רבינו יונה על ברכות כב:

המתפלל צריך שיכוין את לבו וכו'. כלומר צריך שיכוין לבו לאמירת המלות שידע מהו אומר ומאי דאמר סימן לדבר ולא אמר שהוא ראיה מפני שעיקר הכוונה שהוזכרה בפסוק זה אינה על כונת אמירת המלות אלא על כונת טהרת הלב כדכתבינן במתניתין:

שנאמר נשא לבבנו אל כפים י"א כפים ר"ל עבים כלומר נשא לבבנו למעלה והנראה יותר דה"ק נשא לבבנו עם הכפים שדרך בני אדם בשעת הצורך שנושאים כפיהם ואנחנו לא נעשה כן אלא נשא לבבנו עם הכפים:

צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. כלומר שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף כענין שאמרו הקדמונים כשתרצה לכוין פשוט גופך מעל נשמתך ולאחר שיגיע לזו המחשבה יחשוב ג"כ כאילו הוא עומד בבהמ"ק שהוא למטה מפני שעל ידי זה תהיה תפלתו רצויה יותר לפני המקום. מפי מורי הרב נר"ו:

היה מקצר ועולה לא שהיה מקצר מנוסח התפלה אלא שלא היה מאריך הרבה בתחנונים שהיה אומר וגם לא היה מאריך כל כך באמירת המלות מפני טורח הצבור:

יכול יתפלל אדם כל היום כולו לא מיבעיא ליה מחובה דודאי אין האדם חייב להתפלל כל היום אלא מתפלת רשות קאמר וכי תימא אם כן מאי קא מהדר ליה כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא דמשמע שלא יתפלל אלא שלש פעמים והלא אמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו יש לומר דמאי דאמרינן שיתפלל כל היום לא אמרו אלא בחידוש והכי מיבעיא ליה אם יכול להתפלל בנוסח התפלות של חובה בלא חידוש ומהדרינן כבר מפורש על ידי דניאל שאין לו להתפלל בנוסח החובה אלא שלש פעמים בלבד אבל ודאי אם ירצה להתפלל בחידוש אפי' כל היום כולו הרשות בידו וכבר הארכנו בזה בפרק מי שמתו:

מפני הכריעות והשתחויות סתם השתחויה הוא פישוט ידים ורגלים וכשהאדם משתחוה בזה הענין ועוקר רגליו בשעה שעומד נמצא מרחיק עצמו ממקום שהיה עומד תחלה וכריעה היא שכורע בראשו וי"מ שבאמצע התפלה היה כורע ומשתחוה וקשה על זה מדתנן לקמן (דף לד.) אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה ומתרצין דהתם בסוף הברכה או בהתחלת הברכה אמרו שלא ישחה אבל באמצע הברכה כיון שבאבות ובהודאה אין דרך לשחות באמצע לית לן בה ונוכל לפרש דהני הכריעות והשתחויות אחר סיום התפלה של שמונה עשרה היה עושה אותם והשתא לא קשה מידי:

יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש על ידי דוד שנאמר ערב ובקר וצהרים וכו'. יש שואלין למה הוצרך פסוק אחר והלא כבר אמר למעלה וזמנין תלתא ביומא וי"ל דאי מהתם הוה אמינא דדניאל לא היה עושה זה לחובה בזמנים ידועין אלא שהיה מתפלל שלש פעמים ביום בכל עת שהיה צריך וכמו כן כל אדם יכול לעשות כן להתפלל אותם בכל זמן שירצה לפיכך אמר כבר פירש ע"י דוד דכיון דדוד קבע להם זמנים ידועים שמעינן שחובה הוא להתפלל אותם:

אין אומרים דברים אחר אמת ויציב כלומ' אע"פ שכבר אמר רנה דהיינו ק"ש וברכותיה אפ"ה אינו שואל צרכיו עד שיתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה:

ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה יש שואלין דהכא ילפינן לפני ה' ישפוך שיחו שר"ל תפלה מלשון לשוח בשדה ובדוכתא אחרינא אמרינן בהפך דיצחק תיקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ולפני ה' ישפוך שיחו ואומר רבינו יצחק הזקן ז"ל דהתם איצטריך ולפני ה' ישפוך שיחו דאי לאו הכי הוי אמינא דלשוח בשדה ר"ל שיצא בין השיחים לטייל ולמעט זה הפי' הוצרך להביא ולפני ה' ישפוך שיחו שהוא מלשון דיבור וכיון שידענו שר"ל שדיבור מסתמא דיבורים של תפלה היה והכא כשאמר ולפני ה' ישפוך שיחו הייתי אומר דשמא דיבור בעלמא הוא ולפיכך הוצרך להורות שאינו אלא דיבור של תפלה דכתיב לשוח בשדה ואותו הדיבור כבר ידענו שהוא דיבור של תפלה:

אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר וענין זה מתחלק לארבעה דינים חלוקים הא' שבברכת שומע תפלה יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין שירצה שברכת שומע תפלה כוללת כל הצרכים ולכך נתקנה. והדין השני שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ואפי' שלא יהיה לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותן בלשון רבים מיהו בלשון יחיד אסור לאמרו כיון שאינו אומר אותו (אלא) בעבור כל ישראל והוי הפסקה ודוקא שיכול לאמרו בלשון רבים בסוף כל ברכה וברכה שכיון שהשלים כבר מה שתקנו חכמים לחיוב גמור אין לחוש במה שמוסיף אח"כ אבל באמצע הברכה לא דכיון ששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים. והדין השלישי הוא שאם שואל הוא צרכיו ממש כגון ששואל על חולה שיש לו בביתו שיתרפא וכיוצא בו יכול לאמרו בלשון יחיד ואפי' באמצע הברכה והיינו דאמרי' אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת החולים ולא הזכיר בכאן בסוף הברכה אלא בברכת החולים סתם קאמר דמשמע דאפילו באמצע הברכה יכול לשאול צרכיו כיון שצריך לו לפי שעה והוא שיאמר אותו בלשון יחיד שלא ידמה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים. והדין הרביעי שבסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחר יהיו לרצון יכול להאריך ולומר כרצונו בין בלשון יחיד בין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי צבור. מפי מורי הרב נר"ו:

אל ישאל אדם צרכיו בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות וכו'. ואמרו הגאונים ז"ל דדווקא צרכי יחיד אבל צרכי צבור מותר ומזה הטעם נוהגין לומר זכרנו ומי כמוך בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים: