רבינו יונה על ברכות כג.

כל האומר תהלה לדוד שלש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב ובגמ' אמרי' מ"ט אילימא דאתי באלפא ביתא לימא אשרי תמימי דרך דאתי בתמניא אפי אלא משום דאית ביה פותח את ידך לימא הלל הגדול דאית ביה נותן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרוייהו וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקב"ה שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת ונראה שאע"פ שלא כוון בכולו כיון שכיון בפסוק של פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק. מפי מורי הרב נר"ו:

והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף וקס"ד דמהלל דהללויה הללו עבדי ה' קאמר ומהדרינן לא אמרינן מזה ההלל אלא מהלל דפסוקי דזמרה דהיינו תהלה לדוד וכו' ויש לשאול מ"ט אמרו שמחרף ומגדף מפני שאומר הלל של הללו עבדי ה' וי"א מפני שחותם בו יהללוך ונמצא שאומר ברכה לבטלה ואינו נראה כלל דמה טעם לומר שמפני שאומר ברכה לבטלה יהא מחרף ומגדף ועוד הכא הקורא הלל סתם אמרו דמשמע אפי' בלא ברכה הוא מחרף ומגדף ומשום הכי נראה למורי הרב נר"ו שטעם הדבר הוא מפני שעיקר קריאת ההלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור ואנו אומרים אותו באותה שעה כמו שאמרו דוד על הצרות שעברו עליו וכשאומר אותו בכל יום נראה כמי שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום ולפיכך קורא הנסים שעברו כבר ונמצא שמחרף ומגדף כלפי מעלה אבל תהלה לדוד שיש בו ג"כ מהעתיד וממה שעושה בכל יום אמרו שיאמר אותו בכל יום ומובטח לו שהוא בן העוה"ב ובירושל' נותן טעם אחר משום דכתיב ביה עצביהם כסף וזהב וכשאומר אותו בכל יום נראה כמתכוין לחרף ולגדף כלפי מעלה ולומר שאינו יכול לבטלם מן העולם:

ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו וכתב רב עמרם גאון ז"ל שאם נכנס אדם לבית הכנסת ורואה שאם יתחיל לומר כל הפסוקים שלא יוכל להשלים ולהתפלל עם הצבור שיאמר ברוך שאמר ומזמורים של תהלה לדוד בלבד וחותם בו בברכת ישתבח שאע"פ שהגאונים תקנו לומר מתהלה לדוד עד כל הנשמה כיון שעיקר התקנה נראה שלא היתה אלא מפני המזמור של תהלה לדוד בלבד שהרי אנו רואין שעל קריאת אותו המזמור בלבד אמרו שמובטח לו שהוא בן העוה"ב די לו בזה המזמור כדי שיאמר ק"ש והתפלה עם הצבור ועוד אמר הרב נר"ו בשם רבותיו ז"ל שאם נכנס בשעה שמתחיל החזן יוצר ולא היה יכול לומר אפילו זה המזמור בלבד שיתחיל ק"ש וברכותיה ויתפלל עם הצבור ואח"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות שלפניהם ולאחריהם שיותר טוב הוא שיתפלל עם הצבור שהתפלה רצויה ומקובלת לפני המקום משיאמר המזמורים תחלה ולא יוכל להתפלל עם הצבור וכיון שתקנו ברכה עליהם אין לו לשוח בהם ובמדרש אומר שאפילו בין ברכת ישתבח ליוצר אור אין לו להפסיק כלל וכן כתב הרב אלפסי ז"ל:

אני האשה הנצבת עמכה בזה יש מפרשים דממה דכתיב עמכה בה"א קא יליף דמשמע שחמש אמות היתה רחוקה ממנו מפני שעלי לא היה רוצה לישב בתוך ד' אמות שלה בעודה מתפללת ונוכל לומר עוד דמדקאמר נצבת קא יליף דנצבת משמע שהיתה היא עומדת ומדקאמר עמכה משמע שהיה עומד גם הוא בתוך ד' אמות דארבע אמות הם מקומו של אדם ולפיכך אמרה עמכה ומשום הכי היה עומד מפני שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה שאע"פ שאסרו לישב לא אסרו לעמוד. ואומרים הגאונים ז"ל דכי אמרי' שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה דוקא כשאינו קורא ק"ש או פסוקים אחרים אבל אם קורא שום דבר אין בכך כלום:

שכור אל יתפלל וכו'. בירושלמי מפרש דדוקא תפלה אסרו בעוד שהוא שכור אבל ברכת המזון אפי' בעוד שהוא שכור יש לו לברך דהא כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואחר שביעה פעמים האדם עומד שכור ואפ"ה חייבה אותו התורה לפיכך מותר. מפי מורי הרב נר"ו:

לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר פירוש אם רואה שיוכל למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיעו אליו יקצר ויאמר פתיחת הברכות וחתימתן ואם לאו פוסק שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ובירושלמי אמרו היה עומד ומתפלל בסרטיא או בפלטיא הרי זה מעביר מפני החמור או מפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו דכיון שיכול להתנצל בשהתרחק ממנו בצד אחר אין לו לפסוק ולדבר ומה שאמרו גבי מלכי אומות העולם פוסק משום דהתם כיון שיש לו להשיב לו שלום אי אפשר בלא דיבור אבל נראה דהוא הדין נמי במלכות אומות העולם שאם יכול להתרחק לצד אחר וינצל בזה יש לו לעשות כך כדי שלא יצטרך לדבר:

לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ובירושלמי אומר שאפי' נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר ולא הוי הפסקה והכי גרסי' התם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסטר מלפניו ולשון מסטר לסטר משכנא ובלבד שלא יפסיק תפלתו. מפי מורי הרב נר"ו: