רבינו יונה על ברכות כד:

אלא מיבעי ליה למיקם התם. כלומר שאין לו לחזור מיד למקום שהתפלל אלא ימתין עד קדושה ואח"כ רצה חוזר רצה עומד במקומו:

מתני' המתפלל וטעה וכו'. ששלוחו של אדם כמותו וילפינן ליה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דבודאי לא היו שוחטין כל ישראל אלא ששלוחו של אדם כמותו:

גמ' יכוין את לבו אפי' באחת מהן אמר רב ספרא משום חד דבי רבי אמי באבות כלומר לא תימא דוקא באיזו ברכה מכולן שירצה לכוין יצא אלא צריך שיכוין בברכה ראשונה דכי היכי דאמרינן בלישנא קמא שאם טעה בברכה ראשונה סימן רע לו וחוזר לתחלת הברכה ה"נ כשלא כיון בברכה ראשונה חוזר לראש ולא פליגי לישני אהדדי ומאי דאמרינן לעיל (ד' ל:) אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל אומרים רבני צרפת ז"ל דה"ק אם יכול לכוין את לבו באבות יתפלל ואם לאו אל יתפלל דודאי ברכת אבות צריכה כוונה אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה אין לו להניח ולהתפלל כיון דלכתחלה א"צ כוונה אלא באבות בלבד:

בבית שיש בו חלונות וכו'. אפשר לומר שהטעם הוא מפני שע"י ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוין כראוי א"נ ר"ל שיהיו פתוחי' החלונות כנגד המזרח כדאיתא בקרא נגד ירושלם מפני שע"י ההבטה הזאת יכוין בתפלתו כנגד המקום יותר ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת. מפי מורי הרב נר"ו:

הדרן עלך אין עומדין

כיצד מברכין על הפירות וכו'. דרך התלמוד לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר כי הוא אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחילה והכא חוזר למאי דאמרי' בפירקא קמא (ד' יא.) שלא לחתום אינו רשאי לחתום וקאמר עלה בגמרא כגון ברכת הפירות והמצות ואחר שפי' ענין שאר הברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשיו ברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה:

על פירות האילן אומר בורא פרי העץ ובגמרא אמרינן דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לאילנא מברכין עליו ב"פ העץ ור"ל שכשלוקטין הפרי נשאר העץ משנה לשנה וגדל בו לשנה אחרת מברכין ב"פ העץ:

חוץ מן היין מפני שהיין כיון שמחמת השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו כדמפרש בגמרא דחמרא סעיד ומשמח ומאי דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד לא בא למעט שאין היין סועד אלא ה"ק חמרא סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח ומקשי' התם א"ה ניבריך עליה ג' ברכות ומתרצין לא קביעי אינשי עליה ובתמרים אע"פ שהם מזון כיון דלא קביעי עלייהו ולא נשתנו כמו שמשתנים הענבים כשנעשו יין אינם קובעים ברכה לעצמן:

ועל פירות הארץ וכו'. הקטניות נקראות פירות הארץ וכרוב ותרדין וחסא וכיוצא בהן נקראין ירקות:

גמ' קדש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו וכו'. כלומר מדקאמר הלולים דמשמע ב' הלולים שמעינן דצריך ב' ברכות ואין זה אלא אסמכתא דודאי מן התורה אפי' שבעת המינין שטעונין ברכה לאחריהם מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אינם טעונים ברכה מן התורה לפניהם אלא מדרבנן:

ובגמ' נחלקו בפירוש הברייתא הזו חד אמר נטע רבעי כלומר כיון שכתוב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל כמו כן מ"ש בפסוק האחר הסמוך לו דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ג"כ מדבר בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין נטע רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו וחד אמר כרם רבעי כלומר אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם בלבד דדרשינן הלולים הלולים ויליף לה בגזירה שוה בגמרא דכתיב הכא להוסיף לכם תבואתו וכתיב ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ועוד יש סמך לדבריו דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו מה להלן חלול של כרם אף כאן של כרם ולמ"ד כרם רבעי נפרש הברייתא יין שצריך לברך לפניו ולאחריו לפניו בפה"ג ולבסוף ברכה מעין שלש ומיין ילפינן לכל שאר דברים שצריך לברך עליו לפניו ולאחריו כפי הברכה הראויה לו ולמ"ד נטע רבעי נפרש הברייתא בכל נטע ומנטע ילפינן לירקות ולכל שאר דברים שכולם צריך לברך עליהם תחלה וסוף תחלה כל אחד ואחד כפי הברכה הראויה לו ולבסוף בורא נפשות:

ולענין פסקא כתב רב אחא משבחא ז"ל דהלכה כמ"ד כרם רבעי שאין דין פדיון נוהג בכל האילנות בחוצה לארץ אלא הכרם בלבד וטעם שלו מפני שמאחר שאנו רואים שנחלקו התנאים אם נוהג בשאר אילנות אם לא בחוצה לארץ נלך אחר המיקל ונפסוק שאינו נוהג אלא בכרם דהא קי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. אבל רבינו יצחק הזקן ז"ל היה אומר שזו אינה ראיה מפני שנוכל לדחות ולומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אלא גבי צלף אם נוהג בו ערלה שנחלקו רבי אליעזר ור"ע דרבי עקיבא אומר שאינו נוהג בו ערלה אלא באביונות בלבד והתמרות והקפריסין אינם פרי לענין מעשר ולא לענין ערלה ור' אליעזר היה מחמיר ואומר שהכל פרי ובכל נוהג מעשר וערלה ואמרינן התם דבחוצה לארץ עבדינן כדברי המיקל וזורק את האביונות בלבד ואוכל את הקפריסין אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ועוד קשה למורי הרב נר"ו מדאמרינן בקידושין (דף לט.) רב נחמן ורב ענן הוי אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע שערי ביני גפני א"ל לישמתיה מר שמותי א"ל לאו צהריתו כלומר לא נתבררה לכם ההלכה כצהרים הא קי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כלומר אינו חייב עד שיהיו שני מינין מלבד הכרם דהיינו החרצן והשעורה וזה כיון שאינו זורע אלא מין אחד אינו חייב ואם איתא דאמרינן בכל מקום כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ מאי הוצרך לומר הא קי"ל כרבי יאשיה וכו' לימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל שהרי אנו רואים שנחלקו התנאים אם הוי כלאים במין אחד אם לא שיש מי שסובר דלא הוי כלאים בכרם אלא בב' מינין ויש מי שאומר דאפי' במין אחד הוו כלאים והיה יכול לומר כיון שהוא בחוצה לארץ אין לחוש אם זורע מין אחד דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ומדלא אהדר ליה הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום אלא גבי מעשר וערלה בלבד:

ורבינו משה הזקן היה אומר שאפי' בכרם אין דין פדיון נוהג בזמן הזה שאע"פ שנקרא קדש הלולים כיון שמצינו ג"כ במעשר שני שנקרא קדש דכתיב ביה וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש ובודאי במעשר שני שלא היה נאכל חוץ לירושלים הוא אומר אבל במעשר אחר אינו קדש ואפי' זה שהוא קדש אינו נוהג בחוצה לארץ ג"כ בפדיון הכרם אע"פ שמצינו שנקרא קדש אינו נוהג בחוצה לארץ ואע"פ שהרב ז"ל כתב שלא היה אומר זה למעשה שכבר הסכימו כל הגאונים ז"ל שהכרם צריך פדיון אלא להודיע מה שהיינו יכולין לומר מסברא א"ה יש לנו בזה סיוע לפסק שפסק רב אחא ז"ל שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם בלבד ועדיין פסק זה צריך תלמוד ועיון מיהו העולם נהגו כדעת רב אחא והגאונים ז"ל שאומרים שאינו נוהג אלא בכרם בלבד: