עליו כלל שאין זה דרך הנאה שכל דבר שמזיק אין מברכין עליו כלל. מפי מורי הרב נר"ו:

קמחא דחיטי רב יהודה אמר ב"פ האדמה וכו'. דס"ל לר"י דכי היכי דכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה הה"נ על הקמח דאע"ג דאישתני לעילויא אישתני ולא ירד מהברכה שלו:

ורב נחמן אמר שהכל דכיון דאישתני אישתני. וכתב הרי"ף והגאונים ז"ל דהלכה כרב נחמן וטעמא דידהו משום דלא רגילי אינשי לספויי קמחא ואין זה נראה למורי הרב נר"ו מפני שבגמ' נראה בפירוש דהלכה כר' יהודה דאמרי' התם א"ל רבא לרב נחמן לא תיפליג עליה דרב יהודה דשמואל ור' יוחנן קאי כותי' דסבירא להו דשמן זית מברכין עליו ב"פ העץ ואע"ג דאישתני לא נשתנה ברכתו ה"נ אע"ג דאישתני לא נשתנה ברכתו ומברכין עליו ב"פ האדמה וכיון דרבא דהוא בתרא סובר כרב יהודה הילכתא כותיה ואע"פ שרב נחמן השיב ואמר מי דמי התם ליכא עילויא אחרינא הכא איכא עילויא אחרינא בפת אפ"ה כיון שלא היה דוחה איתו מכח משנה ולא מכח ברייתא אלא מכח סברא אין לנו להניח סברת רבא בעבור סברת רב נחמן ועוד דרב נחמן גופי' לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני אדם לאכלו ואם כדבריהם שפוסקין לקולא מזה הטעם היה לו לרב נחמן לומר מי דמי התם דרך הוא לאכול השמן על ידי אניגרון כדכתיב לעיל אבל קימחא אין דרך בני אדם לאוכלו וכיון שרב נחמן עצמו לא אמר מזה הטעם היאך יכולין הם לפסוק כמותו מטעם שהוא לא הזכיר אותו כלל ואפשר לתרץ ולומר דה"ק אין לדמותם זו לזו דהתם לית ליה עילויא אחרינא [הכא אית ליה עילויא אחרינא] בפת ויצא מכלל הדין הראשון שקובע ברכה חשובה יותר ואפ"ה כ"ז שלא הגיע לאותו העילוי הואיל והוא גרוע עכשיו על ידי זה השינוי שאינו ראוי לאכילה מברכין עליו שהכל ורבי' יצחק הזקן פי' דרב יהודה ורב נחמן לא נחלקו בדבר בקמח סולת אלא בשבולים שחרכן בעודם לחים ורב יהודה ס"ל דמברך עליהם ב"פ האדמה כמו הכוסס את החטה שדרך אכילה בכך ורב נחמן ס"ל דכיון דאישתני אישתני ואע"פ שדרך אכילה בכך אין מברכין עליו אלא שהכל והלכה כרב יהודה דרבא דהוא בתרא כותיה ס"ל ומברך על השיבולין של חיטין שחרכן ב"פ האדמה ועל של שעורים שהכל משום דלא אכלי ליה אינשי מפני שמזיק אבל בקמח סולת לא נחלקו ומסברא לא נדון אותו כמו קמח שבולים ואינו מברך עליו אלא שהכל כיון שאין דרך בני אדם לאכלו:

נמצא עכשיו שישאר הדין בקמח סלת כמו שכתב הרי"ף ז"ל שאינו מברך עליו אלא שהכל ולא מטעם שלו שסובר שרב יהודה ורב נחמן נחלקו בזה והלכה כרב נחמן שזה אינו דודאי הלכה כרב יהודה ולא נחלקו בזה כדכתבינן אלא מסברא אמרינן הכי ואפי' אליבא דרב יהודה ועדיין יש לנו לדעת כשאוכל השבלים שחרכן או הקמח שלהן עצמו מה יברך לבסוף י"א שכמו שמברך על העץ ועל פה"ע ג"כ מברך על האדמה ועל פרי האדמה וזה אינו נראה שלא מצינו שהוזכר נוסח זה בתלמוד בשום מקום והאיך נאמר אנחנו נוסח מעצמנו ואם נאמר שלא נברך לא יתכן שהחטה מז' המינים היא וז' המינים צריכים ברכה לאחריהם מן התורה והיאך יפטר עצמו מחיוב התורה. ורבינו משה ז"ל כתב שמברך בסוף בורא נפשות ולפנינו נאריך ביאור מזה בס"ד:

קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה וכו'. קורא הוא ראש הדקל ומתחלה הוא רך כמו לולבי גפנים ואח"כ נעשה אילן ור' יהודה ס"ל דכיון דראוי למאכל מברך עליו ב"פ האדמה ושמואל אמר שאינו מברך עליו אלא שהכל שאע"פ שראוי לאכילה עכשיו לא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי אלא כדי שיעשה אילן לפיכך אינו מברך עליו אלא שהכל: