רבינו יונה על ברכות כב.

ואיכא למידק בזאת התקנה שתקן ר' כשראתה ב' ימים שתשב ששה והם והלא די בה' והם שאפילו היא נדה סגי לה בשתשב שבעה עם ימי הראיה והתשובה בזה מפני שחשש כי פעמים תראה יום הראשון בימי זיבתה ויום השני בימי נדותה ונמצא שהיום הראשון שהיה בימי הזיבה אינו בכלל שבעה ימי נדותה שצריך שבעה מיום שראתה דם בימי הנדות ואם לא היתה מונה אלא ה' בלבד נמצא שלא ספרה לימי הנדות אלא ששה בלבד עם יום הראיה שיום ראיה ראשונה אינו בכלל המנין כמו שאמרנו ולפי' התקין ו' והם כדי לצאת מזה הספק שאמרנו:

שאפילו רואות טפת דם כחרדל וכו'. י"מ שהחומרא היתה מפני שהיתה מראה הדם כעין החרדל ואין זה נראה דמה חומרא היתה זו שזה מן הדין הוא דהא בהדיא קי"ל במס' נדה שדם כמראה החרדל מטמא והחומרא ג"כ אינה מפני שהיה מועט כחרדל שזה אף הוא מן הדין כדתנן (ד' מ.) ומטמאה בכל שהוא אלא פשר הדבר הוא כך שאם היה אומר דם סתם היינו אומרים שאין בזה חומרא כל כך מפני ששלשה בתים הם באשה חדר עליה ופרוזדור וכשהדם מרובה אפשר שמהיום שלשה ימים נעקר ויצא ביום הראשון מעט בבית הפנימי וביום השני נעקר מעט ויצא בבית האמצעי ועכשיו ביום השלישי נתקבץ הכל בבית החיצון ואע"פ שאינו מן הדין שיחוש האדם לדם שבפנים אלא כשבודקת ורואה בבית החיצון אפילו הכי כיון שאפשר שיהיה בזה הענין היינו אומרים שראוי לחוש וא"כ אין בזה חומרא גדולה שהרי אפשר נעקר הדם מהיום ג' ימים ודין הוא שנדון אותה כמו זבה גדולה ותשב ז' ימים נקיים אבל כשהדם הוא מועט רחוק הדבר לומר ששלשה משהויין היו ובכל יום ויום נעקר משהו אחד וקא משמע לן שאע"פ שהוא דבר רחוק שדבר מועט כל כך שיהיה נעקר מהיום שלשה ימים אפ"ה החמירו על עצמן ודנו אותו כאילו נעקר לגמרי ויושבת עליו ז' נקיים ואומר רבינו יצחק ז"ל שהאשה שלא ראתה דם אלא יום א' או ב' ימים בלבד ושמשה הלילה הסמוכה ליום שראתה צריכה שתשב ג' ימים תחלה ושתמנה ז' ימים נקיים אח"כ מפני שבודאי פולטת שכבת זרע אחר התשמיש וש"ז סמוך לג' ימים של תשמיש מטמא מפני שמסריח אבל מג' ימים ואילך אינו מסריח (אם לא) שנקלט ונעשה עובר ובמס' נדה (דף כב.) מפרש דבעיא ז' ימים נקיים לגמרי בלא שכבת זרע ואם לא תשב תחילה ג' ימים סמוך לתשמיש נמצא שפולטת בתוך הז' ימים ואינם נקיים לגמרי ואית דבעי מימר שטומאת שכבת זרע אינה אלא לענין אכילת תרומה בלבד שהיא חמורה יותר ואין זה נכון שהענין הזה כתוב במסכת נדה ומה טעם נקל ונאמר שלא נאמר גבי נדה אלא גבי תרומה אלא ודאי הדין הוא כמו שכתבתי. מפי מורי הרב נר"ו:

מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר פי' מן התורה אינו חייב לא בתרומה ולא במעשר אלא היכא דהיא דגן דכתיב ראשית דגנך וכל זמן שאינה דגן כשרואה פני הבי' אינו חייב במעשר ולפיכך אמר שיכול האדם להערים בתבואתו ולהכניסה לבית קודם שתהיה דגן בין בשבלי' בין לאחר שדשו אותה כל זמן שלא נמרחה לגמרי שעדיין קצת מהתבן מעורב בתוכה וכיון שראתה פני הבית בפטור אוכלת בהמתו ממנו ואפילו אכילת קבע דאין אכילת קבע לבהמה אבל האדם אינו יכול לאכול ממנה אכילת קבע כל זמן שלא תרם אותה ולא עישרה ואפילו לאחר שנמרחה ונעשית דגן לגמרי נראה מהירושלמי שיכול להערים ולפוטרה כשיערב בה תבן דגרסינן התם תני ר' הושעיא מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפטרו מן המעשרות הנה נראה שאף לאחר שהוא דגן גמור יכול לפוטרו מיהו צ"ע אם צריך שיערב בו כל כך תבן שירבה על הדגן ואית דאמרי שאפי' האדם אוכל ממנו אכילת קבע ומאי דנקט כדי שתהא בהמתו אוכלת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ואין זה נכון כלל דבהדיא אמרי' במסכת י"ט (דף יג.) הכניס שבולין לעשות מהם עיסה אוכל מהן אכילת עראי משמע דדוקא אכילת עראי התירו לו לאכול הא אכילת קבע אסור עד שיתרום ויעשר:

המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו. כלומר מועלין בו מן התורה אבל לאחר שחיטה אין מועלין בו אלא מדרבנן דכיון שנתכפר בדם ודאי אין מועלין בו כדקיימא לן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וכי היכי דאין מועלין בו לאחר כפרה ה"נ אין מועלין בו קודם כפרה כיון שנשחטה הבהמה דכיון שראוי לכפרה כמי שכפר דמי ויש ספרים שכתוב בהם ומועלין בו מדרבנן וזה טעות דודאי לא אמרו שמעילתו מדרבנן בלחוד אלא אחר שחיטה שהוא ראוי לכפר כדכתבינן אבל קודם שחיטה ודאי מועלין בו מן התורה לדברי הכל דכגוף הבהמה דיינינן ליה והכי אמרינן בתמורה (ד' לא.) כיון דרבי בה כגופה הוי ותו דאם איתא דמועלים בו מדרבנן קאמר מה בא להשמיענו רב הושעי' שאפי' אחר שחיטה מצינו לדברי הכל שמועלים בו מדרבנן כדאמרי' בהדיא כל הדמים מוציאין אותם לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל ומועלין בהם הנה שבפירוש אמרו שמועלין בהם אחר כפרה שאם לא נתן הגנן הדמים מעל מדרבנן וא"כ מהו החידוש שמשמיענו רב הושעיא שקודם שחיטה מועיל מדרבנן אלא ודאי ומועלין בו בלבד גרסי' ור"ל מועלין בו מן התורה כדכתבינן וכן מצינו הגי' בנוסחאות מדוייקות. מפי מורי הרב נר"ו:

רבנן עבדי כמתני' ורב שימי בר אשי עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכן תאני מארי וכו' זו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל ורבי' יונתן ז"ל פירשה שלא יעמוד להתפלל אלא מתוך דבר הלכה פסוקה דאילו בהלכה שאינה פסוקה הא אמרי' לעיל דאסור ומה דאמרינן דרב שימי עביד כברייתא וכו' ר"ל שאע"פ שהיה מתפלל בכובד ראש עדיין היה מחזר להתפלל מתוך הלכה פסוקה כמו שאומר בברייתא ורבנן לא היו חוששין לחזר אחר הלכה פסוקה אלא היו מתפללין מתוך כובד ראש כמתני' ואין גירסא זו ולא הפירוש נראים למורי הרב נר"ו חדא דלא שייך למימר שלא יעמוד אדם להתפלל אלא מתוך הלכה ולא יפטר מחבירו אלא מתוך הלכה מטעם שסיימו הנביאים דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכי כל שאר הדברים של הנביאים אינם ג"כ דברי תורה וכיון שהכל הוא דברי תורה מה טעם הוא לומר שמפני הסיום שהוא של שבח לא יתפלל ולא יפטר מחבירו אלא מתוך הלכה ומה שפי' שר"ל מתוך דבר הלכה פסוקה ג"כ אי אפשר שהרי לא הזכיר בכאן הלכה פסוקה כמו שהזכיר למעלה אלא דבר הלכה סתם ועוד דאמרינן בסמוך וכן אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ובודאי אינו ר"ל הלכה פסוקה דבשלמא גבי תפלה אמרו הלכה פסוקה כדי שלא יחשוב בה בשעת תפלה ויוכל לכוין בתפלתו אלא כשיפטר מחבירו מאי איריא הלכה פסוקה אפי' הלכה שאינה פסוקה על כן נראה דלא גרסי' מתוך דבר הלכה כלל אלא הנכון כגירסת הספרים שגורסין ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים ולא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנא' ועתה קחו לי מנגן וכו' שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין ולא גרסי' וכן תאני מארי אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו שזה דבר אחר בפני עצמו הוא וכ"ה פי' הענין שלא יתפלל מתוך עצלות ומתוך עצבות שבעוד שיהיה עצב או עצל אינו יכול לכוין כראוי דעצלה תפיל תרדמה ולפיכך כשרואה שהוא עומד בענין שלא יוכל לכוין מותר לו לשמוח כדי שיתקן איבריו שיהיו ראוים לעבודת הבורא ואע"פ שאמרנו למעלה שהשמחה היא אסורה זו היא מותרת ששמחה של מצוה היא כיון שעל ידה באה העבודה שהרי מצינו ג"כ שע"י השמחה היתה השכינה שורה דכתיב ועתה קחו לי מנגן ומאי דאמר שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו בדברי שבח ותנחומין ר"ל שכן מצינו שהנביאים סיימו דבריהם בדברי שבח כדי שעל ידי השבח יזכירו נפלאות הבורא יתברך ורבנן כיון שהיו מתפללין בכובד ראש לא היו חוששין להתפלל מתוך שמחה אבל רב [שימי] אע"פ שהיה עושה כמו המשנה היה מחזר שיתפלל לעולם מתוך שמחה כדכתבינן מיהו בירושלמי גרסינן תני לא יעמוד אדם להתפלל אלא מתוך שיחה נאה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דברי תורה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין ולפי שיטה זו נצטרך לומר דמאי דאמר התם שכן מצינו דלא קאי למאי דאמר מתוך דברי תורה אלא למאי דאמר מעיקרא אלא מתוך שיחה נאה שכן מצינו בנביאים שסיימו בשיחה נאה כגון שבח ותנחומין ופריך בירושלמי והרי ירמיה שחתם בדברי תוכחה ומהדרינן גם הוא בדברי נחמות חתם שאין סוף דבריו ארוחת תמיד נתנה לו שהיא מפלת צדקיה אלא במפלת שונאיו חתם דכתיב ככה תשקע בבל ולא תקום דבסופי' דקרא כתיב עד הנה דברי ירמיה וכן ישעיהו בדברי נחמות חתם דמאי דכתיב והיו דראון לכל בשר כיון שהוא אמור על הרשעים מפלתם של רשעים טובה ונחמה היא לעולם וכן מאי דכתיב כי אם מאוס מאסתנו אינה תוכחה שכך ר"ל וכי מאוס מאסתנו קצפת עלינו כלומר לא היתה השנאה כ"כ שלא תשיב אלינו ותמאוס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה. מפי מורי הרב נר"ו: