רבינו יונה על ברכות כה:

ואומרים רבני צרפת שמזה נלמוד ללולבי גפנים ולשקדים בעודם רכים ואוכלים אותם עם הקליפה שלהם שאין מברכין עליהם בורא פרי העץ אלא שהכל דלא נטעי להו אינשי מתחלה אלא לדעת זה הפרי שבפנים ועכשיו עיקר אכילתם היא הקליפה וכתב בעל הלכות גדולות ז"ל שהשקדים המרים בעודם רכים שאוכלין הקליפה שלהם מברך עליהם בורא פרי העץ ולבסוף [כשנתבשלו] כיון שהם מרים אינו מברך עליהם כלל ואפילו שהכל דכיון שהם מרים אזוקי מזקי מיהו נראה שאם ממתיק אותם על ידי מים חמים או ד"א שמברך עליהם בפה"ע כמו אם יהיו מתוקי' מתחלת ברייתם ואע"פ שאמרנו שבשקדים המתוקים אין מברכין עליהם כשהם קטנים אלא שהכל דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אפי' הכי במרים נראה שמברך בורא פרי העץ בעודם קטנים מפני שהמרים כיון שהם יותר ראוים לאכילה בעודם קטנים מכשהם גדולים שעדיין אין המרירות ניכר בהם אישתכח דאדעתא דהכי נטעינהו מעיקרא ומברך עליהם בפה"ע כמש"כ בה"ג ז"ל. מפי מורי הרב נר"ו:

אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה זורק את האביונות ונוטל את הקפריסין פי' צלף הוא אילן קטן ונקרא בערבי אלקפא"ר ומפני שהוא קטן היו מסופקים ב"ש אם נדון אותו כמו ירק והיו אומרים דמספק דיינינן ליה כירק והוי כלאים בכרם ולענין ערלה דיינינן ליה כאילן ונוהגין בו ערלה וב"ה אומרים דודאי אילן הוא שהשרשים נשארין בו בכל שנה וגדל בו הפרי לשנה אחרת ואינו נוהג בו אלא דין ערלה בלבד ובצלף יש בו שלשה מינין תמרות ואביונות וקפריסין והתמרות הם רכים כמו לולבי גפנים וראוין לאכילה והאביונות הוא הפרי עצמו והקפריסין הם שומרי הפרי ואומר' שזהו הנץ שלהם שעומד קצתו ע"ג הפרי והוא ראוי לאכילה ונחלקו ר' אליעזר ורבי עקיבא גבי מעשר דר' אליעזר סבר הכל דיינינן ליה פרי ומתעשר תמרות ואביונות וקפריסין ור"ע סבר שאינו נוהג בו מעשר אלא באביונות בלבד והשאר לא נדון אותו כפרי לא לענין מעשר ולא לענין ערלה ורב אמר כיון שאנו רואין שנחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא דר' אליעזר לחומרא ור"ע לקולא בחוצה לארץ נפסוק הלכה כדברי המיקל ולא נדון אותו כפרי לענין ערלה אלא האביונות בלבד וזורק את האביונות ואוכל את הקפריסין:

ותימה הוא למה סתם דבריו הרי"ף ז"ל ולא כתב בפירוש צלף של ערלה בחו"ל שבפירוש נראה בגמ' שרב לא התיר אלא בחו"ל ואית דבעו מימר שכוונתו היתה שאפי' בארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ומסייע ליה להאי סברא מדאמרינן בתר הכי רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל קפריסין א"ל כמאן כר' עקיבא וקא סברת כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וניעביד מר כב"ש דמקילין טפי שהם מסופקין אם הוא מין אילן או אם הוא מין ירק ולדידהו הוה ליה ספק ערלה וספק ערלה בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט אבל לבית הלל סבירא להו דאילן הוא והוה ליה ודאי ערלה ואם איתא דאמרי' כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ א"כ במחלוקת ב"ש ובית הלל נאמר ג"כ דהלכה כב"ש דמקילין טפי והוה ליה ספק ערלה ואפי' האביונות עצמן מותרין בחוצה לארץ ומהדרינן הכי השתא ר"ע במקום ר"א עבדינן הלכה כותיה (בכל התורה כולה) וב"ש במקום בית הלל אינה משנה ומפרשי' דה"ק בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ולא נאמר בו הלכה כדברי המיקל דכיון שאינה משנה כלל לא נפסוק כדברי בית שמאי דמקילין טפי וכי היכי דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה הכי נמי ר' אליעזר במקום רבי עקיבא אינה משנה שהדבר ידוע שהלכה כרבי עקיבא מחבירו והכא נמי הלכתא כמותו דלא הוי פרי אלא האביונות בלבד:

ונמצא לפום מסקנא דשמעתא דהלכתא כר' עקיבא שאמר שאינו נקרא פרי אלא האביונות בלבד ואפי' בארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפרס כדברי ר' עקיבא ולפיכך לא כתב הרי"ף ז"ל בחוצה לארץ ואין זו ראיה כלל שכך הוא עיקר הפי' ב"ש במקום בית הלל אינה משנה וכיון שאינה משנה כלל לא נאמר בזה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ שאם כן נמצינו עושין בחוצה לארץ כדברי ב"ש שמקילין והיינו עושין שלא כהלכה כיון שב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל רבי עקיבא במקום ר"א משנה היא ולא עוד אלא דהלכה כר"ע מחברו ובזה נוכל לומר כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ונפסוק הלכה בחוצה לארץ לקולא אליבא דר"ע שדי שנפסוק הלכה כר"א בארץ לחומרא אבל לא בא לדחות שלא יהיה הלכה כר"א כלל ואפי' בארץ דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו ה"מ כשחולק עם יחיד ואין לו שום סיוע אבל הכא הברייתא מסייעא ליה דתניא על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר ב"פ האדמה ועל האביונות ועל הקפרס אומר ב"פ העץ דאלמא משמע דאפילו הקפרס והתמרות נקראים פרי כדעת ר"א וכיון דברייתא מסייעא ליה לר"א די כשנפסוק הלכה כר"ע בחו"ל בלבד מטעם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אבל בארץ יהיה הלכה כר"א לחומרא ונדון אותו כפרי בארץ ובחו"ל עבדינן כר"ע לקולא דזורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ועל כרחן אית לן למימר שכוונת הרי"ף ז"ל לא היתה להתיר אפי' בא"י דכיון שרב לא אמר אלא בחו"ל היאך יכול להקל ולהתיר בשם רב מה שהוא לא היה מתיר ואפשר שמפני שהביא המעשה דרב אשי שהיה בח"ל לא הוצרך לפרש יותר. מפי מורי הרב נר"ו:

ומדלגבי ערלה לאו פירי הוא גבי ברכה נמי לאו פירי הוא אע"פ שכתוב זה הלשון ברוב הגמרות אינו מנוסח התלמוד אלא פי' הוא והגאונים הראשונים כתבו אותו בספרים ואין הלשון מכוון כ"כ שהרי פרי הוא ונוהג בו ערלה בארץ אלא הכי קאמר ומדלגבי ערלה לאו ודאי פירי הוא שבארץ בלבד נוהג מן הספק ובחו"ל אינו נוהג לגבי ברכה נמי לא דיינינן ליה כפרי העץ ולא מברכין עליה בפה"ע כמו אם היה פרי ודאי אלא בפה"א שבברכה זו יצא מספק שאם הוא פרי האדמה כבר בירך הברכה הראויה לו ואם הוא פרי העץ יצא בברכה זו דהא תנן (דף מ.) בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא. ובגרעינין של קפריסין או של שאר פירות מברך עליהן בפה"ע מדאמרינן בגמרא (דף לו.) והגרעינין חייבין בערלה וכמו שנדון אותו פרי לענין ערלה ה"ה נמי לענין ברכה והוא שלא יהו מרים אבל אם הם מרים אינו מברך עליהם כלל:

פלפלי רטיבתא בפה"א ויבישתא ולא כלום זהו לשון הרי"ף ז"ל וכן כתבו הגאונים ז"ל ואינו נכון שבפי' נראה בגמ' דבפלפלי רטיבתא מברך בפה"ע דמקשין התם מהא דאמרינן הפלפלים חייבין בערלה וכי היכי שהם פה"ע לענין ערלה הה"נ לענין ברכה. ואין דין הזנגביל והפלפל שוה אלא ביבשתא שאינו מברך עליהם כלל אבל ברטיבתא על הזנגבילא בפה"א ועל הפלפלין בפה"ע דהכי גרסינן התם פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר כס פלפלי ביומא דכפורים פטור כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור וכיון דלענין יוה"כ אינו חשוב מאכל לענין ברכה נמי אינו חשוב מאכל ואין מברכין עליו ומקשין היכי אמר רבא כס זנגבילי פטור דמשמע שאינו חשוב מאכל לא לענין יוה"כ ולא לענין ברכה והא רבא גופיה אמר האי הומלתא דאתיא מבי הנדואי שריא ומברכינן עליה בפה"א ומתרצינן לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא כלומר ברטיבתא מברך בפה"א ביבשתא ולא כלום וכי אמרי' דכס זנגבילא ביומא דכפורים פטור ביבשתא קאמרי' שאין ראוי לאכילה כלל ולא קשיא דרבא אדרבא הנה שלא אמרו רטיבתא בפה"א אלא בזנגבילא בלבד אבל בפלפלי רטיבתא לא דברו כלל דמחלוקת רב ששת ורבא לא היה אלא ביבשתא בלבד וכיון שלא דברו בכאן ברטיבא מברך בפה"ע כיון שחייב בערלה ויש אומרים דעל התמרות הנעשות בתוכו אמרו הגאונים שמברך בפה"א ואין זה נכון דתמרות מאן דכר שמייהו אלא ודאי ברטיבתא בפה"ע ביבשתא ולא כלום כדכתבינן. ופירש הומלתא מרקחת שעושין מזנגבילא וקורין אותו בלעז זנגבירי:

ומרקחת שמביאין ממקומות אחרות ואין אדם יודע אם יש בו פרי האדמה או פרי העץ מברכין עליו מספק בפה"א שאפי' שיהיה פרי העץ יצא דתנן (דף מ.) בירך על פירות האילן בפה"א יצא ויש שהם חוששין ואוסרין מפני שמבשלין אותם בכלים של איסור ואע"פ שסתם כלי נכרים אינם בני יומן והטעם שנותנין הכלים בדבר הוי טעם לפגם ונותן טעם לפגם מותר בכאן אין הטעם פוגם אלא משביח שטעם האיסור ממתיק אותו ואין זה נראה דודאי נותן טעם לפגם הוי שאותו המתיקות מבטל החריפות שבו ושבח המרקחת הוא החריפות וכיון דמבטל החריפות ה"ל הכלי של איסור נותן טעם לפגם במרקחת וקי"ל דנותן טעם לפגם כיון שאין שם ממשות האיסור מותר ועוד יש לסתור דבריהם מהא דאמרי' הכא (דף לו:) האי הומלתא דאתיא מבי הנדואי שריא דמשמע שלא נחוש לה אע"פ שנעשה בכליהם:

וכתבו רבני צרפת ז"ל דכי היכי דאמרי' בפלפלין ובזנגבילא דיבשתא ולא כלום הה"נ כל כיוצא בהם שאין רגילין לאוכלם חיים אלא לערבן עם שאר דברים אבל על האגוז שקורין מושקטא מברך בפה"ע ועל הקנה שקורין קניל"א נראה לברך בפה"א וכל אותן שידועין שהם פרי עץ מברך עליהם בפה"ע ושאינו פרי עץ מברך עליהם בפה"א ואותו שאינו ידוע ומברך עליו שהכל וכן פר"ח ז"ל ועל הסוק"ר מברך בפה"א כמו שהוא בהלכות גדולות ע"כ לשונם ז"ל ולזה נוטה דעת הרב מורי נר"ו אמנם הרמב"ם ז"ל כתב שעל הסוק"ר אינו מברך אלא שהכל :

חביץ קדירה וכן דייסא דכעין חביץ קדירה וכו'. חביץ קדירה הוא מאכל שעושין מקמח ומטילין בו דבש הרבה ונעשה עבה ע"י הדבש ושאר מיני מתיקות שמטילין בו ומדאמרי' וכן דייסא דכעין חביץ קדרא שמעי' שלא יברך על הדייסא אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא דחביץ קדרא אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא בפה"א כמו אם היה כוסס את החטה. מפי מורי הרב נר"ו: